ימי ראשית

נקודת האפס

עכשיו אני ילדה. ילדה שאוהבת ילד. אלה הם ימי ראשית האהבה. אני אוהבת רק ילד אחד, ואני רבים. רבות יש לומר. כפולת פנים כמו פרוטו-חיה. ואלה רק הימים הראשונים. מתוך הלילה אני אוהבת אותו, אהבתי רגישה לאור, אין לה ימים, רק ימים ראשונים. לפעמים כשילדה רואה בילד - כל העולם נגלה לעיניה. מחדש. יש לה כל הזמן שצריך לאהבה, כי היא קטנה עדיין. לא יודעת דבר על הדרך המתאכזרת.
הילד, הוא אינו יודע על דְבר אהבתה. כי הוא רק ילד, והיא ילדה. וזה כל ההבדל. יום אחד היא תגלה לו, אבל בינתיים היא שומרת לעצמה. ככה בינתיים. גם הלשון לא מַספקת. בקושי מצליחה לחרוץ. כי אהבה, כך אומרים לה, היא נס גדול. יש צורך במילים הרבה. אבל גם במילים מעט. אפשר להתבלבל. אבל היא עוד ילדה.
אולי כשתגדל, תגדל גם הלשון והשפתיים תיפתחנה לשיר. כי גם שירים אוהבת האהבה. ובמיוחד. כשתגדל לנערה תספר לו. בוודאי ובוודאי. אהבה היא לא משהו ששומרים בחֶשכת עד. אבל עוד לא. בינתיים סוד כמוס. וגם אסור שאחרים ידעו. שלא יצחקו עליה. או עליו. בעיקר עליו. כי הוא ילד, והיא ילדה וזה כל ההבדל.
הילדים רעים, אורבים לה בפינה. או מעבר לגדר. ברחבה שלפני בית הכנסת הגדול. שמה הם עורבים צורחים בערבוביה שכזאת. גדודים של ילדים רעים. והיא ילדה, ולבד, עם סוד נורא שאפשר לגנוב. וחושך סגור כמו ספר.
לפעמים אני קטנים, לפעמים גדולה לגמרי. גם לחברה שלעולמי-עד לא מגלה. ולא. כי מתוקה אהבת הסוד. מרנינה. ויפה לאהבה. ימים עוברים כמו שעוברים. בדרך כלל מגיע לילה. מוקדם מן הרגיל. וגם היא. ביומן אכתוב את דברי האהבה. במכתב. ביומן המכתבים. לא משנה. עכשיו אני ילדה. ילדה שאוהבת ילד. ואלה הם ימי ראשית האהבה.

התינוק אומר: איך את חושבת ששון קונרי השיג את אורסולה אנדרס? עם הרולקס השחור, לא עם הלבן.

IlanaBernsteinCover-200x337

איך זה מתחיל?

