איבדתי את הדרך חזרה. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 3 דקות
בחיי האחרים גרתי עם בעלי פול-מארק ועם הילד בפרוור של אוהיו או של מישיגן. הבתים היו נטועים בכרי דשא גזומים שנמשכו לכל מלוא העין, מסודרים במעגלים סביב אגם מלאכותי, וכולם דומים, כמעט זהים, מתוצרת אותו מפעל, עם אותו חיפוי במראה לבֵנים וגַמלון אפרפר ושתי מדרגות בחזית, ודלת כניסה גדולה מעץ או מאיזה פלסטיק דמוי עץ, לא הצלחתי להחליט וממילא בשום בית אף אחד לא נכנס דרכה חוץ משליחי הסופרמרקט או הטייק-אוויי, כולם נכנסו הביתה דרך הגראז' שגם הוא היה זהה בכל הבתים והכיל בכולם מקרר נוסף ודלת צדדית שהובילה למטבח וחפצים שנתקעו בלימבוס שבין שימוש לזריקה ונדחסו בו מסביב לשתי המכוניות.
כל כך דומים היו הבתים עד שבשבוע הראשון אחרי שעברנו לשם יצאתי לסיבוב עם הילד בעגלה ואיבדתי את הדרך חזרה, הצלחתי לזהות את הבית בסוף בזכות שתי זקנות שיצאו לטייל עם הכלבים ועדיין עמדו ושוחחו מולו כמו בשעה שיצאתי. לא היו גדרות כך שהדשא האינסופי היה גם הגינה הפרטית של כל בית ומלבדו אף אחד לא הוסיף הרבה, כאילו כל כך הרבה מיילים של דשא דיכאו את נטיות הגינון אצל כולם, לכל היותר עץ יחיד, שיח או שניים, כמה צבעונים באביב שהיה צריך לרסס בחומר מסריח כדי להרחיק את הצבאים שהיו באים לאכול אותם. הצבאים היו מטרד רציני ופעם פול-מארק כמעט התנגש באחד מהם בכביש, אבל הילד התלהב מהם וגם מהסנאים והיה מצביע וקורא: "!Mamby!", "Squiwel" בלי לאוּת.
לפעמים בלילות כששכבתי ליד פול-מארק השקוע בשינה דמוית עילפון אחרי יום העבודה הארוך וכל הנסיעות והקשבתי לגשם, הייתי צריכה להתאפק בכל כוחי לא לזנק ולגשת לחלון כדי לבדוק אם הגשם אמיתי. רחש העצים ברוח היה נפלא עד ששמתי לב שהוא קורה כל 2:15 דקות בדיוק וגם נזכרתי שאין בחוץ מספיק עצים כדי לייצר רחש כזה, אבל פחדתי לקום ולצעוד על קורות הפרקט-למינציה שהיו משמיעות שתי חריקות בלתי-נמנעות בדרך לחלון, ומעירות את הילד, שהיה עלול להעיר את פול-מארק, שהיה צריך לקום בחמש וחצי בבוקר לעבודה. המשכנתא גדלה מדי חודש יותר ממה שחישבנו, ואני לא חזרתי לעבוד אחרי הילד, ממילא שכר המטפלת היה בולע את השכר שלי ועדיף היה לו בשנים הראשונות להישאר אתי ולא עם אדם זר.
ניסיתי לחסוך באמצעות קופונים ומבצעים ומכירות סוף עונה וחג ההודיה ופוסט-כריסמס, אחת לכמה זמן קניתי משהו באינטרנט בלי ידיעתו של פול-מארק, בגד צר מדי – קשה לקלוע למידה הנכונה בהזמנות מהרשת – או יפה מדי שנשאר תלוי בארון, איזה אביזר משוכלל לאמבטיה בשביל הילד, שאמנם היה צריך לפנות בשבילו אביזרים אחרים אבל בהחלט הלהיב את הילד לפחות פעמיים או שלוש, כלי מטבח שרק חלקם הצטרפו בסוף לערימה בגראז' וכמובן הרבה קוסמטיקה שעולה פחות באינטרנט, בעיקר אם קונים אחד ועוד אחד בחצי מחיר, או שניים ועוד אחד חינם ודמי המשלוח כלולים.
ניסיתי לצעוד על ההליכון שהזמנתי מוולמארט – הוא עלה לא-מעט אבל הסברתי לפול-מארק (את ההליכון לא היה אפשר להסתיר) שזאת השקעה שתשתלם בסופו של דבר, שתעזור לי לחזור לכושר, לעצמי, לעבודה – מול הטלוויזיה אם כי לרוב ישבתי על הספה הרכה באופן שהִקשה לקום ממנה וניענעתי במרץ את העגלה של הילד גם, למען האמת, בשעות שהוא לא היה אמור לישון וצפיתי בתוכניות כושר ותזונה בריאה וטיפים ל-'well-being' שהשתדלתי לחקוק בזיכרון ושרוב הפרסומות בהן אם לא כולן היו למוצרי דיאטה וקוסמטיקה והציגו את הגוף ואת הפנים כמו שדה קרב שבו אין סיכוי לנצח, לכל היותר למזער את התבוסה בעזרת אחד ועוד אחד בחצי מחיר, או שניים ועוד אחד חינם.
