זה לא המקום

מהמקום החדש שלה, הציצה האישה ברווח שבין הכיסאות ויכלה לראות שהכתף של הערבי והכתף של היהודיה התחככו זו בזו, אבל לא נצמדו
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

עיניים שחורות, גדולות שמבען חד וחריף ואין רווח בינך לבין העיניים האלה ואי אפשר להימלט מהן ואתה מוכרח לומר את האמת. זה מה שהספיקה אביגיל להבין לפני שהשפילה את מבטה. היא לא התכוונה להסתכל עליו בכלל ולא על אף אחד. ישבה לה בשקט במושב שלה, אמצעית בשלישיית הכיסאות, אוחזת בטרולי שלה מחכה שמישהו יבוא ויעזור לה להרים אותה לתא שמעליה, כי הדיילת הייתה עסוקה בקבלת הנוסעים. אולי אחר-כך היא תתפנה. ואז ראתה עוד טרולי אדומה. בדיוק כמו שלה. סמסונייט שהילדים קנו לה במתנה שיהיה לה נוח בנסיעות אליהם. הם אמרו שבחרו אדומה כדי שהטרולי תבלוט כשהיא מסתובבת במסלול האליפטי הזה כשנוחתים וצריכים לאסוף מהר את המזוודה לפני שהיא נוסעת הלאה. והנה עוד טרולי אדומה, כזו אבל בדיוק והיא מחוברת לגבר גבוה ושחום, עם זקן קצר אפור ומטופח, לא כמו הזקנים הארוכים הפרועים של אביה ושל בעלה. ואז לרגע אחד העיניים השחורות הנבונות האלו.

וכשהמבט שלה היה בדרך למטה אל הרצפה, להתחמק מכל מבט עם גבר זר, הוא עצר, המבט, על היד השחומה שאחזה בטרולי האדומה ונצמד לאצבעות הדקות והארוכות שהיו עדינות בדיוק כמו האצבעות של מנדל. אם כי של מנדל היו בהירות. ואז היא עצמה את העיניים מחכה שיעבור. כשפקחה אותן ראתה שהוא עומד מעליה מחכה בנימוס שתבחין בו ושתיתן לו לעבור כי המושב שלו לידה אבל אצל החלון. אז היא צריכה להחליט אם לקום לצאת ולתת לו להיכנס ורק אז להיכנס שוב אל שלשיית המושבים, או פשוט להצמיד את רגליה חזק זו לזו ולתת לו לעבור תוך סיכון שרגליו יגעו בברכיה. היא לא זזה. היא רצתה, אבל משהו קפא בה.
"אקסיוז מי, איי ביליב דיס איז מיי סיט", אמר.

היא לא דיברה מילה באנגלית אבל הבינה למה התכוון. ובכל זאת לא הצליחה לזוז. שיתוק מוזר כזה. אף פעם זה לא קרה לה. בכל אופן לא מאז הפעם ההיא במסדרון ביתה כשמנדל פנה מהסלון לשירותים והיא בדיוק יצאה מהחדר שלה והם נפגשו במסדרון וכשעבר והעביר את ידו בחיבה על שערה היא קפאה במקום ולא הצליחה לזוז במשך שלוש דקות. היא הייתה בת שש עשרה אז. עכשיו בת חמישים וחמש. טפו. טיפשה.
"אני חושב שזה המקום שלי, גברתי". היה לו מבטא מוזר באנגלית. היא השתלטה על עצמה, קמה ונתנה לו להיכנס. הוא הניח את הטרולי האדומה שלו בתא שמעליהם.
"רוצה שאשים גם את שלך?" אמר הפעם בעברית בהיגוי בוטה מידיי.
"לא תודה", מלמלה בלי להביט בו.
הוא נכנס, התיישב אצל החלון. הביט החוצה.

