רואנדה
בתחילת חודש יוני 2007 נערך במקסיקו כנס מדעי על "זהויות משתנות". תוכנית הכנס כללה הרצאות מאת חוקרים מארצות רבות, לא רק ממקסיקו, ארצות הברית וקנדה, אלא גם מארצות אירופה וכן מתורכיה, אריתראה, ניגריה, ועוד. התרשמתי בכנס הזה במיוחד משתי הרצאות מעניינות ששמעתי בו.
הראשונה היא הרצאה של החוקרת לַאוֹרה ארמיאן (Eramian) מקנדה. היא דיברה על מדינת רואנדה ותיארה את השינויים הכבירים העוברים על מדינה זו בשנים אלה. רואנדה הייתה שנים רבות קולוניה של הבלגים, ולאחר תום השלטון הבלגי התחוללה בה שנים רבות מלחמת אזרחים עקובה מדם. קבוצות אתניות נלחמו זו בזו באכזריות כשכל אחת מהן מתכוונת להשמיד ממש את בני הקבוצה האחרת. זה היה למעשה רצח עם. את המלחמה האכזרית הזאת הפסיקו כוחות בינלאומיים חיצוניים, והבעיה הייתה איך יוכלו תושבי מדינה זו לחיות יחדיו אחרי תקופה נוראה של טבח שלא ידע מעצורים. אנשים בני קבוצות שונות התלכדו למפלגה משותפת שנשבעה לשלום בארץ השסועה. מפלגה זו הקימה ממשלת פיוס לאומית וזו שינתה את פני הארץ.
איך עשו זאת? – פעולתה הראשונה של ממשלת הפיוס הייתה לבטל את תעודות הזהות הבלגיות הישנות. בתעודות הבלגיות הייתה רשומה ההשתייכות השבטית והאתנית של כל אדם. בתעודות החדשות בוטל רישום ההשתייכות האתנית, ותושבי רואנדה התחילו להרגיש שמלבד ההשתייכות האתנית שיש לאדם מלידה, יש גם השתייכות חדשה ועליונה של זהות לאומית אחידה לכולם.
זו הייתה התחלת הפיוס הלאומי. כעת פעלה הממשלה לארגון מסודר של כנסים לערבי זכרונות משותפים. אויבים מרים, שאך לפני שנים אחדות נלחמו עד מוות זה בזה, ישבו כעת זה לצד זה והתאבלו יחד על בני משפחותיהם וידידיהם, בני אותו השבט, בני אותו הכפר, שנרצחו בכוונה תחילה על ידי בני שבטים אחרים רק מפני שהיו שייכים לקבוצה אתנית אחרת.
נדרשו מאמצים נפשיים עליונים מכול אחד, לשבת בצוותא עם האויבים בנפש מאתמול ולהעלות במשותף את סיפורי המלחמה הנוראה, שמספרים אותם לוחמים משני הצדדים בהרגשת אבל משותף. תהליך זה אינו עובר בקלות גם היום. בכל קבוצה אתנית יש גם אנשים הממאנים לסלוח ומנסים לחבל במאמצי הפיוס, להדגיש את צו הנקמה ואת המסורות השבטיות, האתניות, המכוונות נגד פיוס ונגד ברית עם אויבים. מה גם שמעבר לגבול המדינה, בייחוד בקונגו, יושבים אחים אתניים שאינם לוקחים חלק בפיוס הלאומי של רואנדה. אין לדעת כמה זמן יימשך תהליך הפיוס הלאומי, אבל כל המעורבים בדבר בטוחים בניצחון הסופי של הזהות החדשה, זהות רואנדית, שתביא שלום ושגשוג למדינה ולבניה, שכן גם צעדים כלכליים רבי עוצמה מלווים את תהליך הפיוס.
על כך נוסיף אנחנו רק דבר אחד: הלואי עלינו! אכן פעולות דומות, בהיקף מצומצם, נערכות במידת מה גם אצלנו. קודם כול ביוזמה של כמה הורים שכולים משני הצדדים, אבל גם בפגישות משותפות של משפחות שכולות של חיילים ירדניים ושל חיילים ישראליים, שבהם השתתפו גם לוחמים משני הצדדים. הם התאבלו יחד על הנופלים, וחבריהם שנותרו בחיים סיפרו זה לזה על מהלך הקרבות כשכול אחד שומע את סיפורי הצד השני.
