ואהבת: לבחור בן זוג

נטלי

כבר חודש וחצי עברו מאז שנטלי פגשה את תמיר. הם נפגשו בנסיבות מעוררות חיוך: היא הסכימה להצעת חברות בפייסבוק של חבר שלו, ליאור, והם התחילו לשוחח זה עם זה. אחרי תקופה של שיחות בפייסבוק, ואחרי שהיא השתכנעה שליאור רוצה לפגוש אותה לא בגלל שהיא זמרת מפורסמת אלא בזכות מי שהיא באמת, הם קבעו להיפגש לכוס קפה. בעודה מחכה לו במכונית בפתח בית קפה בתל-אביב, היא קיבלה ממנו הודעה שהוא מתעכב כעשר דקות משום שקרתה לו תקלה. כשיצא מביתו בדרכו אליה גילה תקר בגלגל. מכיוון שהיה לבוש יפה, החליט לא לתקנו וביקש מתמיר שיגיע מהר לקחת אותו לפגישה איתה. כשהגיעו, תמיר לא התאפק ויצא מהרכב כדי שיוכל לראות את המפורסמת. כשנפל מבטה עליו החסיר לבה של נטלי פעימה. תמיר, מצִדו, נחנק והסמיק.

ליאור קלט את המתרחש בפחות משנייה. בלי להתבלבל הוא ערך ביניהם היכרות מהירה: "תמיר," הוא אמר, "אני מתכבד להכיר לך את האישה שלך." הוא הוציא שלוש מאות שקל מארנקו, הגיש אותם לתמיר והוסיף: "קרמה, רבותיי, קרמה. אתם אמורים להיות ביחד. הפגישה שלכם הערב על חשבוני." לפני שהספיקו להגיב, הוא הרים את ידו למונית חולפת, עלה עליה ונעלם. הם נשארו ביחד ולא נפרדו במשך שלושת הימים הראשונים.

מאז הם בני זוג, והעניינים מתחילים להתקדם. נטלי כבר יודעת בדיוק מה היא רוצה שיקרה. תמיר רוצה גם הוא את מה שנטלי רוצה, אבל הוא רוצה את זה לאט ועם רשתות ביטחון. יש לו היסטוריה. הוא פוחד מההתלהבות של עצמו. בפעם האחרונה זה נגמר רע, הוא אמר לה.

היא מגיעה אל פגישתנו חיוורת. ניכר שהיא בסערת רגשות רצינית. "אתה חייב לעזור לי," היא אומרת. "אני בהתקף חרדה מוחלט. אני חושבת שהוא רוצה לעזוב אותי."

"למה את חושבת כך?" אני שואל. "הוא הרי מאוהב בך לגמרי."

"הוא לא מאוהב בי. הוא ביקש ממני פסק זמן. ביקש ממני? יותר נכון, הודיע לי. הוא אמר שממילא הוא צריך לטוס לחו"ל לשבועיים בענייני עבודה. הוא מעדיף שלא נהיה בקשר בתקופה הזאת ושכל אחד יוכל לקחת את הזמן, לנשום עמוק ולהבין לאן לקחת את זה הלאה."

"ומה את אמרת לו?"

"אני? אני בכיתי וצעקתי וכעסתי. אמרתי לו שככה לא מתנהגים למי שאוהבים. אמרתי לו שהוא הוליך אותי שולל כל השבועות האלה ושאני סמכתי עליו. שוב אכלתי אותה, אתה רואה? אין לי שום סיכוי. מה עשיתי רע, תגיד לי? למה אצלי זה כל-כך קשה? פסק זמן הוא אומר לי. מה, אני נראית לך בית חרושת עלית?"

"תשחררי את השיער, נטלי," אני אומר לה כהרגלי. "נראה לי שאת מסתבכת בתוך עצמך. מה קרה בעצם? הכול היה ממש בסדר בשבוע שעבר."