היא עמדה ולא ידעה מה לעשות. הדיילת עברה והבחינה בטרולי האדומה.
"בואי, אני אעזור לך" חייכה במקצועיות, הרימה את הטרולי והניחה אותה בדיוק ליד הטרולי האדומה של הגבר הזר בעל המבטא הנורא.
"כמו תאומות" ציינה הדיילת בסיפוק.
היא לא ענתה. נשארה לעמוד כמו מטומטמת.
"את יכולה לשבת עכשיו ולהדק את החגורה, בקרוב נמריא."
מגע הצעיף שהיה כרוך על ראשה הציק לה פתאום והיא שלחה את ידה לגרד בשיער הכלוא מתחתיו.
"אני.. אני לא יכולה לשבת כאן".
הדיילת הביטה בה המומה "מה הבעיה?"
הגבר הזר שלח בה מבט מהיר .
היא רכנה אל אוזנה של הדיילת "הוא.. ערבי".
"אז מה?" הדיילת התחילה לאבד את הסבלנות
"אני לא.. אני לא יכולה לשבת לידו. את חייבת למצוא לי מקום אחר" לחשה והגבר הערבי שמע הכול. העיניים השחורות שאין בינה לבינן שום רווח התכסו בצל כהה. השפתיים שלו, היא הספיקה לראות, היו קפוצות, לבנות, כי הדם בהן נעצר.
אילו לא התחילה לרעוד הדיילת לא הייתה מוותרת לה.
"חכי רגע" אמרה לה הדיילת בקור ונעלמה.

היא עמדה שם וכבר לא הצליחה לעצור את האימה המזדחלת במורד צווארה. ולמרות המיזוג החזק שהקפיא את האוויר במטוס הרגישה איך הקרקפת מזיעה מתחת לשביס.

כמה זמן עבר - לא ידעה. איבדה תחושה של זמן. רק את הגוף הרגישה. את הנוקשות בצוואר את הרעד בידיים את החולשה בגפיים. רכנה על המושב הגבוה של זו שישבה מאחוריה ורק אז ראתה עוד זוג עיניים שננעץ בה: נערה כבת שש עשרה, שבע עשרה, עם מכשיר כזה קטן מחובר לאוזניות. אמפי 3. גם לנכד שלה יש כזה כי הוא באמריקה ושמה מותר. והנערה שהייתה יפה מאוד הניעה את זנב הסוס השחור שלה, אבל לא לקצב המוסיקה ששמעה כי אם באי שביעות רצון ועיניה הכחולות הצרות הצטמצמו עוד כשהביטה באביגיל.

הנערה קמה. דקיקה וגבוהה לגילה. לבשה ג'ינס צמוד וחולצת בטן עם הדפס של ניו יורק. היא פנתה אליה וקולה היה עדין ותקיף:
"את יכולה להתחלף איתי".
אביגיל הביטה בה באסירות תודה "לא אכפת לך?"
הנערה חייכה אבל חיוך לעגני "ממש לא. אתם הדתיים.. שאלוהים יסלח לכם".

אביגיל בלעה את רוקה והתיישבה במקום שפינתה לה הנערה, תחושת הקלה שטפה את גופה ושוב נשמה כראוי. היא רצתה להודות לנערה אבל זו כבר התיישבה במקום שהיה שלה וחייכה אל הגבר הערבי כאילו מנסה לפצות אותו על העלבון שאביגיל עלבה בו. מהמקום החדש שלה, הציצה ברווח שבין הכיסאות שלפניה ויכלה לראות את הצדודית ואת הכתף הימנית של הערבי ואת הצדודית ואת הכתף השמאלית של הנערה וראתה שהתחככו זו בזו, אבל לא נצמדו. ומכיוון שלצדה ישבו שתי נשים זקנות ששקעו בשינה מיד עם ההמראה, גם יכלה לשמוע את השיחה שהתנהלה ביניהם, בין הנערה היפה שכאילו לא היתה מוטרדת מההיגוי הדוחה של
הערבי בעל הזקן המטופח והאצבעות שדמו לאצבעות של מנדל, אבל בגרסה כהה יותר.

בינתיים הדיילת חזרה ופניה מכורכמות וזועפות אבל משראתה את חילופי המקומות שנעשו בלעדיה חזר החיוך לפניה והיא הודתה לנערה ואחר-כך גם הביאה לה כוס קולה ושוקולד כאילו הייתה נוסעת במחלקת עסקים.
לקח לו זמן לנוסע עד שהפשיר הזעם במבטו אבל אביגיל הבחינה שהמבט בעינו מתרכך כשהנערה פנתה אליו והציגה את עצמה - (קוראים לה מאיה והיא גרה בתל אביב, תלמידת תיכון, ההורים שלה גרושים והיא חוזרת עכשיו מביקור אצל אבא שלה שעבר לגור בניו יורק בגלל שחברת ההיי-טק בה הוא עובד כמנהל שיווק שלחה אותו לשם) - ואז שאלה, האם הוא גר בארץ ומה עשה בניו יורק.