בפעם הראשונה, כך זה מתחיל. בפעם הראשונה, זאת הפעם הקובעת, הוא עלה על במה. והיא, זאת אומרת אני, ישבה בשורה האחרונה, קטנה מאוד, בקושי ראתה משהו. ראיתי. אבל לשמוע לא היה אפשר שלא. כי הוא ילד מצחיק ויש לו שערות, יותר מאחרים, וגם פחות. מין תסרוקת שיצאה ממסיבת התה של אליס. גם זה היה מצחיק. היא צחקה נורא. כולם צחקו. ראו שזה נעים לו. רצתה, כלומר רציתי, שידע שגם אני צחקתי. אבל התביישה. לא אמרתי מילה. גם לא שלום, נעים מאוד, כמקובל במקרים כאלה. ושְמע, היית מצחיק נורא. גם חכם. והשערות שלך. תכף ומיד רציתי לפרום באצבעות. גם להזמין אותך רציתי, למאורה שלנו, שם למטה מתחת לעיר שעל גדת הנהר. אבל לא. כי מיד נדלק אור בבטן הפנימית. זה היה סימן. שתקתי.
על מה הוא כבר דיבר שם, לא יכולתי לזכור מרוב הפרטיטורות שהשתלשלו לו מהפה. ידעתי שהוא מדבר אלי. מקריא לי מתוך הראש שלי – לקהל נכבד, אורחים יקרים - את הסיפור שאני אוהבת. רק לחכות צריך. הוא דקלם יפה, בגלל זה נבחר לעלות על במה. כל המורות אוהבות אותו. היו מחיאות כפיים לרוב. הכול ניגשו אליו בסוף הערב, דיברו צחקו. ביד רעד גביע של יין. אדום או לבן, זה משנה? כלומר ביד שלי. ומרחוק. והלכה. הלכו כולם. לישון בבתים שלהם.
היא לא נרדמה. פשוט לא נעצמו העיניים מרוב תסבוכת. הוא הרי יושב לידה בכיתה. שנינו יחד וכל אחד לחוד. גם להפך. מה יחשוב עליה. מוטב לה לא לדעת. מי באהבה ומי בנאהבים. זאת היתה הפעם הראשונה.
מאז אותו יום הוא הוא לא יוצא לה מהראש. ככה זה באהבה, זה ידוע. בעיקר כשהוא על הבמה והיא בשורה האחרונה. אין קשר עין. כבר מביטים בה, כאילו יודעים. מרננים. אני יודעת. את הילדים אני אוהבת אחד לעצמו, אף פעם לא בקבוצות. למי אכפת. ממילא לא אוהבים אותה. תמיד לבד בהפסקות. יש דיבורים. אפילו להורים יש מה להגיד. הורים של ילדה אחרת. ככה להתערב. ילדה משונה. מי יודע מה עובר לה בראש. מסכנה הילדה, ועוד דיבורים כאלה.
סליחה, אומרת החברה לעולמי-עד - היא לא מתכוונת שאסלח, רק מין צורת דיבור - את משכנעת את עצמך בכל פעם מחדש. לְמה זה טוב?! את כבר לא ילדה. אני דווקא כן, ומדליקה סיגריה. אבל הקול כבר לא יוצא מהפה, כי כמה אפשר. מי שלא יודעת לא תדע. מי שלא ידעה אהבה לא כואב לה. והתהום מרצדת.
בבית שלה גר ילד, התינוק שלה. הורים כבר אין בו. ולא אחים גדולים או אחיות. רק שקט לא נחוץ. בעוד חודש קל פורח לו, בעצם לה, פורחת לאוניברסיטה. משאיר לי את כל הבית, שעד לא כבר, כן. עד לא. כל הבית לעצמי. פעם היתה פה אהבה, גם הורים היו, אחיות. ושלושה ילדים קטנים. עכשיו גדלו. הלכו מכאן. מי לעולמם ומי לחייהם. לא שמו לב שהיא עוד כאן. כלומר אני. ולבד לגמרי. רק אהבה יש לה בראש. אהבה כתובה בניירות.
יום אחד גמרה בלבה לכתוב. מתוך הלב של הילדות הקטנות. לכתוב לו אהבה. בלי קישוטים. שיידע אחת ולתמיד. לאהוב זה לא לגנוב גם לא לרצוח. אף כי על גניבה אפשר לחשוב. אבל היא רק ילדה. וילדים טועים. עושים שגיאות, כמו שאמא שלה אמרה. שגיאות שמתחרטים עליהן אחר כך. אני עשיתי שגיאות, אוהו, כמה שגיאות עשיתי. אני כבר לא ילדה, צריכה להתבגר. אי-אפשר לחיות באשליות. כן, ככה היא אמרה.
אני דווקא אוהבת אשליות. מה שזה לא אומר.
אבל לא די בכך שהיא תכתוב, אני רוצה שהוא יקרא. זה כל העניין במכתבים. אפילו ביומן אישי בתכלית. הציפייה שבשום פנים ואופן אי-אפשר לקרוא לה המתנה, ובזה מחטיאות המילים הנרדפות, רְאֵה - חדר ציפייה. זה לא נשמע טוב. סבתא היתה קוראת לציפית ציפייה. גם זה היה מצחיק. עפו להם שטויות מהפה, אז, בימי היישוב הקטן. ומתוך הציפייה אכתוב מכתב ביום. כי לציפייה אין סוף כמו לימים. עד לסוף הימים, אכתוב. כי אהבה צריכה להיכתב. זה המכתב הראשון.

עכשיו בסוד מחזיקים שניים. היא ואתה. אני והוא. מה זה אומר על הסוד? לא נורא. הרוב לא יודע והרוב קובע.