ויש עוד מה ללמוד מפרשת רואנדה. המעצמות האימפריאליסטיות חילקו את אפריקה לשטחי שלטון לפי נוחיותם, בלי לשים לב לבני האדם שחיו שם. כך נתהוו גבולות בין מדינות שלגבי חלק נרחב מן התושבים היו גבולות מלאכותיים. אבל החלוקה לגבולות אלה יצרה במשך הזמן זהויות חדשות, והזהויות החדשות לא התבססו דווקה על השתייכות אתנית או דתית, אלא על צרכים ממשיים של בני האדם. שם הכנס "זהויות משתנות" ביטא את ההכרה שהחברה האנושית אינה עומדת במקום אחד, ובלי הרף נוצרות בה זהויות חדשות של בני אדם, הן זהות חדשה של אדם והן זהות חדשה של קבוצה.
טייוואן
תושבי טייוואן הקדומים הם פולינזים שישבו בכל איי האוקיינוס השקט. באמצע המאה ה-17 השתלטו ההולנדים על האי, וקראו לו פורמוזה, שפירושו "האי היפה". ההולנדים הביאו מהגרי עבודה מסין, וזו הייתה ראשית התיישבותם של הסינים בטייוואן. הגירה נמשכת של סינים לאי הפכה למעשה את החברה הטייוואנית לחברה סינית, ואת התושבים המקוריים למיעוט קטן. אבל התיישבותם של סינים בטייוואן לא גררה שליטה של סין על האי, ורק תקופה קצרה בסוף המאה התשע עשרה השתייכה טייוואן שנים אחדות לסין. שליטה זו נסתיימה כשויתרה סין ב- 1895 על השליטה באי ומסרה אותו ליפן, ששלטה בו עד כניעת יפן לבנות הברית בתום מלחמת העולם השנייה.
ואולם בני האי זכו רק לתקופה קצרה של עצמאות. ב-1947 פלשו לאי כוחות "סין הלאומנית" הנמלטים מסין, והשתלטו עליו תוך טבח של עשרות אלפים מבני המקום. הם הכריזו שהם "ממשלת הרפובליקה הסינית", מתוך תקווה לשוב ולשלוט גם בסין היבשתית. השלטון הזה הביא את תושבי טייוואן – שרובם ממוצא סיני, שפתם סינית ותרבותם בעיקרה היא סינית – לראות עצמם כסינים. אבל לפני כ-30 שנה קמה אופוזיציה שקראה לניתוק הקשר הנפשי והמדיני עם סין, ולהכרה בטייוואן כישות נפרדת בעלת אופי משלה. האופוזיציה התגבשה בשם "המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית" ולפני כעשר שנים הגיעה לשלטון. מנהיגיה התכנסו אז לקונגרס שהנושא העיקרי בו היה – זהות חדשה לטייוואן.
הצורך בזהות חדשה הלך והתגבר בטייוואן. כמו באזורים שהלאומיות בהם שנויה במחלוקת, נערכים גם בטייוואן משאלים בין התושבים על זהותם הלאומית. זמן קצר לפני שנת 2000 עוד הגדירו עצמם במשאלים אלה יותר מ- 70% מתושבי טיוואן כסינים, אבל במשאלים שנערכו אחר שנים אחדות רק 13% אמרו כי הם רואים עצמם סינים.
המציאות הראתה לבני טייוואן שעליהם לבחור דרך חדשה. אמנם שפתם ותרבותם היא בעיקרה סינית אבל גם מי שמוצאו סיני אינו בהכרח בן הלאום הסיני. על רקע זה ברור מדוע השבטים הפולינזים של טייוואן החלו להיות מכובדים יותר, ותרבותם ושפותיהם זכו להכרה מלאה. בהגדרת הלאום הטייוואני המאוחד החדש, הכולל סינים אתנים ומיעוט קטן של פולינזים, מקווים הטייוואנים גם להתקבל לאו"ם ולאירגונים כלליים אחרים, כמדינה נפרדת שאיננה מתחרה בסין.
