הקפטריה

גם באמריקה, העבר מאירופה לא אבוד. אפילו אם תנסה לשכוח אותו בכל כוחך. סיפור הגירה קלאסי של אחד מסופרי היידיש הגדולים של המאה ה-20
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

1.

אף שכבר הגעתי לדרגה שבה החלק המרבי של ההכנסות שלי הולך למסים, לא שיניתי את הרגלי לאכול בקפטריות בגפי. אני נהנה לקחת לי מגש שעליו כלי אוכל מִבדיל ומפית נייר, ולהתייצב מול הבופֶה ולבחור לי מאכלים ככל שתאווה נפשי. פרט לכך, אני פוגש שם אנשים מפולין, וגם כל מיני פרחי ספרות וחובביה, שיודעים יידיש וקוראים אותי במקור. איך שאני מתיישב ליד השולחן, הם ניגשים. מדברים על ספרות יידיש, על השואה, על מדינת ישראל ולא פעם על מכרים, שבפעם האחרונה עוד אכלו פה פודינג אורז או צימעס שזיפים, ועכשיו כבר שוכבים בקבר. מכיוון שאני מציץ בעיתון רק לעתים נדירות, מגיעות אלי הבשורות האלה באיחור. בכל פעם אני נדהם מחדש, אף שבגילי המתקדם חייבים להיות מוכנים לקראת חדשות מעין אלה. האוכל נשאר תקוע בגרון, תולים מבטים תוהים והעיניים שואלות חרש: תורו של מי כעת? אלא שלא חולף זמן רב ומתחילים ללעוס מחדש. תמיד עולה בעיני רוחי תמונה מסרט שראיתי על אפריקה — אריה תוקף עדר של זברות וטורף אחת מהן. הזברות רצות בבהלה כברת דרך, אבל הן נעמדות מיד ושבות ללחוך עשב. וכי יש להן ברֵרה?

אני לא יכול לבלות שעות ארוכות עם היידישיסטים מכיוון שזמני דוחק. אני כותב רומן, סיפור, מאמר, מתוכננת לי הרצאה להיום או למחר; היומן שלי גדוש ומלא בכל מיני פגישות ופעילויות שנקבעו שבועות וחודשים מראש. קורה ששעה לאחר שאני יוצא מהקפטריה אני כבר יושב ברכבת בדרכי לשיקגו או שאני טס לקליפורניה. ובינתיים חוטפים שיחה במאמע־לשון, ויוצא לי לשמוע כל מיני זוטות, שמוסרית, טוב היה אילו לא הגיעו לאוזני. אף אחד מאתנו לא לומד מוסר מהמתים. כל אחד מנסה לנהוג על פי דרכו שלו ובכל האמצעים שעומדים לרשותו כדי להשיג כמה שיותר כסף, כבוד, אהבה ומוניטין. הזִקנה לא צָרפה אותנו. אנחנו לא חוזרים בתשובה גם לא על סף שער הגיהינום.

כאן, בחלק הצפוני של רחוב ברודוויי, בנו מעט מאוד במשך שני העשורים האחרונים, ונוצרת האשליה שהכיתי כאן שורשים, כמו שאומרים

כבר יותר משלושים שנה אני מסתובב כאן בשכונה. אני גר כאן אותו מספר שנים שגרתי בפולין. אני כבר מכיר בשמו כל רחוב, כל בניין. כאן, בחלק הצפוני של רחוב ברודוויי, בנו מעט מאוד במשך שני העשורים האחרונים, ונוצרת האשליה שהכיתי כאן שורשים, כמו שאומרים. הכסף שלי מופקד כאן בבנק; ברוב בתי הכנסת באזור דיברתי; מכירים אותי בכל מיני בתי עסק ובמסעדות הצמחוניות; ברחובות הצדדיים יש כמה נשים שהיו לי אתן עסקים או שאני ממשיך לבלות בחברתן עד היום. אפילו היונים כבר מכירות אותי. ברגע שאני מופיע עם שקיק הזירעונים, הן מתחילות להתקבץ ממרחק כמה רחובות. השטח הזה מתפרש מרחוב 96 ועד לרחוב 72 , ומסנטרל פארק, מזרחה לריברסייד דרייב. כמעט כל יום, כשאני יוצא לטיול לאחר ארוחת הצהריים, אני חולף על פני בית הלוויות, שממתין לנו ולכל האמביציות והאשליות.

לפעמים נדמה לי שבית המתים הזה גם הוא מעין קפטריה. גם כאן אפשר לשמוע על רגל אחת איזה הספד או קדיש בדרך אל הנצח.
יושבי הקפטריה שאני נפגש אתם הם רובם גברים, רובם רווקים מבוגרים כמוני, סופרים למחצה, מורים בגמלאות, לכמה מהם תוארי דוקטור מפוקפקים, כמה רבנים או רֶבַּייס ללא קהילות, כמה ציירים, כמה מתרגמים — כולם באו מפולין או מרוסיה. מוזר ככל שזה עשוי להישמע, רק לעתים נדירות אני מכיר את שמותיהם. קורה שאחד מהם נעלם, ואני כבר חושב שהוא עבר לעולם הבא. פתאום הוא שב ומופיע ומספר לי שניסה להסתדר בתל אביב או בלוס אנג'לס. הוא אוכל את חביצת האורז שלו כאילו כלום. הוא ממתיק את הקפה בסכרין. הוא נעשה מקומט קצת יותר, אבל הוא אומר אותם דברים ועושה אותן העוויות. קורה שהוא מוציא מהכיס דף וקורא לפנַי שיר.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

בשנות החמישים בערך החלה להופיע בין אנשי הקבוצה הזאת בחורה שנראתה צעירה למדי. היא היתה נמוכה, צרת מותניים, בעלת פני ילדה, שֵׂער שׁטני, אסוף בקוקו, אף קצר ובלחייה גומות חן. עיניה היו חומות־כחולות, מין צבע לא מוחלט. היא נהגה להתלבש בצניעות אירופית, אבל בטעם טוב. היא דיברה יידיש פולנית אידיומטית מבית, וגם פולנית ורוסית. היא עברה את המחנות ברוסיה, ואז במחנות בגרמניה לפני שקיבלה את הוויזה לאמריקה. הציגו אותה בפני. קראו לה אסתר. לא ידעתי אם היא רווקה, אלמנה או גרושה. היא סיפרה שהיא עובדת במפעל בתפקיד ממיינת כפתורים. הבחורה החדשה והיפה הזאת לא השתלבה, בעיני, בקבוצת הגברים העייפה. לא הבנתי גם איך לא הצליחה למצוא לה משרה טובה יותר ממיון כפתורים בניו ג'רזי, אבל את כל השאלות הללו לא שאלתי. הגברים כולם התגודדו סביבה, לא נתנו לה לשלם את החשבון, הגישו לה באבירות את הקפה ואת עוגת הגבינה, הקשיבו לדברים שאמרה ולבדיחות שסיפרה. היא חזרה מהשואה אדם שמח. תמיד נשאה עיתונים וכתבי עת ביידיש. היא אמרה שנהגה לקרוא את הכתבים שלי כבר בפולין ואחר כך במחנות בגרמניה. ככה היא אמרה לי:
"אתה הסופר שלי!"
ומיד כשאמרה את המילים האלה היה לי נדמה שהתאהבתי בה. בדיוק נותרנו לבדנו (הבחור שהתלווה אליה יצא לטלפן), וכך אמרתי לה:
"בשביל מילים כאלה אני צריך לנשק אותך!"
"נו, למה אתה מחכה?"
היא כיבדה אותי, ספק בנשיקה ספק בנשיכה. אמרתי:
"את פתיל אש."
"כן, אש מן הגיהינום."