ועוד (-)

כי להפסיק לא אפשר. בין חדרי הלב כלל לא פשוט להסתובב. מבוך ממש. היא כבר כלואה בעלילה, אין יוצאת ואין באה. רק הוא מקשיב. פום...פום...פום... מרחוק הוא מקשיב. מודד גם לחץ דם ודופק. כל המחוגים נמשכים אל האדום. נדרשת פעולת החלפה. אומרים: לשתול לב. מצחיק.
הופ הופ טרללה, גידלתי אהבה.

עבודת האהבה

פתחתי לנו תיקיה במחשב, עכשיו אני בתפקיד הארכיונאית היעילה, אפשר גם סתם פקידה לצורך העניין. ובלבד שאהיה יפה מאוד, ונתונה למבטך. אמנם כבר אין צורך לטפס בסולם כדי לאתר איזו תיקייה ברום הספרייה, אבל להציץ מתחת לשמלה, אפשר גם בלי סולם.
אספתי ומיינתי אהבה לפי גוון תדר ועצמה. היה עלי למפות את אהבתנו. לבדוק איך היא מקוטלגת באוזניים מדעיות. הלכתי אל המדעים המדויקים הפעם, שם אפשר להאמין לאמת, לכל הפחות, במשך שעה קלה.
על הגוון כתוב באנציקלופדיה כך: הגוון מתאים, אם כן, לצורה של הפונקציה המתארת את הצליל. משהו הקשור בפסיכו-אקוסטיקה.
מיד נמשכתי אחר הפסיכה. בשבלול האוזן, שם היא משתכנת. תאר לעצמך. פסיכה בשבלול אוזן. פסיכה ליד פסיכה נחזיק ידיים ובמסילת האוזן נתהפך כמו ברכבת שדים – אפודי סונאר לגופנו - ונצרח אל הרכבות ואל המטוסים ואל הלווייתנים. את קול אהבתנו. נצרח. למרחקים. שידעו כולם.
את התדר נקבע לפי צליל הייחוס. עוד לא זרקתי את הקוֹלָן מימי הפסנתר של הילדים. ככל שהתדירות גבוהה כך גבוה הצליל, נכתב באנציקלופדיה העממית. יש אנשים המבינים נוסחאות כאלה. אולי אתה?! הכַּנרת שלא נהייתי יכולה לנגן בכינור שלה קבוצה אינסופית ורציפה של תדירויות. פתאום הבנתי למה כינור. פעם חשבתי בגלל הבכי. גם אותו ניתן למדוד לפי גוון עצמה ותדר. אחר כך בגלל האהבה. מה לא נכתב כבר על כינורות ואהבה. אילו הייתי סופרת מקראית הייתי אומרת שאתה הכינור שלי. משהו כזה. הקשת המנגנת על משהו בי. (על הגסויות אוותר הפעם). מוצאת את הדרך לצייר פיגורה בלשון. בלי להישמע סתומה. עכשיו אני יודעת, בגלל הקבוצה האינסופית והרציפה של התדירויות.
את העצמה יש המגדירים בדציבלים, בין עשרים הרץ לעשרים קילוהרץ – כך לאוזן האנושית התינוקית. והלא תינוקות אנחנו. תינוקות שנשבו – מה לנו ולהִלכות החיים. שיישרף העולם, חשבתי. האוזן שלנו רעבה לצלילים. כך או כך, בארכיון שלנו החלוקה אמנותית יותר, וגם מסורתית, כי מן הספרות באנו: פיאניסימו, פיאנו, פורטה, פורטיסימו. לשם הַדגשים יש לנו את הקרשנדו ואת הדימינואנדו. ועוד כמה אחדים.
עכשיו אני מבקשת להגיש הצעה לבחינת קולך. הקול שדוחף לי יד לתחתונים. למדוד אותו בפרמטרים המוצעים- רצוי בשכיבה - מערכת הנשימה, מערכת הפקת הקול, והארטיקולציה. כל אלה משתנים במצב של שכיבה, כך האמינו הפסיכואנליטיקנים, על כן השכיבונו במיטה. אהיה הפסיכואנליטיקנית שלך. את ראשך הנח על ירכי. שעה ביום ארבע פעמים בשבוע. לא תאמין לגודל השינוי שיחול בך. מירכי תקרא לי להיות לך לאישה.

התינוק אומר: אנטרופיה, זה כבר לא מה שהיה פעם.

