זיכרונות

רוח חמסין של שלהי קיץ התערבלה בחוץ, אבל בטרקלין של "אחוזת אורנים", בית דיור מוגן שבמורדות הכרמל, פעלו כל המזגנים, ורוגע של שבת אחרי הצהריים הורגש בו. רוב דיירי הבית עדיין היו ספונים בחדריהם, מתפרקדים להנאתם על מיטותיהם. אותו ערב היה אמור להתקיים קונצרט של מקהלת "זמיר", ודיירי הבית רצו לשמור לקראתו על רעננותם. פעמיים בשנה נהגה המקהלה הזאת להופיע בהתנדבות ב"אחוזת אורנים". הרפרטואר היה מגוון: מה"לידר" ועד שירי זמר מהעליות הראשונות ושירים רוסיים של הצבא האדום. לדיירי הבית היה זה חג אמיתי, ערב של התעלות הנפש וזיכרונות נוגים.

הטרקלין עדיין היה ריק ורק ד"ר ליאו לבינשטיין וידידתו אילזה הסבו באחת מפינותיו ליד שולחן נמוך. הם לגמו תה ושוחחו בקולות מהוסים. על הפרק עמד ספר הזיכרונות שהיה בדעת ד"ר לבינשטיין לכתוב. הוא נהג להעלות בפני אילזה מצבים ותמונות מימי ילדותו שבגרמניה הנאצית ולהיוועץ בה על דרכי שילובם בספר.

"אני זוכר," סיפר, "את אותו הטיול עם הוריי באחת הסמטאות הסמוכות לכיכר האופרה, כשפתאום הופתענו לראות ברנשים לבושים אזרחית, סוחבים ערמות ספרים אל מדורה מתלקחת. כמה בריונים, לובשי החולצות החומות, ניצחו על המלאכה ומדי פעם הוסיפו דלק למדורה. מישהו לידנו צעק: "שורפים ספרים יהודיים!" עמדנו שם נדהמים, לא מאמינים למראה עינינו. הייתי כבן עשר, ואף שהוריי הסבירו לי את הסמליות שבחיזיון המבעית, הרגשתי כאילו הלהבות לוחכות אותי, הופכות את גופי לגווייה חרוכה, ופרצתי בבכי מר. הורי הנרעשים מיהרו להוליך אותי משם וכל הדרך הביתה הרגיעו אותי והשתדלו להסביר ששורפים ספרים, לא בני אדם, "ואתה הרי אינך ספר," ניסה אבי להתלוצץ. "אני כן! אני כן!" ייללתי ורקעתי ברגלי. אמי, כדי להסיר כל ספק ולהרחיק ממני את אימת האש, הוסיפה שמחבריהם של אותם ספרים אינם עוד בחיים, הם מתו מוות טבעי, ומלבד זה, לא כל הספרים הנשרפים נכתבו בידי יהודים, יש בהם שרק כתובים ברוח היהדות, והעיקר: האש בשום אופן איננה מכוונת נגד בני אדם." הדברים אמנם הרגיע אותי מעט, אם כי לא היה לי מושג רוח היהדות מהי ולמה זה מרחיק ממני את הסכנה.

"טוב, אני כבר מחכה להמשך, עכשיו ספר על תגובתו של ד"ר פרויד לשרפת הספרים," העירה אילזה בחיוך אירוני, שכן שמעה על כך מפיו לא פעם ולא פעמיים.
"כמה אנחנו מתקדמים! בימי הביניים היו שורפים אותי, כיום מסתפקים בשריפת הספרים," ציטט ד"ר לבינשטיין את דברי אבי הפסיכואנליזה וחייך את חיוכו המעוות.
"והדבר נאמר רק שנים אחדות לפני שהם התחילו לשרוף בני אדם," זימררו שניהם בקולות מתואמים את הקטע השגור היטב מרוב חזרות.

אחר כך דיקלמה אילזה כמנהגה את דברי פרויד, שהשמיעם בשעה שגורש ב- 1938 מווינה. אנשי הגסטפו דרשו אז ממנו לחתום על הצהרה שהשלטונות נהגו בו יפה. הוא נענה ברצון, וכך כתב: "יכול אני להמליץ מקרב לב על הגסטפו לכל איש ואיש", חזרה אילזה על דברי פרויד במבטא היקי המודגש, ושניהם פרצו בצחוק.