חוץ מזה לא עשיתי הרבה במשך היום, בסופו לפעמים לא הצלחתי להיזכר בשום דבר ממשי שעשיתי חוץ מהתנועה החדה של הקימה מהספה תוך כדי לחיצה על off בשלַט ומאמץ להשתיק מהר את הילד כששמעתי את השער החשמלי של הגראז' נפתח למכונית של פול-מארק, אבל איכשהו הימים נזלו לי בין האצבעות וכשמזג האוויר היה סביר הייתי יוצאת לסיבוב עם הילד. אחרי שהתאקלמת בשכונה וצעדת מהבית לאגם המלאכותי בכל מסלול אפשרי יכולת כבר להבחין בהבדלים דקים בין הבתים שהעידו על מעמד כלכלי, למשל למשפחות שהיו יותר well-off היו בריכות בנויות מאחורי הבית ואילו לאחרות היו בריכות פלסטיק עגולות שעולות הרבה-הרבה פחות ויש להן עוד יתרונות, למשל שאפשר לקחת אותן כשעוברים דירה. את שלנו הזמנתי מאמזון במבצע, ב-$299.99 בלבד, ופול-מארק התקין אותה בשני סופי-שבוע. היה אפשר לרכוש גם גדר הגנה לבריכה בתוספת $59.99 אבל זה כבר ייקר את העסק וכל עוד הילד היה קטן לא ראינו צורך בזה.
טוב. לא צריך לקרוא את האיליאדה או את 'החטא ועונשו' שממילא לא קראתי בחיי האחרים כדי לנחש את הסוף, לדמיין איך אני בוהה בטלוויזיה וקולטת פתאום את השקט המשונה או את הקלות המשונה של העגלה שאני ממשיכה לנענע, קמה מהספה ורואה שהילד איננו, עולה בריצה במדרגות והוא לא בחדר שלנו וגם לא בשלו ולא באמבטיות, שוב יורדת לסלון ופתאום רואה שהדלת הקדמית פתוחה, לא סגרתי אותה אחרי המשלוח מהסופרמרקט, לרגע אחד קופאת באימה ואז רצה החוצה, אל הבריכה, כבר מרחוק אני רואה, צף במים, פניו מטה, המראה הכי נורא שאראה כל חיי ועדיין ממשיכה לרוץ – ולפעמים אני לא יכולה לשאת גורל אכזרי כל כך בחיי האחרים ואני מגיעה לבריכה, הצרחה תקועה לי בגרון, ורואה סנאי גדול וטיפש שנפל לתוכה וטבע, עיניו פקוחות וכפותיו עוד שלוחות קדימה, ופול-מארק ג'וניור יושב בדשא ומסתכל בי בפליאה.
תגובות פייסבוק
5 תגובות על ועוד אחד חינם
מקסים, עד השורה בה כתוב: ״כדי לנחש את הסוף..״ ששם נראה כאילו הסופרת התעייפה קצת..(-;
שילוב יפה של כתיבה מציאותית וארצית עם הבלתי סביר ביותר ומעורר האימה. מזכיר את סיפורו של Pierre Gamarra על מורה בבית-ספר כפרי בצרפת, שבתוך המציאות השיגרתית, מצא את עצמו בתוך התרחשות דמיונית לגמרי. הסיפור נקרא "Une Rose dans la Neige" (שושנה בשלג).
טל, סיפור יפה. מזכיר את המופלא האמל"טי מצד אחד ואת קלי לינק מצד שני. אבל קצר מדי, נגמר מהר מדי. מאוד חפוז. המתח עוד לא נבנה, כבר מגיע לשיא וכבר נפרם. אם היה 5 דק' או 10 דק' ולא 3 דק', היה אולי אפקטיבי יותר.
צודק לגמרי
ריגשת אותי עד דמעות
זה היה מאוד עמוק
חיי השתנו לנצח
~יוגב גוגלפליץ
ירושה
ערן בר גילעל פילוסופיה, הערצה ורעידת אדמה. סיפור לסוף השבוע . | 1. באישון לילה...
X חצי שעה
מי נוגע בחלום שלי?
אדם הורוביץטכניקות להשפעה על חלומות יכולות להועיל לנו להבריא, ליצור וליהנות, אך הן...
X 18 דקות
כשריצ׳ארד הרינג גילה גוש
ריצ׳ארד הרינג (Herring), קומיקאי ומראיין משובח, המכונה בבריטניה גם the pod-father בזכות היותו חלוץ בז׳אנר תוכניות הפוד-אירוח (עם הפודקאסט המאוד מאוד מאוד פופולרי RHLSTP) מדבר בפודקאסט הנוסף ויוצא הדופן שלו Can I Have My Ball Back על נושא שהדיבור עליו אינו נפוץ. לפני כשנתיים התגלה אצלו גידול סרטני באשך, האשך שלו הוסר והרינג טופל בכימותרפיה. את המסע כולו - על החששות, הבדיקות, ההשלמה, הניתוח, הטיפול והשיקום הוא מספר בתערובת המשובחת שבה הוא עושה כל דבר: הומור, ישירות, כנות, עוד הומור ועוד הומור.
את המידע החשוב שהרינג מספק על אודות סרטן האשכים, הוא משלב בהרבה מאוד אנקדוטות מביקוריו אצל רופאים ומטיפולים שעבר, הרהורים על גבריות והורות וגם ראיונות עם קומיקאים אחרים שגם להם כרתו אשך בגלל סרטן. אף שהרינג אוהב מאוד להתגרות בגבולות הטעם הטוב, הוא כל כך בריטי שהוא פשוט אינו מסוגל אלא לעשות זאת בחינניות רבה. לצד הפודקאסט הוא גם כתב, כמובן, ספר הנושא את אותה כותרת, וסיפוריו האישיים משולבים במופע הסטנד אפ שלו - אם אתם במקרה בסביבה.