כעבור כמה ימים היא הזמינה אותי אליה הביתה. היא התגוררה ברחוב שחיבר בין ברודוויי וריברסייד דרייב עם אביה קטוע הרגליים שישב בכיסא גלגלים. הרגליים שלו קפאו בסיביר. הוא ניסה לברוח ממחנה העבודה של סטלין באמצע החורף של 1944 . הוא נראה טיפוס חזק, ראשו עטור שֵׂער שיבה צפוף, פניו סמוקים ועיניו מלאות אנרגיה. הוא דיבר בשובבות משונה ובהתרברבות ילדותית, ולא פעם במין צחוק גאה. במשך שעה הוא גולל לפני סיפור הרפתקאות. במקור הוא מרוסיה הלבנה, אבל התגורר שנים ארוכות בפולין: בווילנה, בוורשה ובלודז'. בתחילת שנות השלושים נעשה קומוניסט, וזמן קצר לאחר מכן היה לבעל משרה במפלגה. ב־ 1939 הוא נמלט עם בתו לרוסיה — האישה ושני ילדים נוספים נתקעו בוורשה — ושם העלילו עליו כי הוא טרוצקיסט ושלחו אותו לכרות זהב בצפון רוסיה. הגפ"או שלחו לשם אנשים כדי למות. אף אחד לא הצליח לשרוד בקור וברעב יותר משנה, גם לא החזקים ביותר. שלחו לשם ללא משפט, ושם מתו יחד בונדיסטים, ציונים, חברי מפלגת הפפ"ס מפולין, לאומנים אוקראינים ופליטים שנתפסו סתם ונשלחו כי היו צריכים עובדים. רבים מתו שם מצפדינה ומבֵּרִי־בֵּרִי. בוריס מֶרִקין, כך שם אביה של אסתר, דיבר על כל אלה כאילו היו בדיחה אחת גדולה. הוא כינה את הסטליניסטים בנדיטים, טיפשים, מנוולים, שלימזלים. הוא עמד על כך כי אלמלא אמריקה, היטלר היה כובש את כל רוסיה. הוא סיפר כיצד הוליכו שולל את השומרים במחנה וכיצד הצליחו להשיג מפעם לפעם עוד חתיכת לחם או מנה כפולה של מרק מימי, ובאילו שיטות השתמשו לפלות עצמם. אסתר קראה לעברו:
"אבא, מספיק!"
"מה קרה? אני מספר שקרים?"
"גם קרפלך יכולים להימאס."
"בת שלי, את בעצמך עשית את זה."

כשאסתר הלכה למטבח כדי להרתיח מים לתה, נודע לי מפי אביה כי היה לה בעל ברוסיה, יהודי פולני שהתגייס לצבא האדום ונספה במלחמה. כאן בניו יורק השתדך אליה פליט, מבריח לשעבר בגרמניה, שפתח כאן בית מלאכה לכריכת ספרים ונעשה גביר. בוריס מרקין אמר לי כך:
"תאיץ בה להתחתן. זה יהיה טוב גם בשבילי."
"מן הסתם היא לא אוהבת אותו."
"אין דבר כזה אהבה. במחנות אנשים זחלו זה על זה כמו תולעים..."

2

הזמנתי את אסתר לארוחת ערב, אבל היא התקשרה ואמרה שהיא חטפה שפעת וחייבת להישאר במיטה. תוך כמה ימים הייתי אמור לנסוע לישראל. בדרך חזרה היה עלי לעצור בלונדון ובפריז. רציתי לכתוב לאסתר מכתב, אבל איבדתי את הכתובת. כשחזרתי לניו יורק ניסיתי לטלפן אליה, אך הטלפון, כך הסתבר, לא היה רשום בשם מרקין. האב והבת היו דיירי משנה של מישהו. חשבתי שאפגוש אותה בקפטריה, אבל שבועות חלפו והיא לא הופיעה. שאלתי את הלקוחות הקבועים על אודותיה. אף אחד לא ידע לומר היכן היא גרה. ככל הנראה התחתנה עם הכורך, אמרתי לעצמי. באחד הערבים, כשעמדתי לצאת לקפטריה מלווה בתחושה שאמצא שם את אסתר, התברר שהקפטריה עלתה באש. ראיתי קירות שחורים, חלונות אטומים בפח. הגוורדיה הישנה של הבחורים הקשישים מהקפטריה ודאי בחרו להם קפטריה אחרת או קפטריית אוטומט, אבל איפה? אינני נוהג לחפש אחר מישהו כל כך הרבה. יש לי די תסבוכות גם בלי אסתר.

אתה גבר, וגברים לא יודעים מה זאת אהבה. כל בחורה ודאי נראית בעיניך סחורה

הקיץ עבר. החורף בא. חלפתי בערב על פני הקפטריה ושוב ראיתי שם אור דולק, מזנון, סועדים. הבעלים שוב שיפצו את הקפטריה בחוסר טעם. נכנסתי, קיבלתי חשבון, וראיתי את אסתר יושבת לבדה ליד שולחן וקוראת עיתון ביידיש. היא לא הבחינה בי, כך שיכולתי להסתכל עליה זמן קצר. היא חבשה מעל תסרוקתה מעין כובע פרווה חורפי, כמו שחובשים גברים, ולבשה ז'קט שפרוותו בלויה. היא נראתה חיוורת כמו אחרי מחלה. האם יכול להיות שהשפעת היתה רק תחילתה של מחלה רצינית יותר? ניגשתי אל השולחן ושאלתי:
"מה נשמע עם הכפתורים?"
היא נרעדה ואז חייכה ואמרה:
"נוּ, נסים קורים!"
"לאן נעלמת? האדמה בלעה אותך?"
"לאיפה ברחת?" שאלה היא בחזרה, "חשבתי שאתה עדיין בחוץ־לארץ."
"איפה כל אנשי הקפטריה?"
"הם יושבים עכשיו בקפטריה שבפינת רחוב 57 והשדרה השמינית. רק אתמול פתחו כאן את הקפטריה מחדש."
"אני יכול להביא לך ספל קפה?"
"אני שותה יותר מדי קפה. במחשבה שנייה, שיהיה."

