חמישה משלים בני חמש מאות שנה

האיכר החצוף

אב ובנו עשו את דרכם בחזרה מיריד שבו הם קנו חמור. השניים הוליכו את החמור לפניהם, ללא משא, בדרך לכפר מגוריהם. איכר שחרש בצד הדרך וראה אותם, החל לצחוק עליהם: זקן ונער, שלשניהם כוחות מעטים בלבד להליכה, מובילים חמור צעיר חופשי ממעמסה. הטענה נראתה בעיניו של הזקן והוא הורה לבנו לעלות על החמור כרוכב. והנה זמן מה לאחר מכן, רועה שהשגיח על עדר של כבשים, גרם לו לשנות את דעתו, שכן הלה צחק עליו: הרי הוא זקן וחלש מכדי לעבוד, והוא מפנק את בנו במידה מופרזת, הרי הבן, צעיר וחזק יותר, מסוגל ללכת ברגל יותר מאביו. הזקן, שחשב שהרועה אומר דברי טעם, הורה לבנו לרדת מהחמור וללכת ברגל, ואילו האב רכב עד לכפר קרוב. בכפר, אנשים אמרו לו מכאן ומשם שהוא אינו נוהג היטב בבנו בכך שהוא גורם לו ללכת ברגל, הרי הוא עדיין נער רך ועדין, בעוד שהוא, במיטב שנותיו וחזק בגופו, רוכב על החמור. וכך, הזקן, כעוס כולו, רצה שבנו יעלה על גב החמור. אך לא עלה בידו לסכור את פיותיהם של הבריות, שכן הֵלך שראה שהחמור נושא שני רוכבים, אמר בקול רם: "חבל שכך אתם מקלקלים את החמור הקטן והמסכן הזה, עם משא כה גדול. אות וסימן הוא שהחמור בוודאי אינו שלכם, או שהוא אינו בעל ערך רב בעיניכם. המסכן צריך יותר שיסחבו אותו דווקא". או-אז עצר הזקן כדי לחשוב, נתון בין נימוקים כה רבים וסותרים, שכן בכל דרך שינהג, תמיד היה מי שימלמל דברי ביקורת ויוקיע את מעשיו. ואף על פי כן, גם הנימוק האחרון נראה בעיניו והוא החליט לנסות אותו. הוא כבל את החמור ברגליו הקדמיות והאחוריות, והעביר מוט עבה בין החבלים. וכך, כשהוא אוחז בקצה אחד של המוט ובנו אוחז בקצהו השני, הם נשאו אותו על כתפיהם וכך חלקו ביניהם את המשא. למראה חידוש כה מוזר ומצחיק, רבים באו לצפות במחזה. כולם כאחד התגלגלו מצחוק והרבו לשאול אותם שאלות: אלו שאלו האם הם יצאו מדעתם, ואחרים שאלו האם במקרה החמור הוא קרוב משפחה שלהם. וכך לא היה מי שלא הוקיע את מעשיהם. ואז, הזקן, מלא טינה, מקלל את החמור ואת מי שמכר לו אותו, כבול כך כפי שהוא היה, השליך אותו ממצוק עד לתחתיתו של נהר עמוק, שם עד מהרה טבע החמור.

"מי ששומע בקולם של הבריות, סופו ליפול לאלף תהומות".

החתול והתרנגול

חתול גדול וזקן תפס תרנגול והתכוון לאכול אותו. אך הוא חיפש דרכים להראות שהוא אינו פועל לטובת עצמו בלבד, אלא לטובת הכלל. וכך אמר החתול לתרנגול:

"מזה ימים שמתוך רצון להיטיב עם הכלל יש בכוונתי להעניש אותך, בשל הנזק הגדול ואי-השקט שאתה גורם לעולם כולו, בכך שאינך נותן לאיש לישון, אלא מעיר את הכול ממיטב שנתם בקריאתך האפלה והמרה".

ולכך השיב התרנגול:

"אדון חתול, את זאת אני עושה לטובת הרפובליקה ולמען הכלל. והיה ראוי שתינתן לי איזו תמורה על כך, שכן אני מעיר את הקצינים, את האיכרים ואת הפועלים, כדי שייצאו לעבודותיהם ומטלותיהם. ואני מעיר את העשירים כדי שאם ישנם גנבים, הם יוכלו לשמוע אותם. ואת הגברות, כדי שהמשרתות לא יעוללו להן איזו תחבולה".

החתול השיב לדברי התרנגול:

"אפילו אם יש בדבריך משום תשובה, מגיע לך למות, שכן אתה חי תמיד בהפקרות. יש לך אינספור חברות, ורבות מהן קרובות משפחה שלך, ובכך אתה נותן דוגמה רעה לעולם ומחולל שערוריות. ואין טובה בכך שיחיה מי שהוא כל כך רע".

"את זה", אמר התרנגול, "אני עושה כדי להרבות את מיננו ואת צאצאיי על פני האדמה. ומכך יש אינספור דברים טובים, שכן עבור החגיגות, המסיבות והמפגשים העליזים, בעיר או בכפר, לטובת החולים, החלשים והמוחלשים, ואף לנדיבים הנוטים לתת מתנות ולאוהבי ההנאות, אני מספק תרנגולות, ביצים ומרק עוף מעולה, ואפילו לדלים יש בזכותי שפע, את כל המטעמים המזינים ובעלי הטעם המופלא".