מסיפורי האיילות

להתעורר משנת הצהריים אל תוך הידיעה שאין זה חלום, רק משאלה. כְּפֹול אותי בבקשה, פְּרוֹם לי את החרדה. נא לשמור על השקט בין שתיים לארבע, כתוב בכניסה לחדר המדרגות. כל העולם ישן, האריה והתן, גם איילת גם שפן. הקפה מהבוקר מתחמם בשישים שניות שלו. היא עומדת מול הצלחת ומסתובבת. מחכה ומצפה. גם הראש הסתובב לה. ככה הם אומרים. מתי סוף-סוף אתבגר. העיניים אך בקושי, וכל השעות שצריך לקבור עד יגיע בוקר.
בחוץ העיר שלו, שהיא גם שלה, כלומר שלי. עכשיו אווירון בשמים, וציוץ ציפור אפילו ציפורַיִים, והילד המתופף מן הבניין ממול, צעדי עקב על המדרכה, אופנוע. חתיכות של רעש. פסקול העיר מכוּון על אחר הצהריים. יש לי שיעורי בית בחשבון. כמה זמן לוקח לי ללמוד את לוח הכפל?! כל הילדים למדו כבר מזמן. ככה היא אומרת. כשאובדת הסבלנות מתעופפת כף ידה אל על. אני מפנה את הלחי השנייה. קשה להיות אמא לשלושה ילדים, היא מתלוננת. יום אחד אשים אותך במוסד, וכשאבוא לבקר אביא לך שוקולד. אז תדעי שאני אמא טובה. עכשיו סוף-סוף כבר מתה.
אבל לי לא אכפת, מדליקה סיגריה, קפה אוהב עשן, ואי-אפשר להחזיר את העשן לסיגריה. אני חושבת על הפעם הראשונה, שהיא הפעם הקובעת. את זה לא אספר לה לעולם. הלוואי שתמותי, אני אומרת בלב, אבל היא כבר מתה. אם כי להחטיף היא ממשיכה. באוזן היא מושכת אותי למרפסת, שלא ייראו, ומורידה סטירה. גם בבטן היא מפליקה איפה שדולק לו אור קטן של אהבה. ולא מכבָּה. דווקא אני אומרת לה. גם הדווקא מהלב בוקע.
האם הוא ישן או שהתעורר כבר. אולי אינו ישן כלל צהריים, כמנהג המקום. האם גם הוא עכשיו, כמוני, יודע מה שאני יודעת. ולא מגלה. האם ראה אותי שם נרמסת בקהל, נדחפת לפינה שלי. שבי כאן, אמר לי הסדרן. רציתי להגיד לו אבל אני קטנה, אני רק ילדה. ילדה שקוראים לה אֵלְיָה. לפעמים אני ילד, אבל זה לא קשור. או ילדים. ברבים. כשילדים אני. וברבות כשילדות. שיהיה סדר בשפה. סתם בלבול. מסתירים לי מקדימה, אמרתי לו. אבל הוא הלך אל האנשים החשובים להדריך אותם למקומותיהם.
עם הקפה נפנתה, כך יפה לכתוב, למרפסת הקטנה. עכשיו ראשית פריחה. התיישבתי על הכורסה, הרגליים על הדום. סבתא היתה קוראת לו טַבּוּרֶט. ככה טוב. פיקוס שעווני, או פיקוס גומי – שכחתי את שמו המדויק - שזה אגב הפיקוס שלי, בקומה שלי, בגללו התיישבתי בדירה. מעל ראשי הציפורים, מלפני ומצדדי, כמו בערוץ הטבע. מימיני הרחוב הכי ארוך בתל אביב. ויפו גם. רחוב שאינו דרך, כמו דרך נמיר לדוגמה, שפעם קראו לה דרך חיפה. היא עדיין זוכרת, גם מעדיפה, את חיפה על פני נמיר, עם כל הכבוד.
תיכף היא יוצאת ללמד. זה מה שהיא תעשה כשתהיה גדולה. תקרא, תכתוב, ותְּלמד. אתמול הוא אמר לי שמעייפת אותו המילה ללמד. גם הללמד עצמו מעייף. אני חושבת. אף כי לא החזרתי לו בתשובה. אין ברירה. צריך להוציא את האף מהבית. כולם אומרים. גם לשלם חשבונות צריך. ובחוץ מסתובבות אהבות על ימין ועל שמאל, גם על המדרכות. בגנים הציבוריים, בבתי הקפה. והיא הלא מבקשת אהבה גם ביום ולא רק בחדר חושך. על זה היא תכתוב לו בהזדמנות קרובה.