"לא יודעת מה קרה. הוא נמצא אצלי בבית כבר שלושה שבועות וחוזר לבית שלו רק כדי לקחת דברים. דני התרגל אליו תוך כמה שניות והתאהב בו. הוא רוצה להיות בחברתו כל הזמן. לפני יומיים הוא קפץ לבית שלו אחרי העבודה כדי להביא בגדים. אחרי שעתיים הוא מתקשר ואומר שהוא נורא עייף ונראה לו שיישאר בבית לבד. אין לו כוח לזוז, ונראה לו שהוא יראה איזה סרט וילך לישון מוקדם. 'אבל הבטחת לדני לשבת איתו היום לשחק שח, זוכר?' 'אה כן,' הוא אומר לי. 'תתנצלי בשמי, תגידי לו שנעשה את זה מחר'.

"ברגע הזה קפצו לי כל הפיוזים. אם אתה רוצה אתה יכול להגיד לו בעצמך שאתה מאכזב אותו. נמאס לי לעשות את העבודה המלוכלכת במקום גברים פחדנים. זה מה שאבא שלו רגיל לעשות."

"אוף," אני אומר לה, "ברצינות? זה מה שאמרת לו? איך הוא הגיב?"

"הוא אמר לי שנדבר כשאני ארגע וניתק. כעסתי והתקשרתי אליו. הוא לא ענה. ניתק את הטלפון. רק אתמול בערב הוא התקשר והודיע לי שהוא רוצה פסק זמן. הוא אמר שהאופן שבו דיברתי אליו מאוד הלחיץ אותו ופגע בו. 'אני אוהב אותך,' הוא אמר, 'אבל אני חייב לקחת את הדברים לאט ולחשוב לעומק על מה שאני בוחר לעשות'.

"מה זה אומר? שאלתי אותו. 'זה מה שזה אומר,' הוא ענה. 'אני צריך זמן. נדבר כשאחזור מחו"ל'. אתה לא יכול להתקרב לילד שלי ואז להיעלם לו כאילו לא קרה כלום, עניתי לו. 'אני לא רואה כרגע דרך אחרת,' הוא אמר. 'זה לא קשור לדני, זה קשור אלייך ואליי'. וזהו... נעלם. הוא נוסע מחר."

נשארתי המום וחסר מילים מול נטלי. המחשבות שלי הפכו לעיסה לא ברורה של אין מוצא ואין סיכוי. שוב, בבת אחת התייאשתי ממנה לחלוטין. כעסתי עליה כעס גדול. לא משנה מה אעשה בשבילה ואיתה, היא כבר תמצא דרך להרוס את זה עם הנוקשות שלה ותפיסת המציאות השלילית שלה. התחשק לי לגלגל אותה מכל המדרגות ולשלוח אותה בחזרה אל אורנה, הפסיכולוגית, להשלים אצלה את השלב האחרון של הטיפול. איך, חשבתי לעצמי, איך אפשר להיות כל-כך בלתי נסבלת?

אחרי דקה או שתיים חזרתי לעצמי. שכחתי לרגע שהיא המטופלת שלי ושאני לא עושה לה טובה. היא המעסיקה שלי, אני לא יכול להרשות לעצמי לוותר עליה ולהתייאש. היא בסך הכול ניהלה קונפליקט באופן לא מוצלח. היא פוחדת, זה הכול. פתאום יכולתי לראות כמה היא כועסת על עצמה בתוכה. כועסת על כך שהיא לא מצליחה לשמור על קור רוח בניהול יחסים אינטימיים. היא לא צריכה אותי שאגיד לה שהיא מטומטמת. היא עושה את זה בעצמה לעצמה, בצורה הכי ביקורתית ואכזרית שאפשר. יכולתי להבין עד כמה היא פוחדת.

אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, מלמלתי בתוכי ועמלתי לשחזר את התחושה הזאת למענה. למעני.

"מה אמרת?" היא שואלת, שולפת אותי החוצה מהרהוריי עליה.

"מה?" שאלתי.

"אמרת משהו ולא שמעתי."

"אמרתי שאני אוהב אותך, נטלי. מה שאת עוברת קשה מאוד. אני מבין אותך לגמרי."

"מה אתה מבין?" היא שואלת.

"בעיקר אני מבין שאת פוחדת עכשיו."