אילזה התגוררה ב"אחוזת אורנים" מאז הקמתה, וד"ר לבינשטיין עבר לגור בה שנים אחדות אחרי כן. שניהם היו ילידי גרמניה ומיד מצאו תחומי עניין משותפים. זמן לא רב אחרי שאיחדו את כרטיסי המנוי שלהם לתזמורת הפילהרמונית, עברו ליחידת דיור משותפת. כשנה לפני כן פרש הדוקטור מעבודתו בבית החולים, ואילזה מצאה בשבילו בעזרת קשריה משרה חלקית בסניף קופת החולים השכונתי, בלי שהדבר פגע בזכויות הפנסיה שלו. סבורה היתה ששעות עבודה אחדות בשבוע יתרמו לאיזונו הנפשי וימנעו ממנו מללכת בדרכי אותם דיירי הבית, האלמנים ברובם, אשר אחרי פרישתם נהגו להסתגר בתוך עצמם, הקפידו פחות על לבושם ושוטטו באין מעש במסדרונות הבית כשידיהם שלובות מאחורי גבם.

אמנם לא כל מכריו הגמלאים שקעו בהכרח ביוון הזקנה והבטלה. כך למשל ידידו הקרוב, האורתופד ד"ר זליגמן, המשיך להתגורר בדירתו ועסק בהשלמת פערים בהשכלתו תוך התמקדות בחקר תקופת הצלבנים בארץ ישראל. זאת מלבד הזמן שהועיד לטובת הקהילה. לאחרונה העסיקו אותו צינורות הביוב המרקיבים שבשכונת מגוריו, והוא התריע על כך במכתבים אין ספור למערכות העיתונים.

בין ותיקי "קפה וינה" הסמוך ל"אחוזת אורנים", שדיירי הבית פקדו אותו בקביעות, היו גם ששמחו אחרי שנות עבודה רבות לנצל את זמנם הפנוי להכרת ארצות רחוקות, ובאותה השנה שוב יצאה קבוצה של עשרים איש לטיול מאורגן, זול יחסית, למזרח הרחוק.

ד"ר לבינשטיין הסתייג ממה שנהג לתאר כגילוי תאוותיהם של דיירי הבית אחרי בלותם, כשם שבצעירותו בז לרדיפתם של עמיתיו אחר דרגות וכיבודים. כשהגיעה שעתו לפרוש לגמלאות, שמח להאריך את תקופת עבודתו בשנה נוספת, ולקראת סיומה אלתרו למענו חבריו מבית החולים מסיבת פרידה צנועה ובעודם מקישים כוסיות הפלסטיק השמיעו לכבודו דברי הוקרה חמים. הצטרפו אליהם גם אנשי הצוות הרפואי הזוטר שברגעי פרידה מחלו לו על החמרתו היתרה ולא נטרו לו על קפדנותו, ככל שהדברים נגעו לקידומם. ואחרי כל אלה, עוד נפלה בחלקו המשרה החלקית בקופת החולים.

כל זה תאם את אופיו הצנוע והמחמיר וגם מצא חן בעיני אילזה. מה שהפתיע אותה ואת ילדיו הבוגרים היה שאיפתו הפתאומית לכתוב זיכרונות, שכן האיש נחשב יבשושי ונתון כולו אך ורק להווה. בחושה המעשי מצאה אילזה את החיובי שבשאיפת ידידה ועודדה אותו לדבוק בה. בהחלטתו לכתוב זיכרונות העריכה את המטרה המוגדרת, שסופה הסיפוק שבהישג, ובתנאי שתושג בזמן סביר. אבל היא לא תיארה לעצמה שהעיסוק בימי ילדותו בגרמניה הנאצית ובנעוריו, שעברו עליו בארץ ישראל המנדטורית, יעורר בו את אותה התאווה לעבר, שכמה מזקני הבית היו שקועים בה עד צוואר, וראו בהעלאת הזיכרונות את הסיכוי האחרון למצוא את עצמם על מפת התוהו ובוהו של ימיהם הסוערים. היא אישית סלדה מפני החיטוט המתמשך בעבר וראתה בו מחלה של זקנים שכל חייהם שתקו כי הרגישו שהעיסוק בהווה מתגמל יותר, וסמוך למותם פתחו את פיהם.

