הפְּלֶבֵּאִים העשירים

המורה להיסטוריה העז להעיר לתלמיד, בשולי חיבור, ש"הרי גם הכושים הם בני אדם", וכך החל הסיפור להתגלגל
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

מ־ 10 עד 11 לימדתי גאוגרפיה. בשיעור היה עליי להחזיר את שיעורי הבית שבדקתי אתמול בנושא שאלת הקולוניות.

כאמור על פי הכללים המורה אינו רשאי להעיר על תוכן החיבורים. כשחילקתי את המחברות דיברתי אפוא רק על הרגישות הלשונית, על כתיב ודקדוק. כך אמרתי לאחד הבי"תים שאל לו לגלוש לשוליים השמאליים, לר' שעליו לכתוב פסקאות ארוכות יותר, לצ' שהאיות הנכון הוא

"קולוניות" בק' ולא "כולוניות" בכ'. רק כשהחזרתי לנ' את מחברתו לא יכולתי להתאפק: "אתה כותב," אמרתי, "שאנחנו הלבנים עליונים על הכושים מבחינה תרבותית ורוחנית, ואולי יש בכך מן האמת. אבל אינך יכול לכתוב שאין להם זכות בחירה בין חיים למוות. הרי גם הכושים הם בני אדם."

הוא הביט בי לרגע בפנים חתומות, ואז התכרכמו פניו. או שמא דמיינתי את זה? הוא לקח את המחברת עם הציון הטוב, קד בצייתנות ושב למקומו על הספסל.

בקרוב אגלה שלא טעיתי כלל.

עוד ביום המוחרת הופיע אביו של נ' בשעת הקבלה שלי, הייתי מחויב לקיים אותה אחת לשבוע כדי לשמור על קשר עם ההורים. ההורים נהגו לשאול על ההתקדמות של ילדיהם ולבקש עצות בנוגע לכל מיני בעיות חינוכיות, לרוב חסרות כל חשיבות. אלה היו אזרחים נאמנים, פקידים, אנשי צבא, סוחרים; איש מהם לא היה פועל.

היו אבות שעוררו בי את התחושה שבכל הנוגע לתוכן החיבורים השונים של צאצאיהם — דעתם כדעתי. אבל רק הבטנו זה בזה בחיוך ודיברנו על מזג האוויר. רוב האבות היו מבוגרים ממני, אחד מהם אפילו היה זקן ממש. לאב הצעיר ביותר מלאו 28 שנים לפני כשבועיים. טיפוס

אלגנטי, כשהיה בן 17 פיתה את בתו של תעשיין. כשהוא בא לשעת הקבלה שלי, הוא תמיד מגיע במכונית הספורט שלו. אשתו נשארת לשבת בה, ואני יכול לראות אותה מלמעלה. אני רואה את הכובע שלה, את זרועותיה, את רגליה. ושום דבר מלבד זאת. אבל היא מוצאת חן בעיניי.

ואז אני חושב לעצמי: גם אתה כבר יכולת להיות אב לבן. אבל אני יכול לרסן את המשאלה הזאת. להביא ילד לעולם רק כדי להניח לו להיהרג במלחמה!

כעת עמד מולי אביו של נ'. הילוכו היה בטוח, והוא הביט היישר אל תוך עיניי. "אני אביו של אוטו נ'." "נעים מאוד להכיר, מר נ'," השבתי. קדתי קידה מנומסת והצעתי לו לשבת, אבל הוא לא התיישב. "אדוני המורה," הוא פתח, "התייצבתי כאן היום בשם עניין רציני וחמור, שהשלכותיו עשויות להיות כבדות משקל. אתמול אחר הצוהריים פנה אליי בני אוטו הנסער וסיפר לי כי אתה, אדוני המורה, הרשית לעצמך להעיר הערה סרת טעם להפליא —"

"אני?"

"אכן כך, אתה!"

"מתי?"

"בשיעור הגאוגרפיה שקיימת אתמול. התלמידים התבקשו לכתוב חיבור על בעיות הקולוניות, ואילו אתה אמרת לאוטו שלי: גם הכושים הם בני אדם. אתה יודע במה מדובר, נכון?"

"לא."

באמת לא ידעתי. הוא הביט בי במבט בוחן. אלוהים, איזה אידיוט, חשבתי.

"התייצבתי כאן היום," הוא שב ופתח לאט, מטעים את מילותיו, "בשם השאיפה שלי לצדק, שמלווה אותי עוד משחר נעוריי. ולפיכך ברצוני לשאול אותך: האם אותה התבטאות מפוקפקת על הכושים אכן נשמעה מפיך בניסוח ובהקשר האמורים?"

"כן," אמרתי ונאלצתי לחייך: "לא התייצבת כאן לחינם —"

"סלח לי בבקשה," הוא קטע אותי בבוטות, "אין לי מצב רוח לבדיחות! האם אין לך מושג מהי המשמעות של התבטאות כזאת בנוגע לכושים?! זוהי בגידה במולדת! אהה, אתה לא תצליח לשטות בי! אני יודע טוב מאוד באילו דרכים ערמומיות ובאילו תכסיסים נלוזים אתה מתכוון להרעיל את נפשם הרכה של ילדינו בקשקושים ההומניסטיים שלך!"

זה כבר היה יותר מדי!

"איך אתה מסוגל להגיד דבר כזה?" התפרצתי, "הרי עוד בתנ"ך כתוב שכל בני האדם הם בני אדם!"