הבאתי קפה ועוגיית ביצים. בזמן שעמדתי ליד המזנון הבטתי לאחור כמה פעמים. אסתר הסירה את הכובע הגברי וסידרה את התסרוקת. היא קיפלה את העיתון, סימן לכך שהיא מתכוננת לנהל שיחה ולא להמשיך לקרוא. היא הציבה את הכיסא הנגדי אל שפת השולחן, לאות שהמקום תפוס. כשהתיישבתי אמרה אסתר: "אתה נסעת ואני כמעט כבר עברתי אל העולם הבא."
"מה קרה?"
"הו, מהשפעת התפתחה דלקת ריאות. נתנו לי פניצילין. אבל אני מאלה שלא יכולים לקבל פניצילין. קיבלתי פריחה בכל הגוף. גם אבא לא בריא."
"מה קרה לאבא?"
"לחץ דם גבוה. נוסף לכך, גם הפה שלו התעקם."
"הו, אני מצטער לשמוע. את עדיין עובדת עם הכפתורים?"
"כן, עם הכפתורים. כך לפחות אני לא צריכה להעסיק את הראש. רק את המחשבות. אני יכולה לחשוב את המחשבות שלי."
"על מה את חושבת?"
"על מה לא? כל העובדות האחרות הן מפורטו ריקו. הן מדברות כל הזמן ספרדית. הן מרעישות כמו רעשן בפורים."
"מי משגיח על אבא שלך?"
"מי? אף אחד. אני חוזרת הביתה ומכינה אוכל. הוא רק רוצה שאני אתחתן. לטובתי שלי, ואולי גם לו זה יהיה נוח יותר, אבל אני לא יכולה להתחתן עם אדם שאני לא אוהבת."
"מה זאת אהבה?"
"אתה שואל אותי? הרי אתה כותב על זה רומנים שלמים. כנראה אתה בעצמך לא יודע. אתה גבר, וגברים לא יודעים מה זאת אהבה. כל בחורה ודאי נראית בעיניך סחורה. גבר שמדבר שטויות ושהחיוך שלו טיפשי מעורר בי גועל. אני מעדיפה למות מאשר לחיות עם אחד כזה. מצד שני, הגברים שיום אחד הולכים אל אחת ולמחרת אל אחרת, גם הם לא בשבילי. אני לא רוצה לחלוק עם אף אחת."
"אני חושש שמגיע זמן שכולם חייבים לחלוק."
"הזמן הזה הוא לא בשבילי."
"עדיף להישאר לבד?"
"כן, עדיף."
"איזה מין אדם היה הבעל שלך?"
"מאיפה אתה יודע שהיה לי בעל? מן הסתם אבא שלי סיפר לך. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לרגע אחד, הוא מפטפט ומגלה את כל הסודות שלי. הוא היה בן אדם שלם. הוא האמין בדברים והיה מוכן למות למענם. הוא לא היה בדיוק הטיפוס שלי, אבל כיבדתי אותו וגם אהבתי אותו. הוא רצה למות, והוא מת כמו גיבור. מה עוד אני יכולה לומר לך?"
"מי היו האחרים?"
"לא היו אחרים. גברים רצו אותי. מה שקרה במלחמה הזאת ואיך שאנשים התנהגו, לא תבין לעולם. אנשים איבדו לגמרי את הבושה. על דרגש שוכבת אמא עם גבר אחד, וממש לידה, הבת עם אחר. כולם נעשו כמו חיות וגרוע מחיות. בתוך כל זה אני חלמתי על אהבה. עכשיו הפסקתי אפילו לחלום. הטיפוסים שנוהגים להגיע לכאן הם כולם נודניקים איומים. הם גם חצי משוגעים. אחד מהם ניסה לקרוא בפני פואמה בת ארבעים עמודים. כמעט התעלפתי."
"אני לא אקרא בפנייך את יצירותי."
"סיפרו לי איך אתה מתנהג. לא!"
"לא. שתי את הקפה."
"אתה אפילו לא מנסה לפתות אותי. מן הסתם הייתי הגלגל החמישי בעגלה שלך. אחרים מציקים ולא מרפים. ברוסיה אנשים סבלו נורא, אבל כל כך הרבה משוגעים כמו שאני פוגשת בניו יורק, לא היו שם. הבית שאני גרה בו הוא פשוט בית משוגעים. לכאן, לקפטריה, באים כל מיני טיפוסים, וכל אדם שני מדבר לעצמו. השכנות שלי משוגעות על כל הראש. הם ממציאות כל מיני עלילות מטורפות האחת על האחרת. הן שרות, בוכות, שוברות כלים. לא מזמן קפצה אחת מהחלון ומתה. היא ניהלה פרשת אהבים עם בחור צעיר ממנה בעשרים שנה. ברוסיה היה קשה להיפטר מכינים. כאן הטירוף מקיף אותנו מכל עבר."

שתינו את הקפה ושברנו חתיכות מעוגיית ביצים גדולה. אסתר הציבה את הקערה.
"אני לא מאמינה שאני יושבת יחד אתך לשולחן. קראתי כל מה שכתבת. אני קוראת את כל המאמרים שלך תחת כל השמות. איך שאני מקבלת את העיתון, מיד אני מחפשת משהו שאתה כתבת. אתה מספר על עצמך כל כך הרבה, וגם כשאתה כותב על אחרים, מזהים אותך. לפעמים יש לי תחושה שאני מכירה אותך הרבה שנים. ובכל זאת, אתה חידה בעיני."
"גברים ונשים לא יכולים אף פעם להבין זה את זה."
"לא. מה זה גבר? את אבא שלי בעצמו אני לא יכולה להבין. לפעמים הוא נהיה זר לי לחלוטין. הוא לא יסחב עוד הרבה זמן."
"כל כך מסוכן לחץ הדם שלו?"
"זה הכול ביחד. הוא איבד את הרצון לחיות. בשביל מה לחיות בלי רגליים? בלי חברים? בלי משפחה? כל הקרובים נרצחו. הוא יושב ימים שלמים וקורא עיתונים. למראית עין, הוא מתעניין מאוד בנעשה בעולם. ניפצו את האידאלים שלו, והוא עדיין מחכה למהפכה. אבל עכשיו, מה כבר יכולה לעזור לו המהפכה? אני לא טיפחתי תקוות לגבי שום תנועה או מפלגה. איך אפשר בכלל לקוות כשהכול נגמר במוות..."
"התקווה היא הוכחה שאין בכלל מוות."
"כן. אני יודעת. אתה כותב על כך לעתים קרובות. בשבילי המוות הוא הנחמה היחידה. מה עושים המתים? הם ממשיכים לשתות קפה? הם ממשיכים לאכול עוגיות ביצים? ממשיכים לקרוא עיתונים? חיים לאחר המוות זוהי השטות הכי גדולה והעונש הכי נורא."