הקונגרס הטאייוואני יצא נגד הקביעה שהטייוואנים הם "סינים המתגוררים בטייוואן". ראש המפלגה הציע שינוי מהיר של שם המדינה מ"הרפובליקה של סין (טייוואן)" ל"טייוואן", ובכך לקבוע מייד שטייוואן היא מדינה נורמלית, ותושביה הם טייוואנים ולא סינים. אבל ההצעה נראתה חריפה מדי בעיני רוב מכריע של באי הקונגרס. ההחלטה שכן התקבלה שונה מזו שנדחתה רק במידת הזהירות של תהליך השינוי. הקונגרס החליט לנקוט בתהליך יותר איטי: תחילה לקבל חוקה חדשה, ובזמן המתאים, כלומר לא מייד ולא בחיפזון, לערוך משאל עם בטייוואן ובאמצעותו להוכיח שטייוואן היא מדינה ריבונית ואינה חלק מסין. הארץ תיהפך למדינה נורמלית, ולא מחוז של ארץ רחוקה, שבינתיים נהייתה גם זרה. המדינה הנורמלית תיקרא "טייוואן" ותהיה ידועה כ"טייוואן המאושרת".
במה עשוי הסיפור על המהפכה הרוחנית, הנפשית והמדינית העוברת על טייוואן להיות מעניין לנו, הגרים בארץ רחוקה מהם? כי גם אנו, כמו חברות רבות של אנשים בעולם, עומדים תמיד לפני בעיה של זהותנו העיקרית, זהות רוחנית ונפשית. זה חל אצלנו גם על יהודים וגם על ערבים. מה היא החברה האנושית שאיתה נשאף להזדהות? מתברר כי השפה, המנהגים הדתיים והתרבות המשותפת עם קרובים רחוקים אמנם חשובים לחברה האנושית, אבל ארץ המולדת הממשית של האדם והחיים בה יוצרים הזדהות ראשונה במעלה עם הארץ ועם תושביה, הגוברת על שאר הגורמים ומעמידה לאום חדש.
מלחמת העצמאות של הצַחְרָוִים
במאמר קודם (الصينارة 29.6.07) סיפרתי על כנס שהתקיים במקסיקו בראשית חודש יוני, ובו נשמעו הרצאות על "זהויות משתנות". נוסף על ההרצאה המאלפת על פעולות ההתפייסות הלאומית במדינת רואנדה באפריקה, נשמעה בכנס גם הרצאה על מלחמתו של העם הצחרָווי (الصحراوي), יושבי מערב מדבר סהרה. על העם הזה הרצתה רנדה פרח (رندة فرح), חוקרת מאוניברסיטת מערב אונטריו בקנדה (אחרי ההרצאה סיפרה לי רנדה שמשפחתה היא משפחת פליטים מחיפה).
הצחרווים מדברים בדיאלקט מיוחד להם של הערבית, ולא ניתן לטעות בו ולשייכו לערבית מדוברת אחרת. למרות תנאי החיים הקשים במערב מדבר סהרה הצחרווים גאים בהכרתם העצמית, בייחודם, והרצון לעצמאות ניכר היטב בדיבוריהם ובמעשיהם. הבעיה שלהם היא מרוקו. מרוקו חמדה זה מכבר את ארץ הצחרווים המשתרעת מדרום לה, ארץ שכנראה יש בה אוצרות טבע חשובים. כבר ב-1961 פתח חסן ה-2 מלך מרוקו ב'צעדה הירוקה' לסהרה המערבית. 350,000 מתנדבים מרוקנים התגברו על תושבי סהרה המקוריים ולמעשה סיפחו את סהרה המערבית לארצם. אבל תושבי ה'טריטוריה' הכבושה רצו כבר אז בעצמאות. באותן השנים התארגנה 'החזית העממית של מערב סהרה לשחרור סאגוויה וריו דה אורו' (פוליסאריו), ופתחה במלחמת עצמאות ארוכה ומרה נגד הכובש הזר.