"אני כועסת ומרגישה כל-כך מטומטמת," היא אומרת ופורצת בבכי. "פעלתי לגמרי מתוך הפחדים שלי. הרסתי הכול. בסך הכול הוא היה קצת עייף ונזכר בפרטיות שלו שהוא כל-כך אוהב. אתה יודע, את הילדים שלו הוא רואה רק פעמיים בשנה, הם בחו"ל עם אימא שלהם. הוא מאוד התחבר לדני. אני סתם קרצייה. אל תהיה המטפל השתקן עכשיו," היא מוסיפה. "אני רוצה שתגיד לי בדיוק מה לעשות. ותחסוך ממני עכשיו את ההרצאה על ההבדל בין ייעוץ לטיפול. לא עכשיו, בבקשה. זה מאוד גורלי."

אני חושב לעצמי שבסך הכול היא די התרככה במהלך החודשים שאני מכיר אותה. היא אמנם מרגישה כרגע חרדה גדולה פן תאבד את ההזדמנות שלה לזוגיות, והיא עדיין לא מומחית גדולה לחיים מתוך אהבה, אבל היא כבר לא מגיבה, לפחות כלפיי, באופן שבו נהגה להגיב לפני כן. המחשבה הזאת עוזרת גם לי להתרכך ולהתגייס מחדש לטובתה.

"טוב. את צריכה להבין מה הוא ביקש ממך, לפני יומיים וגם עכשיו. הוא מבקש קצב נכון בשבילו וגם מרחב נשימה. הוא מרגיש שהוא נבלע. על מה שכבר לא נתת את יכולה להצטער, להתנצל ולהסביר, להראות שאת מבינה מה הוא היה צריך ולא קיבל. לגבי ההמשך, את יכולה פשוט לתת לו את מה שהוא צריך ללא משחקים.

בסופו של דבר נטלי ניסחה הודעה ושלחה לו לטלפון: סליחה. הייתי קרצייה. פעלתי מתוך הפחדים שלי וניסיתי למנוע ממך את המרחב האישי שלך. פקפקתי באהבה שלך. אני מצטערת. קח זמן ככל שיידרש לך. אני אהיה כאן אם תשוב, ואז אשתדל לא לנהוג כך שוב. נסיעה טובה. אני אוהבת אותך.

"קצת מביך אותי לשלוח הודעה כזאת. ומה אם הוא לא יגיב?" היא שואלת.

"אני מקווה שהוא יגיב," אמרתי, "אבל את צריכה להיות  מוכנה לקבל זאת גם אם הוא לא יגיב. אני מעדיף להמליץ על עוד ניסיון לדיאלוג. ועוד אחד אם אפשר. את עשית את שלך, והכדור עבר כעת למגרש שלו.

***

לחיות יחד עם בן או בת זוג, לשמור על זהות עצמית וגם להצליח לייצר מרחב אינטימי בתוך הקשר זו משימה שנראית לרובנו כמעט בלתי אפשרית. עד כדי כך היא נראית לנו בלתי אפשרית שאנחנו נוטים לתלות את הצלחת הזוגיות בנס כלשהו ובמזל שאולי ייפול עלינו מהשמים. אנחנו חושבים לעצמנו שהסיכוי שנדע לבחור בחירה נכונה לשנים ארוכות קדימה דומה לסיכוי שנזכה בלוטו.

האמונות הללו גורמות לנו להימנע מלבחור בן זוג, להתחמק מקבלת ההחלטה הגורלית או לחלופין להתעלם מסימנים של אי-התאמה ולבחור בכל זאת באדם שיקשה עלינו מאוד לבנות איתו זוגיות אינטימית, בעודנו משכנעים את עצמנו שיהיה בסדר. זה השלב שבו אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מתפשרים על קשר חלקי או על תחליפים לקשר של אמת. למשל, אנחנו ממירים את הכמיהה לחום ביחסי מין – תופעה נפוצה מאוד, בעיקר אצל נשים – או שאנחנו מקיימים קשרי ידידות אוהבים עם אדם אחד וקשרי מין עם אחר.

