הצד שלי בעניין

אני יודע מה אומרים עלי ואתם יכולים לקחת את הצד שלי או שלהן, זה עניין שלכם. זו היתה מילה שלי מול מילה של יוּנֶס ואוליביה-אן, וצריך להיות ברור, לכל מי שיש לו עיניים טובות, מי בינינו שפוי. אני רוצה שאזרחי ארצות הברית יֵדעו את העובדות, זה הכול.

העובדות: ביום ראשון, בשנים-עשר באוגוסט השנה, יונס ניסתה לרצוח אותי עם החרב של אבא שלה ממלחמת האזרחים ואוליביה-אן השתוללה שם עם סכין באורך שלושים וחמישה סנטימטר. וזה אפילו בלי לציין המון דברים אחרים.

זה התחיל לפני שישה חודשים כשהתחתנתי עם מארג'. זאת היתה הטעות הראשונה שלי. התחתנו במוֺבִּיל לאחר היכרות של ארבעה ימים בלבד. שנינו היינו בני שש-עשרה והיא ביקרה אצל בת דודתי ג'ורג'יה. עכשיו, לאחר שהיה לי הרבה זמן לחשוב על זה, אני לא מסוגל להבין איך נפלתי בידיים של אחת כזאת. היא לא יפה, אין לה גוף טוב ולא שכל. אבל מארג' היא בלונדינית טבעית ואולי זאת התשובה. כבר היינו נשואים כמעט שלושה חודשים כשמארג' פתאום נכנסת להיריון; הטעות השנייה שלי. ואז היא מתחילה לצעוק שהיא חייבת לנסוע הביתה למאמא —אבל אין לה מאמא, רק את שתי הדודות האלה. יונס ואוליביה-אן. אז היא מכריחה אותי לעזוב את העבודה המדהימה שלי כפקיד בקאש-אנד-קארי ולעבור לכאן לאַדמירל'ס מִיל, שהוא סתם חור, איך שלא מסתכלים עליו.

ביום שמארג' ואני ירדנו מהרכבת בתחנת L&N ירד גשם חזק ואתם חושבים שמישהו בא לפגוש אותנו? ועוד שילמתי ארבעים ואחד סנט על מברק! אשתי עומדת כאן בהיריון ואנחנו צריכים לנסוע מרחק של אחד-עשר קילומטר בטרמפים בגשם שוטף. זה היה קשה למארג', כי לא יכולתי לסחוב כמעט שום דבר בגלל שיש לי בעיה איומה בגב. ברגע שראיתי את הבית הזה אני חייב לומר שהתרשמתי מאוד. הוא גדול וצהוב ויש לו עמודים אמיתיים בחזית ושיחים של קמליה יפנית, גם לבנה וגם אדומה, שמקיפים את החצר.

יונס ואוליביה-אן ראו אותנו מגיעים וחיכו במבואה. בחיי, הלוואי שהייתם יכולים לראות את שתי אלה. באמת, הייתם מתים! יונס גדולה שמנה וזקנה עם אחוריים שבטח שוקלים איזה עשירית טונה. היא מסתובבת בבית, בגשם או בשמש, בכתונת לילה נורא לא אופנתית, שהיא קוראת לה קימונו, אבל זאת סתם כתונת לילה מלוכלכת מפלנל. ונוסף לכך היא לועסת טבק ומנסה להעמיד פנים של גברת, ויורקת מתי שאף אחד לא רואה. היא כל הזמן מקשקשת על החינוך הטוב שהיא קיבלה, שזאת הדרך שלה לגרום לי להרגיש רע, למרות שבאופן אישי זה לא מזיז לי בכלל, כי אני יודע שהיא לא יכולה לקרוא אפילו את הקומיקס בעיתון בלי להגיד בקול כל מילה ומילה. אבל חייבים להגיד עליה דבר אחד —היא יכולה לחבר ולהחסיר כסף בכזאת מהירות שאין ספק מה היא היתה יכולה להיות בוושינגטון די-סי, לעבוד איפה שמייצרים את כל הכסף. לא שאין לה המון כסף! ברור שהיא אומרת שאין לה אבל אני יודע שיש לה כי יום אחד מצאתי במקרה כמעט אלף דולר מוחבאים בעציץ על המרפסת הצדדית. לא נגעתי אפילו בסנט אחד, אבל יונס אומרת שגנבתי שטר של מאה דולר, שזה שקר ארסי מהתחלה עד הסוף. ברור שכל דבר שיונס אומרת זה פקודה מהמטֶה, אין אף אחד באדמירלס מיל שיכול לקום ולהגיד שהוא לא חייב לה כסף ואם היא אמרה שצ'רלי קַרסון (עיוור נכה בן תשעים שלא עשה צעד מ-1896) זרק אותה על הגב ואנס אותה, כל המחוז יישבע, על ערימה של ספרי תנ"ך, שזה נכון.