3

כמה מהיושבים הקבועים חזרו לשבת בקפטריה שנבנתה מחדש. אחרים נותרו יושבי קבע ברחוב 57. הגיעו חדשים — אולי כאלה שזה עתה הגיעו מאירופה. הם ניהלו ויכוחים ארוכים ביידיש, בפולנית, ברוסית, בעברית. אלה שברחו מהונגריה דיברו פה גרמנית, שם הונגרית, פה יידיש מגורמנת ופתאום עברו לדבר יידיש גליצאית פשוטה. היו ששתו את הקפה שחור, בלי סוכר, ואחרים ביקשו מנות כפולות של שמנת, ושפכו סוכר בשפע מתוך כלי הזכוכית. רבים מהם נעשו לאחרונה קוראים שלי. הם ניגשו אלי, החמיאו לי, ומיד התחילו להוכיח אותי על כל מיני חטאים ספרותיים שחטאתי. סתרתי את עצמי במאמרים שכתבתי, הגזמתי בתיאורי מין, תיארתי יהודים באופן שהאנטישמים יכולים להשתמש בכך לתעמולה שלהם. כמה מהם סיפרו לי על חוויותיהם בגטאות, במחנות הריכוז של הנאצים או ברוסיה. הם הצביעו זה על זה. אתה רואה את הטיפוס הזה? ברוסיה הוא מיד נהיה סטליניסט. הוא הלשין על הקולגות לשעבר שלו. כאן באמריקה פנה מאה ושמונים מעלות, והוא אנטי־בולשביק. האיש הזה חשד כנראה שמרכלים עליו, כי ברגע שהמודיע שלי הלך, הוא לקח את ספל הקפה שלו, ואת חביצת האורז, ניגש אלי וכך אמר: אל תאמין לאף מילה שאומרים לך. ממציאים כאן שקרים פרועים זה על זה. מה אפשר היה כבר לעשות במדינה שבה החבל תמיד היה מונח על צווארך? כולם ניסו להסתגל. כולם רצו לחיות, לא למות איפשהו בקזחסטן או אצל החונחוזים.
בשביל כמה גריסים ומקום להניח בו את הראש בלילה, היו צריכים למכור את הנשמה.

אל שולחן אחד היו ישובים פליטים שהתעלמו ממני. הם לא התעניינו בספרות או בעיתונות אלא רק במסחר. הם היו מבריחים בגרמניה, והתעסקו כפי הנראה בסחורה לא כשרה. הם הסתודדו, קיללו, ספרו כסף, כתבו מספרים. הם הצביעו על אחד מהם:
"לו היתה חנות באושוויץ."
"מה פירוש חנות?"
"אוי לאותה חנות. את הסחורה הוא שמר בתוך קש על הדרגש. היו לו שם תפוח אדמה רקוב, אולי פיסת סבון, כפית עשויה בדיל, פיסת שומן. ובכל זאת, הוא עסק במסחר. מאוחר יותר בגרמניה, הוא הפך למבריח כל כך גדול שפעם לקחו ממנו ארבעים אלף דולר."
"מה הוא עושה כאן?"
"השד יודע."

משהו בפניה מעיד על הזמן האבוד. מתחת לעיניים התהוו צללים. המבט כבר לא כל כך בהיר. על השפתיים התיישב משהו שאם רוצים לתרגמו למילים, אפשר לקרוא לו רק מרירות ואכזבה

בין ביקור לביקור בקפטריה חלפו אצלי כמה חודשים, חלפה שנה, ואולי שנתיים (ואולי גם שלוש או ארבע — איבדתי את חוש הזמן), ואסתר לא הופיעה. כמה פעמים שאלתי על אודותיה. מישהו אמר לי שהיא יושבת בקפטריה ברחוב 42 . אחר הסיק שהיא התחתנה. אנשי הקפטריה לא ידעו את הכתובות איש של רעהו. לפעמים אפילו לא ידעו את השמות. אם נפגשו היו מבלים יחד. אם לא, איש לא חסר לאיש. על כמה מהם שמעתי שכבר נפטרו. אחרים התחילו להסתדר במדינתם החדשה. כמה התחתנו, פתחו מפעל או עסק, אפילו הולידו ילד או שניים. פתאום הגיעו סרטן, התקף הלב. שנות היטלר או שנות סטלין נתנו בהם אותות.

אני נכנס לקפטריה ומבחין באסתר. היא יושבת לבדה ליד שולחן. זו היא בעצמה. היא אפילו חובשת אותו כובע פרווה, אבל מעל למצח מבצבצת קווצת שֵׂער אפורה. יושבי הקפטריה האחרים, כך נראה, לא מגלים בה עניין או שאינם מכירים אותה. זו היא בעצמה, אך משהו בפניה מעיד על הזמן האבוד. מתחת לעיניים התהוו צללים. המבט כבר לא כל כך בהיר. על השפתיים התיישב משהו שאם רוצים לתרגמו למילים, אפשר לקרוא לו רק מרירות ואכזבה. אני מברך אותה לשלום. היא מחייכת, אבל החיוך שב וכבה מיד. אני שואל:
"מה שלומך ומנַיין את באה?"
"אני עדיין חיה."
"אני יכול לשבת?"
"בבקשה, כמובן."
"אני גם יכול לכבד אותך בכוס קפה?"
"לא."

אני מבחין בכך שהיא מעשנת. הפתיע אותי לגלות שהיא קוראת לא את העיתון שאני כותב בו אלא את העיתון המתחרה. פירושו של דבר הוא שהיא עברה אל המחנה האחר. לקחתי לי ספל קפה, צלוחית עם שזיפים (סגולה נגד עצירות) והתיישבתי. אמרתי:
"לאן נעלמת כל הזמן הזה? שאלתי על אודותייך לא פעם ולא פעמיים."
"באמת? תודה."
"מה קרה?"
"דברים לא טובים."
היא שותקת זמן־מה ומביטה בי. אני יודע שהיא רואה בי מה שאני רואה בה: את הנבילה האטית של הגוף. היא אומרת:
"שֵׂער אין לך, ועם זאת הֶאֱפַרְתָ."
"כן. מזדקנים."
"אתה גם אדם מפורסם."
"תודה. לא."
אנחנו שותקים רגע. לאחר מכן אני אומר:
"ואבא שלך?"
ואני יודע מכוחו של איזה אינסטינקט, שהאב כבר איננו בין החיים. אסתר אומרת:
"הוא מת כבר כמעט לפני שנתיים."
"את עדיין מתגוררת באותה הדירה?"
"לא, בבית מלון."
"את עדיין ממיינת כפתורים?"
"לא. אני עכשיו עובדת בתור דרייפֶּר."
"ומה זה הדבר הזה?"
"הו. זה משהו שקשור לתפירה. מודדים בגד על בובת אימום ונועצים סיכות."
"ומה קורה אתךְ עכשיו, אם מותר לי לשאול?"
"הו, כלום. שום דבר. לא תאמין, אבל ישבתי כאן וחשבתי עליך. נקלעתי למין משבר. אבל בעצמי אני לא ממש יודעת איך לקרוא לזה. חשבתי שייתכן שתוכל לעוץ לי עצה. עוד לא נלאית מלשמוע את הצרות של אנשים קטנים כמוני? לא, לא התכוונתי להעליב אותך. אפילו פקפקתי אם אתה עדיין זוכר אותי. בקיצור, זה הולך ככה: אני עובדת, אבל העבודה נעשית קשה יותר ויותר עבורי. אני סובלת מארתריטיס. העצמות שלי כואבות. אני קמה בבוקר, ולא יכולה להתיישב. רופא אחד אמר לי שחוליה זזה לי בעמוד השדרה. אחר חושב שזו בעיית עצבים או אני לא יודעת מה. לא חסרים להם שמות. עשו צילומי רנטגן של עמוד השדרה שלי ועלתה הסברה שיש לי גידול, אבל זה לא ברור. הם רוצים שאשכב בבית החולים כמה שבועות, אבל אני לא ממהרת לאף ניתוח. פתאום צץ גם עורך דין. גם הוא עצמו מהניצולים, ומכיר היטב את הגרמנים. אתה יודע שנהוג כעת לתת פיצויים, שילומים.