חיי זוגיות הם ממילא חיים עמוסים של תפקוד אין-סופי, המספקים לנו אין-ספור הסחות דעת מהצורך שלנו בקשר אוהב ואינטימי. כך, רבים מאיתנו נוטים להזניח את עצמם ואת בני זוגם בפן הרגשי ונכשלים בבניית המרחב החיובי שבתוכו מתקיימים יחסי הזוגיות. במצב הזה, אנחנו עלולים להיקלע ליחסים המושתתים למעשה על מאבקי שליטה מתישים ושוחקים, מתוך כמיהה שאיננה ניתנת למימוש שבן הזוג שלנו ישתנה, יבין, ילמד או ישתפר. שוב אנו נדחקים לסמוך על כך שמשהו חיצוני יקרה ויביא את השינוי המיוחל. מחכים לנס הגדול.

אנחנו מלאי פחדים, ויש לנו סודות שאנו צריכים להשקיע מאמצים בשמירה עליהם. הסוד הנפוץ ביותר הוא שאנחנו נזקקים וחלשים משום שאנו זקוקים לרוך ואהבה. הפחד הגדול הוא שההזדקקות הזו תתגלה לאנשים שאיתנו. לכן אנו מסתירים את הצורך שלנו ונוטים בסתר לבנו לקוות שבן הזוג שלנו יבין את המצוקה שלנו וינהג בהתאם ו"באופן טבעי", בלי שנרגיש שהוא הבחין בחולשתנו. אם נדמה לנו שהוא הבחין בה, אנו מכחישים ושולפים ציפורניים; אבל אם אנחנו חושבים שהוא לא רואה, אנחנו מרגישים נטושים ודחויים. בעיקר, אנחנו כועסים ומאוכזבים. בתנאים כאלה, כאשר נוצרים מאבקי שליטה בין בני זוג, קשה לקיים קשר אינטימי ולתחזק אותו לאורך שנים.

נטלי אוהבת את תמיר. היא מצפה שהוא יבין את פחדיה ויכיר בהם. הפחד שלה מנטישה ומבדידות, החוויות המאכזבות שחוותה עם בן זוגה הראשון, חוויות התסכול שהן מנת חלקו של דני בנה, כל אלה מנעו ממנה כבר בתחילת הקשר עם תמיר לראות ולהבין את פחדיו. גם אהבתו של תמיר לנטלי לא מספיקה כדי לגרום לו להתבונן בנטלי ולהבין אותה. וגם אם הם יבינו זה את זה, הם בכל זאת יתקשו להירגע ולעשות משהו בנידון. כה גדול הפחד, כה נסתר ומתעתע. כדי שנטלי ותמיר יצליחו לבנות את הזוגיות שלהם, הם יצטרכו להרחיב את הקשב שלהם זה לזה. הם יצטרכו להפנות את תשומת לבם לכיוון ההפוך מהכיוון הטבעי: הם יצטרכו להתמקד זה בפחדיו של זה, במקום להיות עסוקים כל אחד בעצמו.

הטבע שלנו מותאם לזיהוי איומים חיצוניים ולהתגוננות מפניהם. אך כדי לקיים זוגיות אינטימית, אנו נדרשים להפנות את תשומת הלב אל בני הזוג שלנו, להתגבר על הפחד ולהתמקד בהבנת הצרכים שלהם ובניסיון למלא אותם. אנו אמורים לקחת סיכון ולהפסיק להתגונן. אם נעשה זאת מתוך רצון לשמח ולמלא את בני הזוג שלנו ומתוך כוונה להפחית את הסבל שמייצר הפחד שלהם, הם ישיבו לנו באותה ההתנהגות משום שידעו בתוכם שהם לא צריכים לדאוג לעצמם כי אנחנו עושים זאת עבורם.

קשר זוגי מתקיים למעשה בשלושה מרחבים שונים: המרחב הפסיכולוגי, המרחב של משיכה מינית והמרחב של שפה משותפת.

במפגש עם בני זוג פוטנציאליים, אתם מביאים איתכם את כל העולם הפסיכולוגי שלכם, עולם שכולו פערים בין רצוי למצוי. זהו כר פורה להיווצרות הפחדים שמתעתעים בכם מאז ומעולם. כשאתם פוגשים אדם חדש, בוודאי אם מדובר בבן זוג פוטנציאלי, מתחילה מיד להיווצר תקשורת תת-מודעת בין הפחדים שלכם. במקביל, אתם מתחילים לסחור בתדמיות ובדימויים. אתם גם קונים וגם מוכרים, וכך מתחיל מחול קצבי של תעתועים. כל זה קורה באופן ספונטני. מעל ראשכם.