אוליביה-אן עוד יותר גרועה, וזאת האמת! אבל היא לא עצבנית כמו יונס, כי היא נולדה חצי-מפגרת והיה עדיף להשאיר אותה בעליית הגג של מישהו. היא ממש חיוורת ורזה ויש לה שפם. רוב הזמן היא רובצת ומקלפת מקל עם סכין ציד באורך שלושים וחמישה סנטימטר, או שהיא עושה איזה מעשה שטן, כמו מה שהיא עשתה לגברת הארי סטֶלֶר סמית. נשבעתי לא לספר את זה לאף אחד, אבל כשנעשה ניסיון מרושע לגזול את חייו של מישהו, אני אומר לעזאזל עם ההבטחות.

גברת הארי סטלר סמית היה השם של הקנרית של יונס, שנקראה על שם אישה מפֶּנסָקוֹלָה שמכינה תרופה ביתית שטובה נגד כל מחלה, ויונס לוקחת אותה נגד שיגדון. יום אחד שמעתי מהומה נוראית מהסלון וכשחקרתי גיליתי שאוליביה-אן מגרשת את גברת הארי סטלר סמית עם מטאטא דרך חלון פתוח. אם לא הייתי נכנס בדיוק באותו רגע, יכול להיות שלעולם לא היו תופסים אותה. היא פחדה שאני אגלה ליונס ופלטה את כל הסיפור, אמרה שזה לא פייר לכלוא ככה יצור של אלוהים, וחוץ מזה היא לא סבלה את השירה של גברת הארי סטלר סמית. די ריחמתי עליה והיא נתנה לי שני דולר, אז עזרתי לה להמציא סיפור בשביל יונס. ברור שלא הייתי לוקח את הכסף, אבל חשבתי שזה יקל על המצפון שלה.

המיליםהראשונות שיונס אמרה כשנכנסתי לבית הזה היו, "אז בשביל להתחתן עם זה ברחת לנו מאחורי הגב, מארג'?"

מארג' אומרת, "נכון שהוא הכי יפה בעולם, דודה יונס?"

יונס מסתכלת עלי מלמעלה למטה ואומרת, "תגידי לו שיסתובב."

כשאני עם הגב אליה, יונס אומרת, "בטוח שבחרת את הגור הכי עלוב. זה בכלל לא גבר."

אף פעם בחיים לא חטפתי כזה שוק! נכון, אני קצת מוצק, אבל עוד לא גדלתי עד הסוף.

"הוא כן," אומרת מארג'.

אוליביה-אן, שעמדה שם בפה כל כך פעור שהזבובים יכלו להיכנס ולצאת, אומרת, "את שומעת מה אחותי אומרת. הוא בכלל לא גבר. הרעיון שהקטן העלוב הזה מתרוצץ לו וטוען שהוא גבר! הרי הוא אפילו לא ממין זכר!"

מארג' אומרת, "נראה שאת שוכחת, דודה אוליביה-אן, שזה בעלי, האבא של הילד שעוד לא נולד לי."

יונס השמיעה קול דוחה כמו שרק היא יכולה ואמרה, "כל מה שאני יכולה להגיד זה שאני בטח לא הייתי מתרברבת על
זה."

איזו קבלת פנים יפה. ואחרי שוויתרתי על המשרה הנהדרת לגמרי כפקיד בקאש-אנד-קארי.