אמנם נכון שברחתי לרוסיה, אבל אני עדיין קורבן של הנאצים. חוץ מזה, הם לא מכירים בדיוק את הביוגרפיה שלי. בקיצור, יכולתי לקבל מהם פנסיה, ואפילו תשלום חד־פעמי של כמה אלפי דולרים, אבל ארתריטיס ופריצת הדיסק שלי לא ממש מועילים למטרה הזאת, מאחר שכל זה קרה רק מאוחר יותר, שנים ארוכות אחרי המחנות. הפרקליט אמר לי שהצ'אנס היחיד שלי הוא להציג את עצמי כך, כמי ששבורה נפשית. זוהי האמת המרה, אבל איך מוכיחים את זה? הרופאים שלהם, הנירולוגים והפסיכיאטרים, רוצים הוכחות מוצקות. יש להם הדיאגנוזות שלהם, כולן לקוחות מתוך ספרי לימוד, וזה צריך להיות בדיוק כך ולא אחרת. בקיצור הוא רוצה שאעמיד קצת פני משוגעת. אתה מבין, הוא מקבל חלק מכספי השילומים. לא פחות מעשרים אחוז. בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה כסף, את זה אני לא מבינה. הוא כבר עבר את גיל שבעים ובנוסף לכך רווק זקן. הוא גם הציק לי. זה הכול ביחד. הוא בעצמו משוגע לא קטן, אם לומר את האמת. נו, אבל איך אפשר להעמיד פני משוגע? כל העניין הזה ממש הגעיל אותי, ופחדתי שאהפוך למשוגעת באמת. אני לא רוצה את הכסף שלהם ואני לא אוהבת רמאויות. זה עורך הדין שבישל את הדייסה הזאת. מצד שני, כבר נורא קשה לי לעבוד. בלילות אני לא ישנה, ובבוקר מוקדם מצלצל השעון המעורר, ואני קמה רועדת. ממש כמו שבמחנות העירו אותנו בארבע לפנות בוקר כדי ללכת אל היער לנסר עצים. אני בעצמי לא ממש יודעת איך אני מסוגלת להעביר את יום העבודה. מן הסתם אני לוקחת כדורי שינה. בלעדיהם לא אוכל לישון אפילו
לפנות בוקר. זהו המצב, פחות או יותר."
"את אחרי הכול בחורה יפה. למה את לא מתחתנת?"
"נו, השאלה הישנה. אין לי עם מי. גם כבר מאוחר מדי. אם היית יודע את מצב רוחי לא היית שואל שאלות כאלה."

4

חלפו שבועות אחדים. בחוץ ירד שלג כבד. לאחר השלג בא הגשם ואחריו הקרה. נעמדתי ליד החלון להביט החוצה אל ברודוויי. העוברים והשבים חלפו ספק בהליכה ספק בהחלקה. המכוניות נסעו לאט. השמים רבצו מעל לגגות, סגולים, בלי ירח, ללא כוכבים, ואף על פי שכבר שמונה בערב, הזוהר שבחוץ והשממה שברחוב הזכירו לי את עלות השחר.

החנויות בצד שמנגד היו ריקות. לרגע עברה בי תחושה שאני נמצא בוורשה. הטלפון צלצל ואני שעטתי לעברו, כמו לפני עשר שנים או עשרים שנה או שלושים, כולי תקווה לקראת הבשורה שהטלפון מתכונן להביא. אמרתי "הלו", אבל איש לא ענה. התמלאתי פחד שמא מישהו עצר בעד עצמו ברגע האחרון או שהחליט לחסוך ממני את הבשורה שהטלפון ביקש לבשר. קול נשי שאל בהיסוס וברעד האם אתה הוא פלוני.
"כן, זה אני!"
"סליחה שאני מטרידה אותך. שמי הוא אסתר. היית אצלנו פעם בבית. לפני כמה שבועות נפגשנו בקפטריה."
"כן, אסתר!"
"אני בעצמי לא יודעת מנַיין היה לי האומץ להתקשר אליך. אתה ודאי מאוד עסוק. אני... אני רוצה לדבר אתך על משהו. כמובן, אם יש לך זמן... וסלח לי על החוצפה."
"שום חוצפה. את רוצה לבוא אלי?"
"אם זה לא יפריע לך. בקפטריה קשה לדבר. יש שם רעש ויש אנשים שמטים אוזן. אוזניים לכותל. מה שאני רוצה לספר לך הוא סוד, שאני לא רוצה להפקיד בידי איש מלבדך."
"בואי לכאן!"

אסתר התירה את הכפתורים ואני לקחתי ממנה את המעיל, אבל לא היה לי מקום לתלות אותו או אפילו להניח אותו

הסברתי לאסתר בדיוק איך להגיע אלי. ניסיתי להשליט מעט סדר בדירת הרווקים שלי, אבל תוך זמן קצר הבנתי שזה בלתי אפשרי. מכתבים וכתבי יד התגוללו על כל השולחנות ועל כל הכיסאות. על יד הקירות נערמו ערמות של עיתונים ושל כתבי עת. פתחתי את הארון ודחסתי פנימה מכל הבא ליד: מקטורנים, מכנסיים, חולצות, לבנים, נעליים, נעלי בית. הרמתי מעטפה וראיתי לתדהמתי שהיא לא נפתחה. קרעתי אותה, ומצאתי בתוכה צ'ק על סך של שבעים וחמישה דולר. מה לא בסדר אתי. כבר יצאתי לגמרי מדעתי — אמרתי לעצמי בקול. רציתי לקרוא את המכתב שהגיע יחד עם הצ'ק, אבל איבדתי את המשקפיים. בעודי מחפש את המשקפיים גם העט נעלם. נו, ואיפה המפתחות לדלת החיצונית? לפתע נשמע משהו כצלצול, ולא ידעתי אם הוא מגיע מכיוון הטלפון או מכיוון הדלת. פתחתי את הדלת וראיתי את אסתר. כפי הנראה החל שוב לרדת שלג, שכן כובעהּ וכתפי מעילהּ היו מקושטים בלבן. הזמנתי אותה להיכנס, והשכנה שלי, הגרושה שבולשת אחרי בגלוי, ואלוהים יודע שבלי שום היגיון או מטרה, פתחה את הדלת והציצה כדי להביט באורחת החדשה שלי. אסתר התירה את הכפתורים ואני לקחתי ממנה את המעיל, אבל לא היה לי מקום לתלות אותו או אפילו להניח אותו. אמרתי:
"יש כאן תוהו ובוהו."
"נו, זה לא משנה."