במאבק למען העצמאות הצליחו הצחרווים קודם כול בחזית נגד מאוריטניה, כי גם מאוריטניה הכריזה על סיפוח חלק ממולדת הצחרווים, חלקה הדרומי של סהרה המערבית. אבל סיפוח זה (שהוכרז עליו ב-1976) נתקל בהתנגדות נמרצת של הצחרווים בין שני הצדדים התנהלו קרבות במשך שנים אחדות, עד שב-1979 ויתרה מאוריטניה על כיבוש סהרה המערבית. מאז נותרה לצחרווים רק מלחמת שחרור נגד מרוקו. כאן לא הייתה להם הצלחה ברורה כמו נגד מאוריטניה, ובשנים האחרונות ירד היקף פעילות הגרילה הצחרווית והעימותים באיזור מתנקזים בעיקר בהפגנות ומהומות.
לאחרונה התארגנה תנועת השחרור בארגון הנקרא "תנועת שחרור העם הערבי הצחרווי" אף כי הפוליסאריו הוא שהקים ממשלה גולה (SADR). לדברי המרצה, רנדה פרח, מה שנעשה בפלסטין משפיע על רבות ממדינות ערב, והאינתיפאדה הראשונה של פלסטין נתנה לצחרווים השראה, וגם הם הכריזו על אינתיפאדה צחרווית נגד מרוקו, שהיא בעיניהם כובש זר שיש לסלקו מן המולדת. במלחמתם זוכים הצחרווים לתמיכה ניכרת מצד קובה. נערים צחרווים רבים מבלים בקובה תקופות ארוכות, ומקבלים לא רק טיפול טוב, אלא גם חינוך אידיאולוגי המחזק אותם בדרכם המיוחדת. גם אלג'יר, שמערב הסהרה כלול לכאורה בגבולותיה, נותנת לתנועת העצמאות יד חופשית לפעול נגד מרוקו, וכנראה נעזרת התנועה גם בלוב.
על ההרצאה המעניינת נראה לי נכון להוסיף שהתבוננות במלחמת הצחרווים לעצמאותם יכולה להאיר באור אמיתי את מקומו של רעיון "איחוד ארצות ערב". מרוקו היא מדינה ערבית וחברה בליגה הערבית. כמו כל חברות הליגה הערבית גם היא נשבעת לאידיאולוגיה של האיחוד הערבי, אבל לאמיתו של הדבר הסיסמה הזאת מנוצלת רק בתור כסות עיניים ו"הצדקה" לכיבוש טריטוריה זרה. גם לאימפריאליסטים האנגלים הייתה "הצדקה מוסרית" לכיבושיהם הם כבשו ארצות על יסוד סיסמת "נטל האדם הלבן", שעליו כביכול להביא את אור הקידמה לארצות הלא-מפותחות. בדומה לכך משמשת הסיסמה "איחוד ארצות ערב" כהצדקה מוסרית המאפשרת לכובש הערבי להציג את הכיבוש כאילו הוא לא כיבוש אלא "איחוד", פעולת גאולה המושיעה אחים ערבים מדוכאים.
כיבושיה של מרוקו נובעים מאותו המקור של מלחמות אימפריאליסטיות אחרות בעולמנו. אי אפשר שלא להיזכר במלחמה האכזרית שניהלה מצרים נגד תימן כשסיסמת "איחוד ארצות ערב" התנופפה מעל התקפות הגזים המרעילים, או את סיסמת האיחוד של צדאם חוסיין כשפלש לאדמת כווית, או את "העזרה הצבאית" שהושיטה סוריה לשכנתה החלשה לבנון, עזרה שיצרה ביניהן יחסי כובש ונכבש.
מתוך "מולדתי ארץ כנען: על החברה המגוונת בישראל בימינו", מאת עוזי אורנן, הוצאת רסלינג, 2016.
תגובות פייסבוק
2 תגובות על זהויות משתנות
אשרי המאמין
ע"ע עיראק, סוריה ולבנון
מרתק ומעורר מחשבה.