אבל זאת טיפה בים לעומת מה שבא מאוחר יותר באותו ערב. אחרי שבּלוּבֶּל פינתה את השולחן מהצלחות של ארוחת הערב, מארג' שאלה, הכי יפה שהיא יכלה, אם אנחנו יכולים לשאול את המכונית ולנסוע לקולנוע בפניקס סיטי.

"השתגעתם לגמרי," אומרת יונס, ובאמת, הייתם חושבים שביקשנו את הקימונו שעליה.

"השתגעתם לגמרי," אומרת אוליביה-אן.

"השעה עכשיו שש," אומרת יונס, "ואם את חושבת שאני ייתן לעלוב הזה לנהוג בשברולט 1934 הכמו-חדשה שלי עד לבית שימוש וחזרה, את משוגעת לגמרי."

ברור ששפה כזאת גורמת למארג' לבכות.

"אל תשימי לב, מתוקה," אמרתי, "נהגתי כבר בהמון קדילקים בחיים שלי."

"חחח," אומרת יונס.

"כן," אומר אני.

יונס אומרת, "אם הוא נהג אפילו במחרשה, אני אוכל עשרה סנאים מטוגנים בטרפנטין."

"אני לא מוכנה שתדברי ככה על בעלי," אומרת מארג'. "את מתנהגת בצורה מוזרה! את חושבת שהייתי בוחרת מישהו לגמרי זר באיזה מקום לגמרי זר."

"אם הנעל מתאימה, תנעלי אותה!" אומרת יונס.

"שלא תחשבי שאת יכולה לרמות אותנו," אומרת אוליביה-אן בקול הנועֵר שלה שכל כך דומה לקריאת ההזדווגות של חמור עד שקשה להבחין ביניהם.

"לא נולדנו אתמול, את יודעת," אומרת יונס.

מארג' אומרת, "אני מסבירה לכן שאני נשואה לאיש הזה באופן חוקי, עד שהמוות יפריד בינינו, על ידי שופט שלום, כבר מלפני שלושה חודשים. תשאלו כל אחד. חוץ מזה, דודה יונס, הוא חופשי, לבן ובן שש-עשרה. חוץ מזה, ג'ורג' פָאר סילווסטר לא אוהב לשמוע שמתייחסים ככה אל אבא שלו."

ג'ורג' פאר סילווסטר הוא השם שתכננו לתינוק. יש לזה צליל חזק, נכון? אבל כמו שהדברים נראים אין לי עכשיו שום רגש לעניין.

"איך ילדה יכולה לעשות תינוק עם ילדה?" אומרת אוליביה-אן, מה שהיה התקפה מחושבת על הגבריות שלי. "אבל אני באמת טוענת שכל יום מגלים משהו חדש."

"תשתקי," אומרת יונס. "בואי לא נשמע יותר על קולנוע בפניקס סיטי."

מארג' מתייפחת, "הו-ו-ו, אבל זה ג'ודי גרלנד."

"לא חשוב, מותק," אמרתי, "בטח ראיתי את הסרט במוביל לפני עשר שנים."

"זהו שקר מכוון," צועקת אוליביה-אן. "אתה חתיכת נוכל, ג'ודי כבר עשר שנים לא מופיעה בסרטים." אוליביה-אן לא ראתה אפילו סרט אחד בכל חמישים ושתיים השנים שלה (היא לא מוכנה לגלות את הגיל שלה לאף אחד אבל אני שלחתי גלויה לממשל במונטגומרי והם ענו בנימוס), אבל היא מנויה על שמונה חוברות קולנוע. לפי הדוורית דֶלֵנסי, זה הדואר היחיד שהיא מקבלת חוץ מהקטלוגים של  סירְס אנד רובָּק. היא מאוהבת בצורה חולנית בגרי קופר ויש לה תיבת נסיעות ושתי מזוודות מלאות בתמונות שלו.

אז קמנו מהשולחן ויונס גוררת את עצמה לחלון ומסתכלת החוצה על עץ האזדרכת ואומרת, "ציפורים מסתדרות לשינה —הגיע הזמן ללכת לישון. לך, מארג', יש את החדר הישן שלך, וסידרתי מיטה מתקפלת לאדון הזה על המרפסת האחורית."