הנחתי את המעיל של אסתר על הכוננית של האנציקלופדיה בריטניקה. גרפתי כמה ספרים מהספה, ואסתר התיישבה במקומם. אני עצמי התיישבתי על הכיסא. משך זמן־מה דיברנו על מזג האוויר, על כך שבניו יורק מסוכן עכשיו לצאת מהבית אפילו בשעת ערב מוקדמת, ועל כך שבכל יום עשויה לפרוץ שביתה בסאבוויי. ואז אסתר אמרה:
"אולי אתה זוכר את מה שסיפרתי לך בפעם האחרונה על עורך הדין שלי ועל כך שאני צריכה ללכת לפסיכיאטר בגלל כספי השילומים..."
"כן, אני זוכר."

בראש השולחן ישב היטלר. אני מתחננת: תקשיב לי היטב. גם למשוגעת מגיע שיקשיבו מדי פעם. כולם דיברו גרמנית. הם לא זיכו אותי במבט "לא סיפרתי לך אז הכול. מה שאני רוצה לספר לך יישמע אבסורדי לגמרי, שיגעון מוחלט. גם אותי זה מפחיד וזה בלתי ייאמן, ולכן אני רוצה לדבר אתך. אני מבקשת ממך, אל תקטע את דברי, מופרכים ככל שיישמעו. אינני בקו הבריאות ואפשר אף לומר שאני חולה ממש, אבל אני עדיין יכולה להפריד בין עובדות לבין הזיות. אני אומרת לך מראש שאתמול לא ישנתי וחשבתי כל הזמן אם לספר לך או לא. כבר החלטתי שלא, אלא שהיום בערב ברגע האחרון, הכתה בי ההכרה שאם לא אוכל להפקיד בידיך דבר שכזה, אין לי עוד עם מי לדבר. אני קוראת את היצירות שלך, ואני יודעת שיש לך חוש לפרשות המסתורין הגדולות ש..."
אסתר אמרה את כל הדברים האלה בגמגום ובמקוטע. כאן חייכו עיניה, וכאן היו שקועות בעצב עמוק ומבטה נדד. אמרתי:
"את יכולה לספר לי הכול."
"אני מפחדת. אתה תחליט מיד שאני משוגעת."
"אני נשבע שלא."
אסתר נשכה את השפה התחתונה.
"שתדע שראיתי את היטלר," היא אמרה. זה נשמע לי מוזר ולא נעים. הרגשתי מחנק בגרון.
"מתי? איפה?"
"נו, אתה רואה! נבהלת! אבל אם כבר התחלתי אני מוכרחה לדבר. זה קרה לפני שנתיים. ראיתי אותו כאן, בברודוויי."
"ברחוב?"
"בקפטריה."
שתקתי זמן־מה, וניסיתי לבלוע את הגוש שעמד לי בגרון.
"כנראה שהיה זה אדם שדומה לו." אמרתי בקול חנוק.
"ידעתי שזה מה שתגיד. אני גם יודעת שאני כבר בחזקת משוגעת בעיניך. אבל הבטחת שתקשיב לי. אתה זוכר אולי את השרֵפה שהיתה בקפטריה."
"כן, כמובן."
"לשרֵפה יש קשר לעניין. מאחר שאתה כבר ממילא לא מאמין לי ואני בעיניך חולת רוח, למה לי להאריך בדברים? זה היה כך. לא ישנתי לילות. בדרך כלל כשאני לא נרדמת בלילה, אני הולכת ומכינה לי תה או שאני מנסה לקרוא עיתון או ספר. אבל באותו לילה משהו בתוכי השתוקק להתלבש ולצאת לרחוב. עד עכשיו אני לא יכולה להסביר את ההחלטה לצאת לטייל בברודוויי באמצע הלילה. זה היה כנראה בסביבות שתיים או שלוש. ניגשתי אל הקפטריה — אולי היא פתוחה כל הלילה? הסתכלתי פנימה — הווילונות של החלק הקדמי היו מוסטים, אבל בעדם היה אפשר לראות אור חיוור דולק. ניסיתי להיכנס בדלת המסתובבת והיא לא עצרה בעדי. נכנסתי פנימה וראיתי לנגד עיני תמונה שלא תימחה מזיכרוני עד יומי האחרון, עד לרגע האחרון. כל השולחנות היו מחוברים זה לזה, ולידם ישבו טיפוסים לבושים בחלוקים לבנים, כמו רופאים או סניטרים, וצלבי קרס על שרווליהם. בראש השולחן ישב היטלר. אני מתחננת: תקשיב לי היטב. גם למשוגעת מגיע שיקשיבו מדי פעם. כולם דיברו גרמנית. הם לא זיכו אותי במבט. הם היו מרוכזים ב'פיהרר'. השתררה דממה והוא החל לדבר. אני זוכרת את הקול הנתעב שלו. שמעתי אותו כמה פעמים מעל גלי האתר, אך את מה שהוא אמר באותו הלילה, את זה לא שמעתי. עמדתי קפואה על מקומי. פתאום הביט אחד מהם סביב וקפץ ממקומו. איך יצאתי משם בחיים, לא אדע לעולם. רצתי בכל הכוח, וכל איברי גופי רעדו. כשהגעתי הביתה, אמרתי לעצמי: אסתר, את משוגעת לגמרי. לא יודעת איך עברתי את הלילה הזה. למחרת בבוקר לא הלכתי ישר לעבודה, אלא לקפטריה כדי לראות בעיקר אם היא עוד עומדת על תִּלה. חוויה כזאת מעוררת באדם ספק אשר לקיום שלו עצמו ולקיום של כל דבר אחר. הגעתי וגיליתי שהקפטריה נשרפה. זה קרה בעצם באותו לילה, מסתמא עם עלות השחר. כשראיתי מה קרה, הבנתי שיש לזה קשר לכל מה שהייתי עדה לו. אלה שהיו שם רצו להעלים את העקבות. אלה הן עובדות יבשות. אין לי שום סיבה לבדות דברים מוזרים כל כך. נראה לי שאפילו משוגעת שיושבת בבית משוגעים לא תעלה בדעתה דברים שכאלה."