ביצת הנפש ותרנגולת האלים
ראמי גבּריאלהפסיכולוגיה, על טקסיה וסמליה, ממלאת את התפקיד הישן והמוכר של המיתולוגיה. אך...
X 17 דקות
תרגיל במניפולציה
רוברט נוגלמה ההבדל בין שכנוע ומניפולציה? מה הוגן להפעיל ומה לא, ומדוע? | הטענה...
X 7 דקות
הטובלת באמת
מקורה של המילה "אטימולוגיה" הוא יווני, ומשמעותה המקורית ביוונית היא "לימוד המשמעות האמיתית". ההנחה שמשמעותה "האמיתית" של מילה טמונה בעברה ראויה לביקורת: המשמעות האמיתית מצויה תמיד בשימוש בפועל, שהוא תמיד עכשווי מבחינת הטקסט. אלא שעם הזמן "אטימולוגיה", בפי הציבור, החלה לציין את ההתחקות אחר מקורותיהן של מילים. בעבר הבאתי כאן את הקביעה של בלשנים מסוימים, מהסוג הרציני והאחראי, שלפיה "האטימולוגיה היא האלכימיה של הבלשנות".
האמירה הזאת עשויה לספק לנו כיוון מעניין. יש באלכימיה יותר מקו אחד. הפעילות האלכימית הייתה פרוטו-מדע, עיסוק של מי שביקשו לפתח או לשחזר תהליכים תוך שימוש בחומרים כדי ליצור דבר חדש, חומר או אולי אפקט בעולם או בתודעה. על פי רוב, הניסיונות הללו כשלו ולא הניבו ממצאים מדעיים של ממש. אך היה באלכימיה גם קו של מסע אסוציאטיבי, של טוויה של מארג סיפורי שביקש לקשור בין מיתולוגיה, אלים, סמלים, חומרים, בני אדם ותודעות. האלכימיה שימרה, טיפחה, פיתחה ויצרה סיפורים שרבים ביקשו לצרוך.
אפשר להתייחס לאטימולוגיה על פי הקו השני הזה שאפיין את האלכימיה. העיסוק באטימולוגיה מקפל בתוכו מוטיבציה סיפורית מובהקת, שלאורכה מתרופפים יותר או פחות קריטריונים של אמפיריות וסבירות. גם עוגנים כגון שלמות התיעוד ושיבוץ נכון של משמעותו של תיעוד קיים, מוקרבים לפחות חלקית לטובת הסיפור. אין פירוש הדבר שכל עיסוק באטימולוגיה הוא חסר אחריות מבחינת המידע הלשוני-היסטורי, אך המרחב של העיסוק הזה בכללותו מאפשר גם יצירתיות שמניבה תוצאות או לפחות פותחת שערים לעוד ועוד הקשרים, פרטי מידע, השערות ופיסות של סיפור.
סיפורי האטימולוגיה הטובים ושובי הלב ביותר הם אלו המערבים שפות אחדות, נשענים על עולמות ידע מגוונים ופותחים צוהר לסיפורים נוספים, למי שמוכנים ללכת בגן השבילים המתפצלים שמתחיל לכאורה ב"משמעות האמיתית", מתחזה ל"לימוד" וקורץ בסיפוריות מלבבת.