לקח דקה שלמה עד שזה נקלט.

אמרתי, "ומה, אם מותר לי לשאול, ההתנגדות לכך שאני אישן עם אשתי החוקית?"

ואז שתיהן התחילו לצעוק עלי.

ומארג' חטפה שם התקף זעם. "תפסיקו, תפסיקו, תפסיקו! אני לא יכולה לסבול את זה יותר. קדימה, בּייבּידול —לך תישן איפה שהן אומרות, מחר נראה..."

יונס אומרת, "אני נשבעת שאחרי הכול לילדה יש איזה גרגיר אחד של שכל."

"מסכנה שלי," אומרת אוליביה-אן, מחבקת את מותניה של מארג' ומובילה אותה החוצה, "מסכנה שלי, כל כך צעירה, כל כך תמימה. בואי נלך לבכות על הכתף של אוליביה-אן."

במאי, יוני ויולי וברוב אוגוסט רבצתי והזעתי על המרפסת האחורית המחורבנת בלי אפילו גרם אחד של רשת. ומארג' —היא לא פתחה את הפה כדי למחות, אפילו פעם אחת! החלק הזה של אלבמה הוא ביצתי, עם יתושים שיכולים לרצוח באפלו אם תהיה להם הזדמנות הכי קטנה, שלא לדבר על מקקים מעופפים מסוכנים ופלוגה של עכברושים מקומיים, כל כך גדולים שהם יכולים למשוך רכבת נוסעים מכאן עד טימבקטו. אה, אילולא ג'ורג' הקטן שעוד לא נולד, הייתי כבר מזמן משאיר עקבות אבק על הדרך. ¹ אני מתכוון להגיד שמאז אותו לילה ראשון לא היו לי חמש שניות לבד עם מארג'. תמיד האחת או השנייה משגיחה ובשבוע שעבר הן כמעט התפוצצו כשמארג' נעלה את עצמה בחדר והן לא מצאו אותי בשום מקום. האמת שהלכתי לראות איך הכושים אוספים כותנה לצרורות אבל רק בשביל לעצבן את יונס אמרתי לה שמארג' ואני עשינו דברים אסורים. לאחר מכן הן הוסיפו את בלובל למשמרות.

וכל אותו הזמן לא היה לי אפילו כסף לסיגריות.

יונס הציקה לי יום ולילה שאני אשיג עבודה. "למה שעובד האלילים הקטן לא יחפש לעצמו עבודה הגונה?" אומרת היא. כפי שבוודאי הבחנתם, היא אף פעם לא מדברת אלי ישירות, למרות שלעתים קרובות אני היחיד שנמצא בנוכחות הוד מעלתה. "אילו הוא היה באמת גבר, הוא היה מנסה להכניס חתיכת לחם לפה של הילדה הזאת במקום להאביס את עצמו בפת הלחם שלי." אני חושב שאתם צריכים לדעת שבמשך שלושה חודשים ושלושה-עשר ימים חייתי כמעט אך ורק על בטטה קרה ושאריות דייסה והלכתי פעמיים לד"ר א"נ קרטר. הוא לא ממש בטוח אם יש לי צפדינה או לא.

ובקשר לזה שאני לא עובד, הייתי רוצה לדעת מה אדם עם יכולות כמו שלי, אדם שהיתה לו משרה מצוינת לגמרי בקאש-אנד-קארי, היה יכול למצוא בחור עלוב כמו אדמירלס מיל. יש כאן רק חנות אחת ומר טַבֶּרוויל, בעל החנות, כל כך עצל שכואב לו כשהוא צריך למכור משהו. חוץ מזה יש לנו את הכנסייה הבפטיסטית מורנינג סטאר אבל כבר יש להם כומר, זקן מנוול איום בשם שֵל, שיונס גררה לכאן יום אחד לראות אם הוא יכול להושיע את נשמתי. שמעתי אותו במו אוזני אומר לה שכבר הרחקתי לכת.