"היות שאתה בעל נימוקים חדים", אמר אז החתול, "לא יתכן שלא למדת, שכן לכל נימוק שלי אתה מוצא נימוק נגדי. ובכן, ככל שתיטיב לנמק ולהשיב, וככל שאתה צודק ובעל שיפוט נכון, אני מוצא שכתוב בספרים שלי, שאם יש לך ציפור ביד, אל לך לשחרר אותה, כי לא תוכל להשיבה אליך בכל עת שתרצה. וכך החלטתי שאתה תהיה לי למתנה, ואשביע את לבי בך, לאחר שאמלוק את ראשך".

לאחר שאמר זאת, נעץ החתול את שיניו בצווארו של התרנגול, ואכל אותו מעט-מעט, בלי שתירוציו של התרנגול הועילו לו כלל.

"עם הרשע אין טעם לנימוקים ולסיבות, שכן לבסוף גוברות בו תמיד התשוקות האפלות".

הזקן והמוות

בשעה שזקן עני נשא על גבו מטען של עץ מן ההר אל ביתו, הוא מעד על שורש של עץ, נפל ארצה עם המטען, וכשקם והתיישב ליד מטענו, החל לבַכות את עוניו ואת עמלו הרב, וקרא למוות שימהר לבוא.

המוות שמע בקולו, התייצב מולו ואמר לו שהוא שם, מוכן לכל מה שהזקן ירצה לבקש ממנו. אז השיב הזקן: "הייתי רוצה שתעזור לי לסחוב את מטען העץ שנפל לי ואין לי מי שיעזור לי לקחת אותו לביתי".

"בני האדם אומרים שהמוות אינו נמצא ואינו מופיע, אך אינם רוצים לראות את פניו כשהוא מגיע".

הנמלה והציקדה

ביום חורף אחד, הנמלה עמדה בפתח המאורה שלה והוציאה חיטה לשמש. ניגשה אליה ציקדה קפואה מקור ומזת רעב, ובהכנעה רבה התחננה בפני הנמלה, שהייתה מצוידת היטב במזון לחורף, וביקשה ממנה לרחם עליה. הציקדה אמרה לנמלה שאם היא לא תעזור לה, הרי שהיא תמות מיד, שכן בגלל השלג והקרח אין אפשרות למצוא מזון. אז שאלה הנמלה את הציקדה: "בקיץ, כשאני סחבתי חיטה לאסם שלי, מה העסיק אותך?" השיבה הציקדה: "שרתי לי שמחה ובבטן מלאה, וקיפצתי ממסיבה למסיבה". השיבה לה הנמלה: "ובכן כעת את יכולה לרקוד בצום ובבטן ריקה, שכן כך תהיי קלת משקל יותר, ותוכלי לרקוד ללא קושי".

"בקיץ של חייך, השקע ימיך בעבודה, כדי שתוכל לנוח ולפוש לעת זִקנה".

הנער והגנב

גנב הסתובב וחיפש היכן יוכל לבצע איזה שוד. והנה, ליד מכסה של באר היה נער שהשמיע קולות מוזרים של בכי ונהי. הגנב שאל אותו מדוע הוא בוכה ומקונן, והלה השיב לו שהוא בא לשאוב מים באמצעות קנקן של כסף, אבל בגלל משקלו של הקנקן, נקרע החבל והקנקן היקר שקע בבאר. ולכן הוא כמעט יוצא מדעתו, שכן אם ישוב לביתו ללא הקנקן, לבטח יהרגו אותו. תאוות הבצע של הגנב גרמה לו להאמין לנער ללא דיחוי. ומתוך כוונה לקחת לעצמו את קנקן הכסף, מיהר לפשוט את בגדיו ונכנס לבאר במהירות שלא תיאמן. ולאחר שהיה בעומק הבאר יותר משעה, כשהוא מגשש פעם כאן ופעם שם, מרוב עייפות שאחזה בו החליט לצאת מהבאר. והנה כשיצא, הבין את התחבולה: לא בגדיו היו במקום וגם לא הנער. הלה, כשהגנב נכנס לבאר, נמלט מהמקום עם הבגדים.

"מי שפוגע בכולם בתחבולות מרמה, יופתע תמיד ממעשה בגידה".

 תורגם מספרדית במיוחד לאלכסון על ידי יורם מלצר

מתוך "ספר המשלים" של סבסטיאן מיי (Sebastián Mey), שראה אור לראשונה בשנת 1613. סבסטיאן מיי, ככל הנראה יליד ולנסיה, היה בן למשפחה פלמית, נולד בשליש השלישי של המאה ה-16 ונודע כמשכיל: אביו היה מתרגם, איש דקדוק, מדפיס, פרופסור ליוונית באוניברסיטת ולנסיה, שאף פרסם תרגום של המטמורפוזות של אובידיוס. סבסטיאן בנו נודע בזכות ספר המשלים.

מערכת "אלכסון" מודה לפרופ' Fernando Copello מאוניברסיטת Le Mans, שהעמיד לרשותה את המהדורה המדעית שהוא שותף בהכנתה ואשר עומדת לראות אור בצרפת, עם האיורים המקוריים המובאים כאן.

תמונה ראשית: מתוך "טבע דומם עם דגי אברומה זהובים" (1808-1812), פרנסיסקו גויא. תצלום: ויקיפדיה, Google Art Project