אסתר השתתקה. החרשנו למשך זמן־מה. לאחר מכן אמרתי:
"היה לך חיזיון."
"מה כוונתך בחיזיון?"
"העבר לא אבוד. תמונה כלשהי מלפני שנים נותרה תלויה איפשהו בממד הרביעי, והופיעה לפנייך ממש באותו הרגע."
"עד כמה שאני יודעת, היטלר מעולם לא לבש חלוק לבן."
"מי יודע? אולי כן."
"איך זה שהקפטריה נשרפה באותו הלילה?"
"אולי האש היא שהעלתה את החיזיון."
"לא היתה שום אש. תיארתי לעצמי שאתה תמצא איזו תשובה. מה ההבדל בין חיזיון להזיה או פשוט שיגעון? אם זה היה חיזיון, הרי שגם עכשיו אני חוזה בחיזיון שבו אני יושבת אצלך בבית."
"לא יכול להיות דבר אחר. אפילו אם היטלר חי ונמצא בצפון אמריקה, הוא לא היה עורך ישיבה בקפטריה בברודוויי. אגב, הקפטריה שייכת ליהודי."
"ראיתי אותו כפי שאני רואה אותך עכשיו."
"הסתכלת לאחור בזמן."
"נו, שיהיה כך. אבל מאז אני לא מוצאת מנוח. אני חושבת על זה כל הזמן. אם נגזר עלי לצאת מדעתי, הרי זה בדיוק מה שיביא אותי לידי כך."

הטלפון צלצל ואני נחרדתי ממקומי. גם אסתר נבהלה. זה היה מספר שגוי. שבתי והתיישבתי על הכיסא, ואמרתי:
"מה עם הפסיכיאטר שעורך הדין שלח אותך אליו? ספרי לו את זה ותקבלי את מלוא הפיצויים."
אסתר הביטה בי במבט עקום, לא ידידותי ומלא חשד.
"אני מבינה למה אתה מתכוון. עדיין לא ירדתי לשפל מדרגה כזה."

5

פחדתי שאסתר תתקשר אלי. אפילו תכננתי להחליף את מספר הטלפון שלי, אבל חלפו שבועות, חודשים, ולא שמעתי ממנה דבר. לא פקדתי את הקפטריה, ולא פגשתי בה ברחוב. לא אחת חשבתי על אודותיה — איך המוח מגיע לכדי סיוטים כאלה? מה מתרחש שם באונות המוח שמסתתרות בתוככי הגולגולת? מי ערב לכך שמשהו דומה לא יקרה לי? וכיצד הוכח שהמין האנושי כולו לא יגיע לקצו באופן הזה? כבר זמן רב אני משתעשע ברעיון שהמין האנושי כולו סובל מסכיזופרניה. יחד עם האטום היא מבקעת את האישיות של ההומו ספיינס. בכל הנוגע לטכנולוגיה המוחות פועלים פחות או יותר כשורה, אבל בכל המחוזות האחרים כבר החלה ההידרדרות. כולם משוגעים: הקומוניסטים, הפשיסטים, מטיפי הדמוקרטיה — הסופרים, הציירים, כוהני הדת, האתאיסטים... בבוא הזמן יגיע גם תור התפוררות הטכנולוגיה ובתים יחלו לקרוס. תחנות כוח יחדלו מייצור החשמל, גנרלים יטילו פצצות אטום על אזרחים שהם אמורים להגן עליהם, בכל מקום יפשטו על הרחובות מהפכנים למיניהם ויקראו ססמאות מטורפות. לא אחת כבר חשבתי שכל זה יתחיל בניו יורק. בעיר הזאת קיימים כבר כל הסימנים למטרופולין של טירוף.

המשכתי לכתוב את כתבי, שלחתי כתבי יד להוצאת הספרים, נסעתי להקריא מיצירותי במקומות ממקומות שונים, ארבע פעמים בשנה כתבתי צ'קים עבור הממשל הפדרלי, עבור מדינת ניו יורק

נו, אבל כל זמן שהשיגעון הזה לא אחז בכולם וחיבק אותם, חייבים לנהוג כאילו הכול בסדר, על פי עקרון ה־ als ob של וייהינגר: המשכתי לכתוב את כתבי, שלחתי כתבי יד להוצאת הספרים, נסעתי להקריא מיצירותי במקומות ממקומות שונים, ארבע פעמים בשנה כתבתי צ'קים עבור הממשל הפדרלי, עבור מדינת ניו יורק. את מה שנשאר לי לאחר כל ההוצאות הללו, הפקדתי בבנק. מישהו דחק יחד כמה ספרות בפנקס חשבון הבנק שלי, ונראה שאני מסודר. מישהו צירף יחד כמה מילים בעיתון או בכתב עת, ופירוש הדבר היה שמניותי כסופר עלו. הבטתי משתומם ונדהם וראיתי כיצד כל מאמצי ודאגותי הופכים נייר ודיו. הניירות בחדר המגורים שלי נערמו בערמות גדולות, וכולן התייבשו. הייתי מתעורר בלילה והיה גואה בי הפחד שמא הם יציתו את עצמם. כל הזמן עלה באוזני קול הסירנות של מכבי האש. קיבלתי הזמנות מבתי כנסת, כנסיות, ספריות ואוניברסיטאות — הם רצו שאני אקרא מתוך הניירות שלי, ובתמורה שילמו לי בניירות משלהם. קיבלתי מהם פיסת נייר שנכתב בה שמעתה אני נושא בתואר דוקטור. על שולחן הכתיבה שלי ובכל לוחות התיבות נאספו גלילי נייר רבים מספור שלא נפתחו ועינו את התודעה שלי שבעצמה ודאי לא היתה יותר מפיסת נייר...

ממש לפי התאריכים הרשומים על גבי לוח השנה העשוי נייר, הגיעו האביב, הקיץ והסתיו. אז היה עלי לנסוע לטורונטו כדי לשאת הרצאה על פיסות הנייר ביידיש (ספרות בלע"ז) מהמחצית השנייה של המאה התשע עשרה. ארזתי בתרמיל שלי כמה חולצות, ממחטות, וניירות ממינים שונים, למשל פיסת נייר שמלמדת על כך שאני אזרח ארצות הברית. היו לי מספיק פיסות נייר בכיסי כדי לשלם למונית, אבל כל המוניות היו תפוסות, ומוניות שלא היו תפוסות פשוט לא עצרו. האם לא נשאתי חן בעיני הנהגים? האם לא הבחינו בי? האם בין כה וכה הפכתי רואה ואינו נראה? החלטתי לקחת את הסאבוויי. התחלתי ללכת אל עבר הסאבוויי, ולפתע ראיתי את אסתר. היא לא הלכה לבד, אלא עם מישהו שהכרתי לפני זמן רב, סמוך לבואי לאמריקה. הוא היה אחד מבאי הקפטריה באיסט ברודוויי. הוא נהג לשבת ליד השולחן ולהשמיע את דעתו בעניינים שונים, למתוח ביקורת. הוא היה איש קטן, בעל לחיים שקועות בצבע אבן לבנה ועיניים בולטות. הוא היה מלא כעס נגד הסופרים החדשים ושלל את הסופרים הישנים. הוא עישן סיגריות שאותן גלגל בעצמו, ואיפר לתוך הכלי שממנו אכל. כמה עשורים חלפו כבר מאז. לפתע הוא נראה ליד אסתר.