אבל מה שהכי מעצבן זה מה שיונס עשתה למארג'. היא הסיתה את הצעירה נגדי בדרך הכי מרושעת שאי אפשר לתאר אותה במילים. זה אפילו הגיע למצב שהיא ענתה לי בחוצפה, אבל נתתי לה כמה סטירות טובות ושמתי לזה סוף. אף אישה שלי לא תעז לדבר אלי בחוסר כבוד, בחיים לא!

קווי האויב נמתחו עד הסוף: בלובל, אוליביה-אן, יונס, מארג' וכל היתר באדמירל'ס מיל (אוכלוסיה —342). בעלי ברית: אפס. כזה היה המצב ביום ראשון, שנים-עשר באוגוסט, כאשר נעשה ניסיון לגזול את חיי.

אתמול היה שקט וחם מספיק להמיס אבן. הצרות התחילו בשעה שתיים בדיוק. אני יודע מפני שליונס יש את שעון הקוקייה הטיפשי הזה שעושה לי דפיקות לב. הייתי עסוק בעניינים שלי בסלון, הלחנתי שיר בפסנתר שיונס קנתה לאוליביה-אן ולקחה לה מורה שבא פעם בשבוע כל הדרך מקולומבוס, ג'ורג'יה. הדוורית דלנסי, שהיתה חברה שלי עד שהיא החליטה שאולי זה בעצם לא כל כך חכם, אומרת שיום אחד אחר הצהריים המורה הגנדרן רץ מהבית החוצה, כאילו שאדולף היטלר רודף אחריו, וקפץ לתוך הפורד קוּפֶּה שלו, ולא שמעו ממנו יותר. כמו שאמרתי, אני מנסה לשמור על קור רוח בסלון בלי להטריד אף אחד ופתאום אוליביה-אן רצה פנימה כשכל השער שלה עם רולים וצורחת, "תפסיק מיד את הרעש האיום הזה! אתה לא יכול לתת לגוף לנוח דקה? ותעזוב כבר את הפסנתר שלי. זה לא הפסנתר שלך, זה הפסנתר שלי, ואם לא תעזוב אותו מיד, אני אביא אותך לבית משפט כמו ירייה ביום שני הראשון של ספטמבר." ²

היא רק מקנאת כי אני מוזיקאי מלידה והשירים שאני ממציא מהראש הם נהדרים לגמרי.

"ותראה מה עשית לקלידי השנהב האמיתי שלי, מר סילווסטר," אומרת היא, ורצה אל הפסנתר. "פירקת מהמקום כמעט את כולם בגלל רשעות טהורה, זה מה שעשית."

היא יודעת טוב מאוד שהפסנתר כבר היה צריך ללכת לזבל ברגע שנכנסתי לבית הזה.

אמרתי, "אני רואה שאת יודעת הכול, מיס אוליביה-אן, אז אולי יעניין אותך לדעת שיש ברשותי כמה סיפורים מעניינים. כמה דברים שאולי אנשים אחרים היו שמחים לדעת. כמו מה קרה לגברת הארי סטלר סמית, לדוגמה."

זוכרים את גברת הארי סטלר סמית?

היא השתתקה והביטה בכלוב הציפור הריק. "אתה נשבעת לי," אומרת היא והצבע שלה הופך לסגול בגוון הכי מחריד.

"אולי נשבעתי ואולי לא," אומר אני. "עשית מעשה מרושע כשבגדת ככה ביונס. אם אנשים מסוימים יפסיקו להציק לאנשים אחרים, אז אולי אני אוכל להתעלם מזה."

כן, היא יצאה משם יפֶהובשקטכמו שמצפים. אז ניגשתי והשתרעתי על הספה, שהיא הרהיט הכי נורא שראיתי בחיים והיא חלק ממערכת שלמה שיונס קנתה באטלנטה ב-1912 ושילמה עליה אלפיים דולר, במזומן —כך לפחות היא טוענת. המערכת הזאת היא מקטיפה בצבעי שחור וזית ומסריחה כמו נוצות של תרנגולת רטובה ביום גשם. באחת מפינות הסלון עומד שולחן גדול שנושא שתי תמונות של האמא והאבא של מיס י' וא"א. האבא די נאה אבל, בינינו, אני משוכנע שיש בו דם שחור מאיזשהו מקום. הוא היה קפטן במלחמת האזרחים וזה דבר שאני אף פעם לא אשכח בגלל החרב שלו, שמוצגת מעל לאדן האח ומופיעה בצורה בולטת במעשה שעוד יבוא. לאמא יש מבט מובס כזה, חצי-מפגר, כמו לאוליביה-אן, למרות שאני חייב להגיד שלאמא הוא יותר מתאים.