עטיפת ספרים

בתחילת היכרותם התרשמה שימי העבר של ידידה קבורים עמוק תחת זיכרון הישגיו המקצועיים כרופא, ועליהם נסוכה שכבה דקה של מעורבות פוליטית וכמובן חובותיו המשפחתיות. כלל לא עלה בדעתה שחרף שתקנותו הידועה לא יחדל מלשחזר אירועים שונים מעברו, חשובים וזניחים כאחד. לא פעם רצתה לרמוז לו שהדברים כידוע מוכרים לה, ואפילו שקלה לומר לו במפורש: "הרי סיפרת לי זאת פעמים רבות," אבל שהותה הממושכת ב"אחוזת אורנים" לימדה אותה ש"טחינה של אירועי העבר", כפי שקראה לזה, היא מסממני הזקנה, וחששה שאם תקרא לדברים בשמם, ידידה ייפגע ואולי גם יקוץ בכתיבת זיכרונות. על כן, במקום לשקוע איתו בעברו, העדיפה להתעניין בבריאותו, או פשוט היתה מציעה שישתו כוס קפה.

אמנם נכון שאת הדברים הקשים חסך ממנה, אבל גם את זאת לא זקפה לזכותו, מפני שבגרוע מכול לא התנסה, שכן נמלט מגרמניה כשהכול עדיין נראה זמני וזניח למדי לעומת מה שעתיד היה להתרחש אחר כך, או כפי שהוא אהב לתאר זאת בדרכו המתבדחת בליווי צחוקים מקוטעים: "כשהזוועה עדיין היתה בחיתוליה, הה-הה-הה".

אילולא נהג להיזכר תמיד באותם הדברים ולחזור על עצמו ללא לאות, אולי היתה אפילו מקשיבה ברצון לזיכרונותיו על הפיהרר העומד במרצדס הפתוחה שלו ומברך את אלפי הגרמנים הנלהבים המריעים לכבודו ומברכים אותו במועל יד. כשסיפר על קדחת ההכנות למשחקים האולימפיים, נאלצה להודות בפני עצמה שאפילו נהנתה במקצת, אם כי אז כבר השחירו שמי גרמניה משחור. תנועת התיירים מכל קצווי תבל בברלין הססגונית, בליל השפות, האווירה הבין-לאומית - כל אלה הזכיר לה את ימי נעוריה. אלא שזה תמיד היה נגמר רע. ד"ר לבינשטיין מעולם לא הסתפק בכך וכאילו נהנה להדגיש פעם אחר פעם שאותו זמן כבר עמד על תלו בפאתי ברלין מחנה הריכוז זאקסנהאוזן. יש שהיה מגדף את אותם אווילים שניחמו את עצמם: "כשעיני האומות מופנות אל האולימפיאדה, היטלר ייאלץ להתחשב בדעת העולם ויתעשת." ובדברו היה מסתכל בה בחומרה כזאת, עד כי דימתה לפעמים שהוא מאשים גם אותה באיוולת ההיא.

פעם אחת, כשהפליג בתיאורי אותה איוולת של מנהיגים ופשוטי עם כאחת, לא התאפקה ושאלה: "תגיד, דיברת על כל זה עם אשתך ועם ילדיך, או שרק איתי אתה חולק את עברך?"
הוא לא קלט את הקנטרנות שבשאלתה, ואולי הרגיש בה אבל הבליג, כי לא רצה להתעמת עם גון האירוניה שדימה לשמוע בקולה כשדיברה על אשתו המנוחה, והתקשה לשאת את קנאתה הגלויה בעולמו הקודם, לפני שהכירו זה את זה. רגעים ארוכים שתק ואחר כך השיב:"הרי אמרתי לך, דגנית היתה שברירית מטבעה, והמשפחה שלה ידעה את השכול, לא יכולתי להעמיס עליה גם את הדברים האלה."
"הבנתי, יש נשים עדינות שצריך לחוס עליהן, ויש כאלה שאפשר לייסר אותן בדיבורים אין קץ על העבר," התמרמרה אילזה בלבה ובקול אמרה:
" אבל מה עם הבן הקצין שלך ובתך הדעתנית, מדוע לא תדבר אתם על הדברים האלה? זה היה מקל עליך," התחסדה.
"במשך שנים התאפקתי מלהזכיר לידם את בני משפחתי שנרצחו, כי רציתי שיגדלו נורמליים, כמו כולם, בלי תסביכי גלות. הכול דגלו אז בכך, הכול רצו להיות מכאן, ארץ-ישראליים כאלה, זוכרת שזאת היתה רוח הזמן?"