מעולם לא ראיתי את אסתר כפי שנראתה באותו יום. היא לבשה מעיל חדש וחבשה כובע חדש. היא חייכה אלי ונדה לי בראשה. רציתי להתעכב אלא שהשעון הראה שכבר מאוחר. לא יכולתי לאחר לרכבת. מאות אנשים בטורונטו חיכו להרצאה שלי. לקחתי טקסי ונסעתי לגרנד סנטרל. בקושי הצלחתי לעלות לרכבת. המיטה בקרון השינה שלי כבר היתה מוצעת. התפשטתי, תליתי את בגדי, ושכבתי לישון.

באמצע הלילה התעוררתי — ככל הנראה החליפו את הקרונות, הקרון שלי נתקל בדבר־מה, וכמעט נפלתי מעל יצועי. כבר לא הצלחתי לישון, וניסיתי להיזכר בשמו של אותו איש קטן שראיתי בחברת אסתר, אך בשום פנים לא הצלחתי להיזכר בשמו. רק דבר אחד זכרתי: כבר אז, לפני שלושים שנה, הוא לא היה בחור צעיר. הוא הגיע לאמריקה ב־ 1905 לאחר המהפכה בפולין. באירופה כבר היה לו ותק כעסקן ונואם. בן כמה הוא יכול להיות? לפי החשבון שלי יצא שהוא בשנות השמונים המאוחרות שלו, ואפילו בשנות התשעים. הייתכן שאסתר תתחבר עם גבר זקן כל כך? אבל בערב ההוא הוא לא נראה כל כך זקן. ככל שהמשכתי לשכב בחשכה ולהתחפר בפינתי, כך נדמתה הפגישה היום משונה. אפילו היה נדמה לי שקראתי איפשהו בעיתון שהוא מת. האם המתים מסתובבים להם בברודוויי? פירוש הדבר הוא שאסתר גם היא אינה עוד בין החיים. לא יכולתי לישון עוד והרמתי את תריסי החלון. התיישבתי והבטתי החוצה אל הלילה — שחור, סמיך, בלי ירח. כמה כוכבים עשו כברת דרך עם הרכבת. לאחר מכן נעלמו. מפעם לפעם האירו אורות של מפעל, שעבדו בו כפי הנראה גם באמצע הלילה. ראיתי את הגלגלים, את ההילוכים ואת כל יתר המכונות שאיני יודע את שמן. הרחק בתוך החושך הסמיך, נראה שלט הנֵאון של בָּר. עוד כוכב התגלה וגם הוא דהר בעקבות הרכבת. הרגשתי לא בנוח והיה לי קשה. הייתי באמצע שביל החלב. סבתי עם כדור הארץ סביב צירו, והקפתי יחד עם כדור הארץ את השמש. נעתי יחד עם השמש בכיוון של מצג שאת שמו שכחתי. האם אין בכלל מוות? או שמא אין בכלל חיים?
התחלתי לחשוב על מה שאסתר אמרה לי, על כך שראתה את היטלר בקפטריה. בשעה שהיא סיפרה לי את הדברים הללו הם נראו לי כאבסורד נורא. אלא שעכשיו התחלתי להעריך מחדש את המצב. אם הזמן והחלל אינם אלא צורות כפי שרואה בהן קאנט, ואם האיכות, הכמות והסיבתיות אינם אלא קטגוריות של המחשבה, הרי שהכול ייתכן.

למה שהיטלר לא יזמן את הנאצים שלו לאספה בקפטריה בברודוויי? אסתר לא דיברה כמו משוגעת. היא חזתה בפיסת מציאות שהצנזור השמימי בדרך כלל לא מאפשר לראות. אסתר הציצה לרגע אחד אל מאחורי הווילון של הפנומנה.

עכשיו התמלאתי בצער על כך שלא שאלתי אותה לשום פרטים.

בטורונטו נותר בידי רק זמן מועט כדי להרהר בכל אותם עניינים, אבל כשחזרתי לניו יורק נכנסתי אל הקפטריה כדי לנהל שם מעין חקירה פרטית. פגשתי שם רק אדם אחד שהכרתי: רב שהפך אפיקורוס וויתר על הרבנות. שאלתי אותו על אודות אסתר. הוא ענה:
"האישה היפה שנהגה לבוא לכאן?"
"כן."
"שמעתי שהיא התאבדה."
"מתי? איפה?"
"אני לא יודע. אולי אנחנו לא מדברים על אותו אדם."

לא עזרו כאן החקירות והתיאורים. הכול נשאר מעורפל. אישה צעירה אחת שנהגה לבוא לכאן פתחה את הגז ושמה סוף לכול. הרב לשעבר לא זכר את השם ולא את התאריך. החלטתי שלא לנוח ולא לשקוט עד שאדע לבטח מה עלה בגורלה של אסתר ובגורלו של אותו סופר־עסקן מפלגתי שזכרתי מאיסט ברודוויי, אלא שהייתי עסוק יותר ויותר. הקפטריה נסגרה, השכונה השתנתה, שנים חלפו ואת אסתר לא פגשתי. כן. מתים מסתובבים להם בברודוויי, אבל למה אסתר בחרה לה דווקא את המת ההוא? היא יכלה למצוא לה מציאה גדולה יותר בין החיים...

הסיפור 'קפטריה' הוא הסיפור האחרון באסופת הסיפורים 'אמריקה' בסדרת הקלאסיקונים, שראתה אור בהוצאת עם עובד. עורך הסדרה: ניר ברעם. תרגם מיידיש מתן חרמוני.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יצחק בשביס זינגר.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על הקפטריה

03
י ש

יש חלקים טובים מאוד. השיחה עם אסתר על אהבה וכו' חלשה למדי. הסוף איננו. ולא, זה לא סיפור מהסוג שמתאים לו בלי סוף. שלוש הנק' בסוף מראות שגם הסופר הרגיש בכך. בכ"א זה טוב פי מיליון מ"העבד", שלאחר שקראתי קטע ממנו לא הייתי מוכן לקרוא את הסופר הזה. שיניתי את דעתי..

04
שיהיה, עוד הערה

מישהו בסיפור מתלונן בפני הסופר בניסיון לגרום לו להפסיק, כטענתו, לתאר יהודים באופן שמספק חומר לאנטישמים. זו כנראה בקורת שהסופר חווה במציאות ונפגע ממנה, והכניסה לסיפור בעמדה של 'מה, אני? איך? זו אמנות'. אבל האמת של הסופר / הצורך לכתוב, פרנסה ופרסום, לא זהים ל"אמת", מה שדוחף לטעון ש"אין אמת", כמו שבמידה מסוימת הוא נוקט בסיפור הזה. זו כנראה תשובה לטענה נגד הצגת יהודים (שנספו בשואה וניצולים) באופן שמבוקש על ידי אנטישמים. לפעמים רעיונות מרומו של עולם נובעים גם ממקורות לא גבוהים כול כך.