הדאגה שלנו מכך שלא יקבלו אותנו כפי שאנחנו ומכך שאיננו ראויים לאהבה גורמת לנו להציג את עצמנו באור אחר מכפי שאנחנו. אנו יוצרים בתוכנו את הדמות הפיקטיבית שאנו מאמינים שנחוצה – דמות חזקה, בטוחה ומשוחררת מתלות או מטעויות, אותה הדמות שקיווינו שתשלוף אותנו מחוסר האונים שאנו חשים מאז ילדותנו – ואנו מציגים אותה בפני בן הזוג הפוטנציאלי כאילו היא ממש אנחנו. במידה רבה, גם אנו מאמינים בטעות שהדמות הזאת היא אנחנו ומתקשים להבין מדוע הסבל שלנו ממשיך. בן הזוג הפוטנציאלי שאנו פוגשים עושה בדיוק את אותו הדבר, וכך נוצרת  סימפוניה של טעויות. הבטחות שלא יקוימו נזרקות לאוויר, אי-הבנות הולכות ומתבססות כחלק ממערכת היחסים, והפחד גדל.

בתוך התמונה הכאוטית הזאת אתם אמורים לדאוג ליצירת קשר עם בני הזוג הפוטנציאליים גם בשני מרחבים נוספים. תחילה, הרובד המיני. זה הרובד שבו אתם בודקים אם אתם נמשכים ואם אתם מושכים. כדאי שתדעו שבמרחב הזה מתרחשת תקשורת תת-קרקעית רבת פנים, שאת רובם אנו לא מזהים באופן מודע. הבסיס של ההתקשרות המינית הוא חוש הריח. אם ריחו של בן הזוג נעים לנו, גדל הסיכוי שנימשך אליו, גם אם צורתו החיצונית איננה לטעמנו. גם ההיפך נכון: חיצוניות מושכת יכולה לעורר אדישות מינית אם הריח לא מתאים. וזה לא הכול: ישנם סימנים שמתבטאים בשפת הגוף ובנוחות או אי-הנוחות שאנו חשים כשנוצרת בינינו קרבה פיזית.

אל תסכימו להיכנס לקשר זוגי בלי לחוש משיכה מינית. היא לא חייבת להתעורר כבר במפגש הראשון. יש אנשים שמרגישים משיכה אל בני זוגם רק בשלב קצת יותר מאוחר. אך אם אתם בטוחים שמשיכה לא קיימת, אל תתמהמהו, אין לכם מה לחפש שם. זה הרגע שבו חלק מכם יתחילו להאשים את עצמם בשטחיות ובמשיכה לחיצוניות. התעלמו מההאשמות. אלה שדים! אל תיכנסו לקשר שלא מעורבת בו משיכה. אתם זוכרים את אפרת? קשר שאין בו מיניות ברורה איננו זוגיות. אתם בהחלט עלולים למצוא את עצמכם חיים עם בני זוג אך ללא זוגיות.

המרחב השני הוא זה של השפה המשותפת, שבו אתם בודקים אם אתם שייכים לאותו עולם שבו חיים בני הזוג הפוטנציאליים שאתם פוגשים. ברובד הזה חלו שינויים מדהימים במהלך התפתחות העולם המודרני, הפתוח. בעולם המסורתי אנשים מצאו שפה משותפת רק עם מי שבא מ"אותו הכפר" או שגדל בסביבה דומה מבחינה גיאוגרפית, תרבותית וכלכלית. לעומת זאת, היום אנחנו חיים בעידן של תודעה מתפתחת ומתרחבת, והסיכוי למצוא שפה משותפת עם אנשים שונים ומגוונים המגיעים מתרבויות שונות ואפילו רחוקות הוא גדול מאוד.