התינוק אומר: אמא, את כותבת טלנובלה. ידע כבר מהתחלה.

לפני שתספר מה הלאה, צריך למצוא לו שם. שם זמני ועל-זמני בעת ובעונה אחת. ים יבוא, חשבה, והם יצאו לאור, כמו ספר. אבל בינתיים הוא עוד ילד. עדיין, כלומר. אפילו לא בר מצווה. גם היא ילדה, במובן מסוים.
במרפסת התהפך מצב הרוח.
עלים וענפים השתוללות גמורה. רק שלא ירד גשם בדרך לשיעור. ובלילה, עוד מעט לילה אצלה, תיכף אחרי השיעור, בלילה היא תכתוב לו מילים שנשרפות ביום. אם אמא תרשה להשאיר את האור דלוק עד תשע.

מחקרים מראים... שהאישה נראית במיטבה ברגע שהיא מתעוררת משנתה.

עכשיו כבר לילה לכל הדעות. לילה מוקדם. מתי בדיוק מתחלף הערב בלילה. יש אנשים היודעים דברים כאלה. לא היא. הוא ודאי יודע. יש לו ידיעות לא צפויות, כך היא חושבת. הילד סקרן, אומרת המורה. משכמו ומעלה מכל הילדים. גם אני. משכמי. טוב, לא בדיוק. בקושי בת עשר. רק אמש חזרו מיום הורים. ישבתי על המדרגה האחרונה לפני דלת הכניסה. הוודקה בידי האחת, הסיגריה בשנייה. אמא אמרה: ילדה רעה, ככה לא מתנהגים. אבא לא היה שם. לאן הלך? לא אדע. טוב שנעלם, חשבתי. לא בדבר. וְחצי.
הערב, זה ברור כשמש. מתאים יותר: כירח. אבל כך הוחלט בחלונות השפה. המורה תגיד שאין מה לעשות, הילדה מפגרת בחומר, נתקפת חולשת דעת. קרה משהו בבית? יש מוסדות מתאימים. מצב כזה. ילדה אטית. אולי. ושוב אני רבּים. הראש בעננים. על מי הם מדברים, לא ידעתי. לא עלי, זה בטוח. עכשיו יודעים. פיגור שכלי. זה מסביר הכול. גם את לוח הכפל.
אבל המורה אמרה: משכמה ומעלה מכל התלמידים. איזו ילדה! גם לא מאומצת, כמו שהיא חשבה. זאת אומרת אני. עד היום אני חושבת. ילדה אמתית מהבטן של אמא. כמו הילד שאני אוהבת שאין לו שם בינתיים. אבל מה עם חברים? אין לילדה חברים. כלומר לי. בואי ניכנס פנימה, אמרה אמא. ונכנסה. לא נראתה עד הבוקר.
בן לו היה לי! ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. אורי אקרא לו. לא. לא נכון. קוראים לו עידו. בחיי אמא שלי בספר התורה. עידו אקרא לו, בלב ובקול יורד חדרי בטן. כי שם הוא נמצא בינתיים. גולם של אהבה. רעיון שנהרה.
לפעמים אנחנו מתגעגעות. ולא יודעות למה.
אקרא לו עוֹדי. שיבוש של עידו. כינוי חיבה, כמו שקוראים כשאוהבים. אולי עדולם, שאין לו קשר לעד-עולם. בגלל השורוק באות וו.

היום חשבתי: יש סופרים שלא רואים עליהם, גם סופרות. כלומר שלא רואים שהן סופרות. ויש אנשים שנראים כמו דמויות ספרותיות.

כזה הוא עידו. לא משנה מתי תראי אותו, הוא נראה כמו אחד שיצא מתוך ספר. ועוד מעט חוזר. בגלל זה היא אוהבת אותו. גם בגלל זה. כי עליה למרות ועל אף לא רואים כלל. שהיא סופרת. או סופר. בכוונה היא חושבת. היא עושה את זה בכוונה. שלא ידעו עליה כלום. מספיק מה שהיא כותבת. היא קטנה כל כך. ומפגרת. פיגור שכלי. אטית. לא מאומצת דווקא. עם אמא ואבא אמיתיים. ואהבה של נייר.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אילנה ברנשטיין.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על ימי ראשית