אז בדיוק התחלתי לנמנם כששמעתי את יונס שואגת, "איפה הוא? איפה הוא?" ותכף היא ממוסגרת בפתח הדלת והידיים השמנות שלה שתולות על מותני ההיפופוטם האלה וכל החבורה נדחפת מאחוריה: בלובל, אוליביה-אן ומארג'.

חולפות כמה שניות שבהן יונס מטופפת ברגל הגדולה החשופה שלה במהירות ובזעם ככל יכולתה, ומנפנפת על פניה השמנות בתמונה מקרטון של מפלי הניאגרה.

"איפה הם?" היא אומרת. "איפה המאה דולר שלי שהוא הסתלק איתם ברגע שהפניתי את הגב הבוטח שלי?"

"זהו הקש ששבר את גב הגמל," אומר אני, אבל הייתי עייף מדי והיה לי חם מדי בשביל לקום.

"זה לא הגב היחיד שהולך להישבר," אומרת היא, ועיני החרק שלה כמעט יוצאות מחוריהן. "זה היה הכסף ללוויה שלי ואני רוצה אותו בחזרה. אתן לא יודעות שהוא מסוגל לגנוב מהמתים?"

"אולי הוא לא לקח אותו," אומרת מארג'.

"אל תתערבי, מיסי," אומרת אוליביה-אן.

"הוא גנב את הכסף שלי, זה ברור כשמש," אומרת יונס. "תראו את העיניים שלו —שחורות מאשמה!"

פיהקתי ואמרתי, "כמו שאומרים בבית המשפט, אם הצד הראשון מאשים באופן שקרי את הצד השני, אז הצד הראשון יכול להישלח לכלא אפילו אם לפי החוק מקומם בבית אבות להגנת כל הנוגעים בדבר."

"אלוהים יעניש אותו," אומרת יונס.

"אה, אחות," אומרת אוליביה-אן, "בואי לא נחכה לאלוהים."

ואז יונס מתקרבת אלי במבט הכי מוזר, וכתונת הפלנל המלוכלכת שלה נגררת על הרצפה. ואוליביה-אן נדבקת אליה מאחור ובלובל משמיעה אנקה שבטח הגיעה עד יוּפאלָה וחזרה, ומארג' עומדת שם ומסובבת את האצבעות.

"אה-ה-ה-ה," מתייפחת מארג', "תחזיר לה בבקשה את הכסף, בייבידול."

אני אמרתי, "אֶ טוּ בּרוּט?" שזה מוויליאם שייקספיר.

"תראו אותו," אומרת יונס, "שוכב לו שם כל היום ולא עושה כלום חוץ מללקק בול דואר."

"מעורר רחמים," מקרקרת אוליביה-אן.

"אפשר לחשוב שהוא יולד תינוק במקום הילדה המסכנה הזאת." יונס מדברת.

בלובל מוסיפה, "זה לא נכון?"

"הגמל לא רואה את הדבשת שלו," אומר אני.

"אחרי בטלה של שלושה חודשים, לגמד הזה יש את החוצפה להשמיץ אותי?" אומרת יונס.

אני רק העפתי מעט אפר משרוולי וללא שום חשש אמרתי, "דוקטור א"נ קרטר הודיע לי שיש לי צפדינה מסוכנת ואני לא יכול לסבול אפילו התרגשות קלה —אחרת עלול לצאת לי קצף מהפה ואני יכול לנשוך מישהו."

אז בלובל אומרת, "למה הוא לא חוזר לזבל במוביל, מיס יונס? נמאס לי כבר לסחוב כל הזמן את הסיר לילה שלו."