כך או כך, במפגש הזוגי מוטל עליכם לאפשר התפתחות ספונטנית של שפה משותפת. שפה משותפת נוטה להיווצר במקום שחף מתדמיות, או שלפחות הן תופסות מקום קטן יחסית במרחב הקשר. זה פועל גם בכיוון ההפוך: אם נוצרה שפה משותפת טובה ועמוקה, הבורסה של התדמיות שאתם מקיימים במפגש תופסת מקום קטן יותר. לכן, אל תסכימו להיכנס לקשר זוגי שאין בו שפה משותפת ברורה ויציבה. אפשר להרגיש בכך ממש מההתחלה, אך זה מצריך קשב רחב, יכולת להקשיב היטב למה שאומרים לכם בני הזוג הפוטנציאליים ולדרך שבה הם אומרים את זה.

יש רמות שונות של שפה משותפת. בחלק מהמקרים לבני הזוג יש עולם מושגים דומה הנובע מתרבות משותפת או מהשתייכות לאותה חברה ועם. במקרים אחרים לבני הזוג יש גם ניסיון עבר דומה, חוויות וכוונות דומות וראייה דומה של העתיד, כלומר הם חולקים דמיונות משותפים. אם בני הזוג הפוטנציאליים שפגשתם מושכים אתכם מאוד מבחינה מינית אך אתם מתקשים ליצור איתם שפה משותפת, זהו אות אזהרה שכדאי מאוד לא להתעלם ממנו. אין לכם מה לחפש שם.

במילים אחרות, רק קשר שיש בו הן משיכה מינית והן שפה משותפת ויציבה יוכל לצלוח את המכשולים הפסיכולוגיים שמפגישים את בני הזוג שוב ושוב עם פחדיהם ועם סודותיהם.

בתוך המשולש הזה, פסיכולוגיה, מיניות ושפה משותפת, מתקיימת השפעה הדדית ספונטנית לכל הכיוונים: השפה המשותפת מצריכה תחזוק יום-יומי, ושיחה פתוחה וגלויית לב מעמיקה כל הזמן את השפה המשותפת ואת הקרבה שהיא מייצרת.

מצד שני, כל היחלשות בתקשורת גוררת מיד התחזקות של הפחד והסתבכות במרחב הפסיכולוגי, שבתורה פוגעת בקשר המיני, שדורש מאיתנו קשב רגיש במיוחד לצרכים של בני הזוג שלנו ולעצמנו. פגיעה בקשר המיני יוצרת חוסר ביטחון ובהתאם זהירות יתר והימנעות מפתיחות רגשית, שמביאים לירידה משמעותית ביכולת של בני הזוג לתקשר בשפה המשותפת שלהם וגורעת מתחושת השותפות ביניהם.

לעומת זאת, ביחסים בכלל, וביחסים זוגיים בפרט, כל רגע שבו אנחנו עוסקים בצרכים של מי שמולנו ורוצים למלא אותם מתוך שמחה ורצון טוב הוא רגע שבו אנחנו בונים עבורו ועבורנו סביבה בטוחה ובה אווירה טובה של אחדות ושלום.

הקושי של נטלי להקשיב לקצב של תמיר, לכבד אותו ולהבחין בפחד שלו פגע ביכולתה לחוש בטוחה איתו. תגובותיה לתחושת חוסר הביטחון שלה דרדרו עוד יותר את יכולתה לקיים שותפות אמתית עם תמיר וגזלו משניהם אנרגיה שמוטב היה להשקיעה בפיתוח אינטימיות וזוגיות.

בסופו של דבר תמיר חזר אל נטלי. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ושאין סיכוי שיעזוב. הוא כאן כדי להישאר. ייתכן שהיה זה אירוע מכונן בקשר שלהם, שישנה את הדרך שבה הם מתקשרים זה עם זה. אני מקווה מאוד. אם כך יהיה, הם יעלו על דרך רבת שנים של אהבה וצמיחה.

אילן ארבל הוא מטפל גוף-נפש החי ועובד בירושלים. הוא מורה ומנחה למטפלים מזה כמעט שלושים שנה. אילן מלווה יחידים, זוגות וקבוצות בתהליכים של ריפוי ויצירת שינוי.

מתוך "ואהבת", מאת אילן ארבל, שראה אור בהוצאת ספרי ניב, 2017

תמונה ראשית: סוקולנט, עלים, פרחים וקקטוס, תצלום: ארול אחמד, unsplash.com

Erol Ahmed