הגבר הערבי הציג גם הוא את עצמו - (קוראים לו מוסא אבו רביע והוא גר ברמאללה ומלמד באוניברסיטת ביר זית). מה הוא מלמד שאלה הילדה ומוסא אמר שהוא פרופסור לשירה ערבית בימי הביניים בספרד. עיניה של הילדה אורו, אביגיל הבחינה בניצוץ בעינה השמאלית של הנערה. "איזה יופי, גם לנו היו אז משוררים כמו לכם, ואני אפילו גרה ברחוב אבן גבירול", צחקה הנערה וחשפה שיניים צחורות.
המרצה חייך שוב ואביגיל חשבה שכשהוא מחייך הוא בכלל לא דומה למנדל כי כשמנדל היה מחייך נעלם מפניו כל התחכום והיה נראה כילד תמים, ואילו החיוך של זה, חושף מה שהוא מנסה להסתיר. מה שהוא באמת.
"אז מה עשית בניו יורק?" שאלה הנערה ואביגיל ציינה לעצמה שהנערות החילוניות ישירות ובטוחות בעצמן כאילו כל העולם שלהן אבל כרתה את אוזנה לשמוע את התשובה. מסתבר שהוזמן ללמד סמסטר אחד באוניברסיטת ניו יורק ועכשיו הוא חוזר הביתה והוא שמח כי הוא כבר מתגעגע לילדים שלו.

אביגיל בכלל לא התגעגעה. מצידה הייתה נשארת עוד אצל ילדיה בניו יורק, אבל דירתם קטנה ולבדה הבינה אפילו בלא שרמזו לה שעליהם לחזור לשגרה. וגם היא.
אנחה קלה בקעה מפיה כשחשבה על הבית ולאן היא בעצם חוזרת. שהרי במשך כל השנים, השנים הארוכות האלו שבהן יום דמה ליום אחר, כמו סדר התפילות והכול צפוי וידוע: כביסות, בישולים, ניקיונות, תפילות, שיחות עם מרים על כוס קפה ועוגת התפוחים המרוסקת שלה ושתיקות ארוכות עם יעקב בערבים. ושוב ניקיונות ובישולים וחגים, וצומות. אחרי שהילדים גדלו ועזבו נשארו רק היא ויעקב וכבר אי אפשר היה להסתיר את האיבה.

כשלא היה בבית ולא נותר עוד מה לעשות היתה מוציאה את המחברת ממקום מחבואה במזווה. אף אחד לא ידע על המחברת שלה. לא יעקב ולא הילדים ולא מרים ובטח לא הרבי שלה. אף אחד לא ידע על השירים שרשמה בלילות הלבנים כשיעקב היה ישן והיא לא יכולה להירדם. זה התחיל לפני שנים, כשקבלה במתנה ממרים ליום ההולדת את הספר "הכרמל האי נראה". היא העריצה את זלדה והכירה את רוב השירים בספר בעל פה. ואז התחילה לכתוב בעצמה. תחילה במילים מדודות, בהקפדה על משקל וחרוז וטוהר המחשבה, ולאט לאט הריסון הלך ונחלש והפראות הלכה וגברה וכבר בלי משקל ובלי חריזה ובמילים נועזות שהיטב ביטאו את הזעם, את התסכול, את הכמיהה, את כל מה שלא הרשתה לעצמה לומר בחוץ כי יהיה סקנדל גדול. וכל ימיה חלמה שתפגוש שוב את מנדל ותראה לו, רק לו, כי הוא לא יספר, את השירים האלה שכמעט כולם עליו או אליו. ושיתרגש ויאמר לה משהו. אם בכלל. ואז היתה מגחכת לעצמה : נו, מיידאלע, שכחת בת כמה את? הרי כבר כמעט סבתא, ולעומת זאת מזכירה לעצמה שגם זלדה כבר היתה אישה מבוגרת, ואז, שוב אומרת לעצמה, ומה אם יקרא ויפרוץ בצחוק גדול? נו, השם ישמור, אנא תוליך את החרפה?

הפרופסור הערבי הרכיב את משקפי הקריאה הדקים ששיוו לו מראה עוד יותר אקדמי לדעתה של אביגיל עד שנראה ממש כמו רב ספרדי, ובחן ברצינות רבה את הציור במחברת שהוציאה הנערה מתיקה אחרי שסיפרה לו שהיא ציירת. טוב, לא לגמרי, אבל בשנה הבאה תירשם לבצלאל ואז תהיה ממש, רשמית. אבל היא לא הצליחה לראות אותו למרות שניסתה ואפילו נדחקה אל הזקנה שישבה לצידה, עדיין בשינה עמוקה, כדי להיטיב ולהציץ. ואז ראתה שפנה לנערה ואמר במבטא הערבי הגרוני שלו: "יפה מאוד. את מאוד מוכשרת" והנערה, כולה רטטה מאושר ואפילו לא חייכה מרוב ששמחה. וגם אביגיל הרגישה שדמעה קטנה מתגנבת לה בזווית העין ולא הבינה מה פתאום הרי זה לא שיר שלה. הרי אני לא אוציא עכשיו את השיר שכתבתי על מפית בקפה כשהבן שלי וכלתו הלכו. הרי אני לא אעביר את זרועי בעד הרווח הזה שכאן ואמסור לו לקרוא את השיר. לא בא בחשבון.