בנעוריו עזב ד"ר לבינשטיין את גרמניה של היטלר ונסע לשווייץ להשתלם בלימודי הרפואה ובסיומם הצטרף אל חברי הכשרת "החלוץ" ועלה איתם לארץ ישראל. אחיותיו עדיין היו בגימנסיה . באנוכיות האופיינית לצעירי זמנו פעל ונסע בלי להיוועץ בהוריו ובלי שהתאפשר לו להיפרד מהם. שנים אחדות עוד התכתב איתם כפעם בפעם, אבל אחר כך נבלע הכול במערבולת של מלחמת העולם וכל זוועותיה, ובה גורלותיהם של בני משפחתו, אשר נודעו לו רק לקראת סופה.

בחודשים הראשונים לעלייתו התנסה בעבודות מזדמנות, וכדי להרגיש בכל רמ"ח איבריו את הוד העשייה הציונית גם עבד זמן מה בסלילת כבישים. אחר כך ליווה את חבריו מן "החלוץ" בעלייתם לקרקע ושימש רופאם של יישובי הסביבה. בשמש היוקדת ובלילות הכפור היה מיטלטל מיישוב ליישוב ורושם תרופות בשיקול דעת ובסבר פנים חמור. חייו שאבו את השראתם מתקופת הסער והלהט של העשייה הציונית: כיבוש הקרקע וחלקו הפעיל בבניית קיבוצו שבעמק יזרעאל, שבו מצא את ביתו הראשון בארץ. הידיעות על השמדת יהודי אירופה ועל גורל בני משפחתו הלמו בו בעוצמה, אבל עבודתו המאומצת ואחריותו כלפי החולים והצוות לא איפשרו לו לשקוע בייאוש. הסבל האנושי וקוצר ידה של הרפואה גם לימדוהו להסוות את רגשותיו בהבעה קפדנית, שהיתה עשויה להתפרש גם ככעס כבוש ולעתים כגערה.

גם כשנשא אישה, הוליד ילדים ואחרי שנים רבות עזב את הקיבוץ, שמר על אורח חיים ספרטני. לא כן אשתו, שהתעקשה לעתים על אי אילו מותרות. ממריבותיו איתה היה יוצא תמיד כשידו על העליונה. גם היא היתה קרובה לרוח הסוציאליזם ומסורה למעשה הציוני. עם זאת, סברה שמיטה נוחה איננה גורעת מהאידיאלים והתעקשה על כורסה שתעמוד במרפסת ועל שטיחים, שלדעת בעלה הדיפו ניחוחות בורגניים.

בכתיבת זיכרונות ראה ד"ר לבינשטיין את הסיום הנכון לחייו, כעין מילוי חובת החסד האחרון למומתים. הוא גם קיווה שעצם העיסוק בעבר יקרב אותו אל בני משפחתו המתים וישקיט מעט את נקיפות מצפונו. כצעד ראשון, רוקן כמה מגירות בשולחן הכתיבה שלו. רהיט מגושם זה, שטולטל מדירתו הקודמת ותפס כמעט את כל החדר באכסנייתו החדשה, העלה את חמתו, אבל אחרי שהועידו למטרתו החדשה, התייחס אליו ביתר סובלנות, ואפילו הפגין כלפיו רגשי כבוד וכל יום היה מסיר ממנו את האבק.

פעמים רבות הגה באותו ספר שיֵצא תחת ידו, ובדמיונו ראה אותו על כל פרטיו החיצוניים: ממוצע בגודלו, לא יותר מכ-300 עמודים כדי לא להכביד על הקורא בפרטים מיותרים, שאולי הם מופלאים ונדירים בעיני הכותב, אבל הקורא הממוצע, די לו בזיכרונות משל עצמו. "הרי הכול נוברים כיום בעברם, וזהו אותו העבר עצמו שלפני שנים אחדות הכול ניסו להתנער ממנו כמחלום בלהות," התוודה פעם בפני אילזה.