ברור שהכושית השחורה-פחם הזאת הרגיזה אותי שנעשה לי חושך בעיניים.

אז קמתי שלֵו ורגוע, הורדתי את המטרייה מהקולב של הכובעים והכיתי בה על הראש שלה עד שהיא נשברה לשניים.

"השמשייה היפנית שלי ממשי אמיתי!" צרחה אוליביה-אן.

מארג' בוכה, "הרגת את בלובל, הרגת את בלובל המסכנה!"

יונס דוחפת הצדה את אוליביה-אן ואומרת, "הוא לגמרי יצא מדעתו, אחות! רוצי! רוצי ותביאי את מר טַבֶּרוויל!"

"אני לא אוהבת את מר טברוויל," אומרת אוליביה-אן בהחלטיות. "אני אלך להביא את סכין הציד שלי." והיא פונה לעבר הדלת, אבל רואה שאני לא פוחד מהמוות, הפלתי אותה עם איזשהו תרגיל. זה גרם לי כאב גב נוראי.

"הוא הולך להרוג אותה!" צעקה יונס בקול שהרעיד את הבית. "הוא הולך לרצוח את כולנו! הזהרתי אותך, מארג'. מהר, ילדה, תביאי את החרב של פאפא!"

אז מארג' מביאה את החרב של פאפא ונותנת אותה ליונס. אם כבר מדברים על נאמנות של אישה! ואם זה לא מספיק, אוליביה-אן נותנת לי חבטת ברך איומה ואני נאלץ להיכנע. ופתאום אנחנו שומעים אותה בחצר שואגת מזמורים.

חזו עיני בתהילת
בוא האל;
דורך הוא את הבציר במקום
בו ענבי הזעם מאוחסנים... ³

בינתיים יונס פוסעת לה בגאווה בכל החדר, מנפנפת בפראות בחרב של פאפא, ואיכשהו הצלחתי לטפס על הפסנתר. אז יונס מטפסת על הכיסא של הפסנתר ואיך הדבר הרעוע הזה הצליח לשרוד כזאת מפלצת אני לא יודע.

"תרד משם, חתיכת פחדן, לפני שאני מפלחת אותך," אומרת היא ומנסה ויש לי חתך של סנטימטר להוכיח את זה.

בינתיים בלובל התאוששה וחמקה משם כדי להצטרף לאוליביה-אן שערכה טקס תפילה בחצר הקדמית. אני חושב שהן ציפו לגופה שלי ואלוהים יודע שהן היו מקבלות אותה אילולא מארג' היתה מתעלפת.

זה הדבר הטוב היחיד שאני יכול להגיד על מארג'.

מה שקרה לאחר מכן אני לא כל כך זוכר אלא רק שאוליביה-אן הופיעה מחדש עם סכין הציד שלה וקבוצת שכנים. אבל פתאום מארג' הפכה למרכז ההתעניינות ואני מניח שהם לקחו אותה לחדר שלה. בכל אופן, איך שהם יצאו חסמתי את דלת הסלון.

דחפתי עליה את כל הכיסאות המרופדים בקטיפה שחורה וזית ואת שולחן המהגוני הגדול ששקל אולי שתי טונות ואת מתלה הכובעים והרבה דברים אחרים. נעלתי את החלונות והורדתי את התריסים. גם מצאתי קופסת ממתקים של שני קילו וברגע זה אני זולל ממתק שוקולד דובדבן רך ועסיסי. מדי פעם הם ניגשים אל הדלת ודופקים וצועקים ומתחננים. אה, כן, הם התחילו לשיר שיר בצבע אחר לגמרי. אבל אני —מדי פעם אני מנגן להם משהו בפסנתר רק כדי שידעו שאני עליז.

(1945)

מתוך, "כל הסיפורים" מאת טרומן קפוטה, הוצאת ידיעות אחרונות והוצאת פן, 2019. תרגום: רחל פן.

תמונה ראשית: שחזור סצנה ממלחמת האזרחים האמריקנית, צפון אילינוי, 2009. תצלום: מרק ת'ריו