ובכל זאת רכנה לתיק יד שלה והוציאה מפית עם כתם קפה בפינה התחתונה משמאל וקראה ללא קול, רק בשפתיים את השורות הקצרות שרשמה בעט שהשאילה לה המלצרית. הייתה צריכה לעשות פנטומימה להראות שהיא כותבת, בלי שהיה לה שום דבר ביד כדי שהמלצרית תבין, והמלצרית הבינה והיא מיהרה לכתוב איך היא נמצאת בעיר הכי הומה בעולם ומרגישה לבד כמו שלא הרגישה גם כשהייתה עם יעקב בחדר אחד שעות ארוכות.

וזה מה שאמרה למנדל, החבר הכי טוב של אביה, כשבאה לבכות אצלו בחצר של הבית שלו שהיתה מוקפת חומה והשכנים לא היו יכולים לראות. זה היה אחרי שאביה שידך אותה ליעקב פרידל הבן של חזן בית הכנסת שלהם שלא הייתה בו אפילו אצבע אחת ארוכה ועדינה כמו האצבעות של מנדל שהיה מורה בבית הספר לבנים ותמיד היו לו סיפורים מרתקים: "אני אוהבת אותך", היא אמרה לו אז "אני לא סובלת את יעקב פרידל". ומנדל, מנדל עדין הנפש והחכם, הביט בה בעיניו השחורות עיניים גדולות שמבען חד וחריף ואין רווח בינך לבין העיניים האלה ואי אפשר להימלט מהן ואתה מוכרח לומר את האמת. והוא אמר לה ברכות "אוי וי אביגיל, מה יהיה איתך, הרי אני איש נשוי".

כשהדיילת הכריזה שכולם מתבקשים לחזור למקומותיהם כי נוחתים אביגיל מוללה את המפית המוכתמת שבידה לכדור קטן שהחל להתמסמס בידיה המזיעות והביטה החוצה אל השמיים התכולים וראתה את כנף המטוס האפורה המתכתית מתנגשת בעננים לבנים הצפופים שריחפו בהם בקלילות כזו.
וכשהמטוס עצר וכולם נשארו עדיין לשבת כמצוות הקברניט, היא קמה. רגועה ונחושה. פתאום היה לה כוח לפתוח את תא המטען ולהוריד בעצמה את המזוודה האדומה. לא את זו ששמה היה מצורף אליה באטיקט הכחול.
והיא המתינה. כנועה.

הוא הוריד את המזוודה שלה והתבונן בה.
"טעות, גברת" אמר, בע' גרונית.
היא הביטה בו וראתה בעיניו את מה שהיה חסר בה.
"אני מצטערת" לחשה ומסרה לו את המזוודה שלו, שהייתה כבדה. ופתאום כבר לא יכלה להרים אותה. הוא הושיט את ידו: "תרשי לי" אמר והיד שלו כמעט ונגעה בשלה.

אלה מושקוביץ-וייס היא סופרת ומחזאית, בוגרת החוג לספרות עברית אונ ירושלים. בין ספריה: "כתוב בים", "לחווה לא הייתה אמא", "דברי הלילות" והמחזה "קפיצה"

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"ללא כותרת" מאת ידיד רובין, באדיבות גלריה שלוש לאמנות עכשווית

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על זה לא המקום

05
ליאת ברד

מענין, הסיפור מתחיל לחשוף בעדינות את עולם ההשתקפויות שבו אנו חיים במבט צלול ודי ומפוקח. הפספוס [כמובן] של האהבה נוגע ללב. האם יש זוגות שבאמת מוצאים את ה"חצי השני" שלהם? האם יש בכלל חצי שני כזה שהוא המקום השלם? או שתמיד החצי השני יהיה קצת אפעס לא מתאים , קצת נשוי מדי. קצת ערבי מדי, קצת צעיר מדי, קצת מבוגר מדי, קצת כהה מדי , קצת בהיר מדי? וכו' ל.ב.