גם את כריכתו הירוקה של הספר ראה בעיני רוחו. במרכזה, באותיות פשוטות, בלי סלסולים מיותרים, הכותרת: "מזיכרונותיו של רופא", ולמטה, באותיות קטנות יותר, שמו ושם משפחתו. זהו. לפעמים היבהבה לעיניו ההקדשה שתופיע בעמודו הראשון, משהו כמו "לזכר אבי ומורי אברהם בן יצחק ואמי חנה אשר נספו בשואת אירופה". לפעמים התאווה להוסיף להקדשה גם את שתי אחיותיו ואולי גם את בעליהן ואת ילדיהן, אבל כשהיה מעלה על לבו את זכר מיליוני הנספים שלא נותר להם שריד להתאבל עליהם, היה עוצר בעד רצונותיו. חוש המידה והטעם הטוב מנעו ממנו מלצאת בפרהסיה עם השואה הפרטית שלו, בשעה שבקיבוצו, ואולי במדינה כולה, לא היו רבים שטבח היהודים לא פגע בהם, ובכל זאת הסתירו את אבלם והתגוננו מפני הזיכרון. "הכרח היה להקדיש את כל הכוחות לבניין הארץ והמדינה ולהגנה על גבולותיה," היה מסנגר על עצמו בפני איזה בית דין מחמיר, אבל בתוכו פנימה ידע שסיבת מנוסתו מעברו ומעצמו היתה גם חוסר יכולתו להיפרד מתדמיתו הקשוחה, ברוח הזמן, שעליה שקד כל שנותיו בארץ, תדמית של אדם שכל כוחותיו מוקדשים להווה.

תשוקתו זו ליום יום עכשווי, להווה הנורמלי, היא שגרמה לו לעתים להתנכר לעברו ולהתעלם מאלה שהזכירו לו אותו. כשתמה המלחמה טיפל לעתים בשרידי השואה שהגיעו לארץ, והתקשה לקשור ביניהם ובין אחיותיו הצחקניות. גם אחר כך כשאחרי תקופת הסתגלות קצרה הם היו מגיעים למרפאתו לבקש ימי מחלה או תרופות יקרות שהקופה לא מימנה, ולמרות שהשתדל לראות בכל חולה מחוליו עולם ומלואו, לא יכול שלא לראותם גם כאבק אדם.
את מסירותו לערכי תנועת העבודה הגשים בגופו, בחיי עמל למען הכלל ובהסתפקות במועט, אבל אי שם במעמקי תודעתו געשו שרידי אידיאלים חברתיים חסרי הקשר, הדים עמומים לקולות ששמע בילדותו מחדרו של אחיו הגדול, הקומוניסט. בזיכרונו רטטו קרעי סיסמאות ודברי הלל למפלגה היחידה, שבעולם הנתון בסד הפשיזם ובמשבר הפוליטי והכלכלי הבטיחה חברה נטולת מעמדות. הוא מעולם לא הצטרף למפלגה כלשהי, לא התווה לעצמו שום דרך פוליטית או תורה חברתית, אבל האמין בעולם טוב יותר.

לפעמים, כשבת-עמי בכורתו עוד היתה נערה צעירה, רצה להעניק לה משהו מעולמו הנסתר ודיבר איתה, כך סתם, על אפשרות מהפכה עולמית שתינשא על כנפי אחוות העמים ותעקור מן השורש את סדרי העולם הרקוב. אבל בשעותיו השפויות ידע שחלומותיו התלושים מכל הקשר פוליטי אינם עולים בקנה אחד עם בניין ארצו הצחיחה המוקפת אויבים והיקרה לו מכול. גם לא נעלם ממנו שבעצם אין להם קיום בשום מקום, ואף על פי כן הועיד להם עתים בשיחותיו עם בתו, כי התאווה להספיג בהם את נפשה הרכה, כדי לקרבה אליו. מלבד זאת, גדולה הייתה גאוותו, גאוות אב, על ניסוחיה הזהירים והבוגרים לרעיונותיו הילדותיים על עולם שוויוני וצודק.
לימים התבצרה בת-עמי המתבגרת בשתיקותיה הסרבניות, אך גם אז נותרה האדם הקרוב לו ביותר. רק כשהמירה את הזיותיו בהשקפה חברתית קיצונית ועקבית ונסעה ללונדון עם אותו בחור מ"מצפן", שאביה התעקש לקרוא לו טרוצקיסט-אנרכיסט, רק אז הרגיש שהפרה סופית את האיזון העדין בין האפשרי לבלתי אפשרי ורחקה ממנו.