"כשהתנ"ך נכתב עוד לא היו קולוניות מהסוג שישנן היום," פתח בעל המאפייה בנאום חוצב להבות. "יש לקרוא את התנ"ך קריאה מטפורית או לא לקרוא אותו בכלל! אדוני המורה, האם אתה מאמין שאדם וחוה היו אנשים בשר ודם או רק מטפורות?! הינה לך! אתה לא תרמה את האל הטוב, אני אדאג לכך!"

"אתה לא תדאג לשום דבר," אמרתי והחוויתי לעבר היציאה. בעצם זרקתי אותו החוצה.

"עוד נתראה בפִיליפִּי!" 1 הוא קרא אליי והסתלק.

כעבור יומיים עמדתי בפיליפי.

המנהל קרא לי להתייצב במשרדו. "שמע," הוא אמר, "הגיע מכתב ממשרד החינוך. בעל מאפייה בשם נ' התלונן עליך על שהרשית לעצמך להתבטא בדרכים מסוימות. — ובכן, העניין מוכר לי, ואני יודע היטב מה מקורן של תלונות כאלה, אינך צריך להסביר לי דבר! עם זאת, עמיתי היקר, מחובתי לוודא איתך שמקרים כאלה לא יישנו. אל תשכח את ההוראה הסודית 5679 ו/ 33 ! עלינו להרחיק מהנוער כל דבר שעלול לפגום בשירותם הצבאי העתידי, כלומר: עלינו להפיח בהם רוח קרב ולחנך אותם למלחמה. נקודה!"

הבטתי במנהל. הוא חייך וניחש את מחשבותיי, ואז קם מכיסאו והחל להתהלך בחדר. הוא גבר מבוגר ומרשים, חשבתי.

"אתה מתפלא שאני תוקע בשופר המלחמה," אמר פתאום, "ובצדק! אתה חושב לעצמך: הינה האיש! 2 רק לפני שנים אחדות הוא חתם על הצהרות שלום מתלהמות, והיום? היום הוא מתחמש לקראת הקרב!"

"אני יודע שאתה עושה זאת מתוך כורח," ניסיתי להרגיעו.

הוא כמו זקף את אוזניו, השתהה מולי והביט בי בתשומת לב. "אדוני הצעיר," אמר בנימה חמורה, "עליך לזכור דבר אחד: אין שום כורח. הרי יכולתי להתנגד לצו השעה ולהיכנס לכלא בגלל בעל מאפייה אחד, יכולתי גם להתפטר בזה הרגע, אבל אני לא רוצה להתפטר, בשום אופן לא! וזאת מפני שאני מעוניין להגיע לגיל שיזכה אותי בפנסייה מלאה."

מטרה נעלה, חשבתי.

"אתה חושב שאני ציניקן," הוא המשיך ונתן בי מבט אבהי. "חס וחלילה! אנו כולנו, ששאפנו להגיע לפסגות הגבוהות של הרוח האנושית, שכחנו דבר אחד: הזמן! הזמן שאנו חיים בו. עמיתי היקר, אדם כמוני, שהספיק לראות כל כך הרבה בימי חייו, מתחיל להבין במה דברים אמורים."

קל לך לדבר, המשכתי לחשוב, הרי עוד הספקת לחוות את הימים הטובים של לפני המלחמה. ואני? אני אהבתי בפעם הראשונה בחיי רק בשנה האחרונה של המלחמה, ואל תשאל איזו מין אהבה זאת הייתה.

"אנו חיים בעולם פלבאי," הוא הניד בראשו בעצב, "תחשוב על רומא העתיקה, שנת 287 לפני הספירה. הקרב בין הפטריקים האצילים לפלבאים בני מעמד הביניים עוד לא הוכרע, אבל הפלבאים, בני מעמד הביניים, כבר החזיקו בכל עמדות המפתח."

"אבל אם יורשה לי, אדוני המנהל," העזתי למחות, "ככל שידוע לי, אצלנו השלטון אינו בידי הפלבאים העניים, אלא בידי הממון, הממון, הוא לבדו מושל בכול."

הוא שב והביט בי בעיניים גדולות, ובת חיוך על שפתיו. "זה נכון. אבל עכשיו קיבלת בלתי מספיק בהיסטוריה, אדוני המורה להיסטוריה! שכחת לגמרי שהיו גם פלבאים עשירים. אתה לא זוכר?"

זכרתי את זה. כמובן! הפלבאים העשירים נטשו את העם, ויחד עם הפטריקים האצילים, שכבר היו מעט מנוונים, הם היו לאצולה הפקידותית החדשה, שנקראה האופטימאטים.

"אל תשכח את זה שוב!"

"לא."

 

מתוך "נעורים ללא אל" מאת אדן פון הורבאט. מגרמנית: שירי שפירא. אחרית דבר: "הדג, הקרס והצלב", טלי קונס. הוצאת "עם עובד".

תמונה ראשית: יער ואגם בבוואריה. תצלום: וולינגטון רודריגס, unsplash.com

Photo by Wellington Rodrigues on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אדן פון הורבאט.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על הפְּלֶבֵּאִים העשירים

    03
    יורם

    הוא מת, באורח טרגי, בפריס (מפגיעה של ענף של עץ) זמן קצר לאחר כתיבת הרומן, שזהו קטע מתוכו. הרומן ראה אור בתרגום לעברית ב"עם עובד", והוא מומלץ מאוד. אנחנו נוהגים להביא דברים בשם אומרם, ואלו דבריו של אדן פון הורבט...