כזה הוא שמה של הציפור אלבטרוס. ה-Albatross – כך באנגלית – נפוץ באוקיאנוס הדרומי ובצפון האוקיאנוס השקט. הוא קרוב של השקנאי, ויש בין השניים דמיון מורפולוגי, בעיקר בעניין השק. עיון במילה פותח מסע מופלא: על Albatros בספרדית נאמר שמקורה בצורה האנגלית Albatross, שכן הצורה הקדומה יותר בספרדית ובפורטוגזית היא Alcatraz, כן, כמו אי העונשין והכלא המפורסם מ"הבריחה מאלקטרז" (כך, לפי ההיגוי האמריקני), מול חופי קליפורניה. הספרדים נתנו לו את שמו בגלל הציפורים. ומהו אותו Alcatraz, אטימולוגית? מילונים בספרדית ואטימולוגים שונים כותבים שהסברה המקובלת היא שהמקור ערבי, כמו מילים רבות בספרדית (ובפורטוגזית)שמתחילות ב-al, תווית היידוע בערבית. ובכן, לפי הסברה הזאת מדובר ב-אל-ע'טאס (الْغَطَّاس) שהוא "נשר ימי". אלא שבערבית משמעות המילה היא "צולל", ואולי הקשר הוא צורת הדיג המאפיינת את הציפור האמורה, הצוללת ממרומים אל טרפה הימי. תאוריה אחרת, משנית, מתייחסת למילה ערבית שפירושה "דלי של באר". ומה מקור המעבר מ"אלקטרז" או "אלקטרס" ל"אלבטרוס"? מי ששואל את השאלה מחפש לה תשובה, ומעלה השערה: השפעת המונח albus, לבן, בלטינית, על שום לובנה היחסי של הציפור. עניין הדלי נקשר פה ושם לשק הקטן מתחת למקורה של הציפור. אך היות שמדובר אולי בדלי של באר, אנחנו שוב בעולם הצלילה החדה אל פני המים והשלייה של תכנים מהמאגר הנוזלי. בינתיים, גם הערבית אינה נחה. בה, מסתבר, الْقَطْرَس, כלומר אל-קטרס אינו אלא... אלבטרוס, אולי בשאילה חוזרת מספרדית ישנה או מפורטוגזית. כי ברשת של סיפורים קורה לא פעם שיש לולאה חוזרת, קשר שאינו פתיר או מסלול שמחזיר אותנו למקום שכבר היינו בו. ככה זה במרקם סיפורי.
אך ענייני המים הללו מושכים גם לכיוון נוסף, בערבית. ע'טאס, הנשר הימי, הציפור הצוללת וכו', מביאים אותנו לשורש ע'-ט-ס, ואיתו למילה קדומה ומבוססת מאוד: غِطَاس, עִ'טאס, שמשמעותה טבילה נוצרית. המונח מציין גם את ההתגלות של ישוע בעולם, וגם את חג ההתגלות, האפיפניה, ב-6 בינואר, על פי הנהוג לרוב בנצרות המערבית. האם מישהו יקשור את הטבילה עם ציפור האלבטרוס? מי יודע, ואולי יש מי שכבר עשו זאת, באמנות או בשירה, ואולי אז יימצא שימוש נוסף ללובן הידוע של הציפור. ומדוע שהיא לא תישא את הסמליות של רוח הקודש? אולי עניין של זמן בלבד עד שקצה החוט הזה ינוצל גם הוא, לעוד פיסה של סיפור במטווה הגדול.
ולא אתאפק ואזכיר כאן את חבר הכנסת לשעבר باسل غطاس, שאינו אלא ד"ר באסל גטאס (צריך לכתוב ע'טאס), איש בל"ד, שהקריירה הפוליטית שלו צללה והסתיימה בשנת 2017 בהרשעה עם קלון ופרישה מהכנסת, בעקבות הסדר טיעון שבמסגרתו הוא ריצה מאסר של כשנתיים.
אלמנטים מכל הסיפורים הללו יכולים לשמש את מי שינסו לחדש מילה עברית "מקורית" או "שורשית" לציפור האלבטרוס. היא אמנם אינה חלק מהנוף הישראלי או הים תיכוני, וגם אינה ציפור מקראית, אבל הדבר אינו אמור למנוע את השעשוע המזומן למי שיבואו להמציא לה שם עברי. מטבילן? טבלאי? טבלנית הים השקט? טבלנית צחורה? דליינית לבנת-גוף? הכול אפשרי. בדרך, דוברי העברית יחמיצו את הסיפורים שפרשו כנפיים במשך מאות שנים, משפות אירופה לערבית ומערבית לשפות אירופה, דרך סמלים נוצריים ודימויים לטיניים, עבור בבארות עמוקות וכלה באי העונשין, שהכול ברחו ממנו חוץ משמו הספרדי-פורטוגזי.