"שיגעון של נורמליות אחז בכולכם. מחפיר הרצון הזה להיות כמו כולם, יצר עדריות בכל שפלותו, אתה לא חושב כך?" העירה פעם בת-עמי לאחר שעיינה בדפי-טיוטה אחדים של זיכרונות אביה. "איזה מין אידיאל דוחה זה, התשוקה הזאת לנורמליות?! בתקופה כמו התקופה שלנו, ובעצם בכל תקופה שהיא, אדם צריך לשאוף להיות אחר, שונה מהרוב, יוצא דופן. הרי הנורמלים הם שבחרו בסופו של דבר בהיטלר ואחר כך ביצעו את פקודותיו בנפש חפצה. גם מציתי מסגדים בארץ שלנו ואלה ששורפים את עצי הזית של הפלסטינים מתיימרים להיות נורמלים, נכון, אבא? "

אף שהסכים איתה בלבו, הכאיב לו הקלות שצירפה בה את כל סוגי הנורמלים בכפיפה אחת, ועם זאת נעם לו שלא קראה לו בשמו הפרטי, כמקובל בחברת הנוער הקיבוצית שהתחנכה בה. אמנם המילה "אבא" נשמעה בפיה משונה ולא נטולת לגלוג קל, אך הוא פירש אותה כמחוות קרבה.
"נראה אותך חותרת לאחרות ולמקוריות כשכאן היה צריך, ועדיין צריך, להילחם על זכות קיומנו מפני הרוצים להטביע אותנו בים," השיב לה בחצי פה, כמנהגו, כשהרגיש שיש צדק מסוים בטיעוניה.

כבר עברו שנים רבות מאז התאלמן ובינתיים גם הסכין עם סדרי "אחוזת אורנים", ועלה על דעתו שנגמרו כל התירוצים והגיע הזמן לגשת ביתר מרץ לכתיבת הזיכרונות, אלא שהדבר לא הסתייע. תחילה רצה לערוך סדר כללי בניירותיו. בקופסת נעליים אחת קיבץ את מכתבי התודה שקיבל מהחולים אסירי התודה, באחרת ערם תעודות הוקרה ממוסדות בריאות שונים ומהצבא, ואת תצלומי ילדיו פרשׂ על הכוננית והתבונן בהם ארוכות, מנסה לפענח את מחשבותיהם, מחשבות שלהרגשתו, הם ניסו להסתיר ממנו, אם מפני שנטרו לו על משהו, אולי בצדק, חשב, ואם דווקא מפני שהתחשבו בגילו המתקדם ורצו לחסוך ממנו את הצער ואת מפח הנפש. בת-עמי התריסה כנגדו מן התצלום בעיניה הבורקות, וגדי אהובו, קצין בצה"ל, שמאז ומעולם נמנע מלהתווכח איתו על שאלות השעה ונזהר שלא להרגיז אותו בדעותיו הימניות, חייך אליו מן התצלום את חיוכו הענוג והמסויג.

ימים רבים עברו על ד"ר לבינשטיין בסיווגי התעודות ובסידורן. גם שעות הבדידות והבהייה כרסמו במרצו ובהתלהבותו ואל העבודה לא ניגש. הוא קרא ספרי זיכרונות של גדולי עולם ואנשי מופת, של חלוצי העליות הראשונות ושל שרידי השואה שעל אדמת המולדת מצאו טעם חדש לחייהם, וכשהתיישב סוף סוף ליד המכתבה גאתה בו תחושת הריקנות, ותולדותיו איבדו בעיניו את מחשיבותן. מה שעבר עליו נראה לו פתאום משני, לא מייצג דיו את התקופה. את ההרג ההמוני לא חש על בשרו ולא ראה בעיניו, ומעולם לא עמד בתור לסלקציה. גם אמונתו בכוח זיכרונו פחתה פלאים. אפילו בזיכרון הספרים הבוערים התחיל לפקפק. דומה היה בעיני עצמו למי שנעקר מחייו שלו ונידון לחיות את חייהם של אחרים, המתוארים בספרים ובסרטים. לעתים חשד שדמיונו מתעתע בו וכל הזכור לו נשאב בעצם מהם, והם שהשתילו בו את זיכרונותיו. שכן לא אחת היה שפמפמו של צ'רלי צ'פלין מסרטו "הדיקטטור הגדול" נדחק בכוח לפניו של היטלר הנוסע במרצדס הפתוחה, ופניהם של השניים הלכו והתמזגו זה בזה עד ייאוש.

מתוך הספר "האפשרות השלישית" מאת עדה פגיס הרואה אור בימים אלה בהוצאת כתר ספרים.