יראת שמים

עולם שבו הבורות הפראית הישנה, שהיתה בה גם מין תמימות ילדותית יפהפייה, עוד לא נעלמה לחלוטין. סיפור לחג בארבעה חלקים
X זמן קריאה משוער: 48 דקות

I

תמיד ישבו שלושה או ארבעה זקנים על המרפסת בחזית הבית, או שוטטו להם בגינה של חוות בֶּנטלי. בין הזקנים היו שלוש נשים, האחיות של ג'סי. הן היו חבורה חסרת צבע, רכת קול. והיה שם זקן שתקן בעל שיער לבן ודליל שהיה דודו של ג'סי.
בית החווה היה בנוי מעץ — שלד עשוי קורות מחופה בלוחות. למעשה זה לא היה בית אחד, אלא מקבץ של בתים שחוברו יחדיו באופן אקראי למדי. בפנים היה המקום מלא הפתעות. היה צריך לטפס במדרגות מחדר האורחים לחדר האוכל ותמיד היה צורך לרדת או לעלות במדרגות כדי לעבור מחדר לחדר. בזמני הארוחות המה המקום כמו כוורת דבורים. רגע אחד הכול היה שקט, ואז החלו להיפתח דלתות, רגליים הקישו על גבי המדרגות, נשמעו לחישות ומלמולים ואנשים הגיחו מתריסר פינות אפלות.

מלבד הזקנים, שכבר הוזכרו, התגוררו עוד רבים אחרים בבית בנטלי. היו שם ארבעה עובדים שכירים, אשה בשם דודה קאלי בִּיבּי, שהיתה אחראית על עבודות הבית, נערה קצת מפגרת בשם אלייזה סטאוּטוֹן, שהציעה מיטות ועזרה בחליבה, נער שעבד באורוות וג'סי בנטלי עצמו, הבעלים והאדון של המקום כולו.

עשרים שנה לאחר שהסתיימה מלחמת האזרחים האמריקאית, חלק זה של צפון אוהיו, שבו עמדו חווֹת בנטלי, החל להיחלץ מחיי החלוציות. בבעלותו של ג'סי כבר היו מכונות לקציר חיטה. הוא בנה אסמים מודרניים ומרבית אדמתו נוקזה בתעלות שרוצפו בקפידה, אבל כדי להבין את האיש יהיה עלינו לשוב לתקופה קודמת. משפחת בנטלי התגוררה בצפון אוהיו כמה דורות לפני זמנו של ג'סי. הם באו ממדינת ניו יורק ורכשו אדמה כאשר האזור היה חדש וניתן לרכוש אדמה במחיר נמוך. במשך תקופה ארוכה, כמו כל תושבי המערב התיכון, הם היו עניים. האדמה שעליה התיישבו הייתה מיוערת בצפיפות ומכוסה בבולי עצים שנפלו ובצמחייה סבוכה. לאחר עבודה ארוכה וקשה שהשקיעו בניקוי השטח ובניסור העצים, עדיין נותרו גדמי העצים. מחרשות שחרשו בשדות נתקלו בשורשים נסתרים, אבנים היו פזורות על פני השטח, במקומות הנמוכים ניקוו מים והתירס הצעיר הצהיב, חלה ומת.

כאשר הבעלות על המקום עברה לידיהם של אביו של ג'סי בנטלי ואחיו, חלק גדול מעבודת הפינוי הקשה כבר נעשה, אבל הם דבקו במסורות הישנות והמשיכו לעבוד כמו סוסים. למעשה הם חיו כמו כל אנשי החוות באותה תקופה. באביב ובמשך מרבית החורף הדרכים הראשיות שהובילו לעיירה וויינסברג היו ים של בוץ. ארבעת הגברים הצעירים של המשפחה עבדו קשה בשדות במשך כל היום, הם אכלו הרבה אוכל גס ושמן, ובלילה ישנו כמו בהמות עייפות על מיטות מתבֶן. רק חלק קטן ממרקם חייהם לא היה גס ופראי וכלפי חוץ אף הם היו גסים ופראיים. ביום שבת אחר הצהריים היו רותמים צמד סוסים לעגלה בת שלושה מושבים ויוצאים אל העיירה. בעיירה היו עומדים ליד התנורים בחנויות ומשוחחים עם האיכרים האחרים או עם בעלי החנויות. הם היו לבושים בסרבלים ובחורף לבשו מעילים כבדים מכוסים בכתמי בוץ. ידיהם המושטות לעבר חום התנורים היו סדוקות ואדומות. היה להם קשה לדבר ולכן לרוב שתקו. לאחר שקנו בשר, קמח, סוכר ומלח, הלכו לאחד הסלונים של וויינסברג ושתו בירה.

בהשפעתו של המשקה שוחררו תשוקותיהם הטבעיות, שדוכאו כל העת על ידי העבודה ההירואית של כיבוש הקרקע. אחז בהם מין להט פיוטי עז וחייתי. בדרך הביתה היו עומדים על מושבי העגלה וצועקים לעבר הכוכבים. לפעמים התפתחה ביניהם מריבה ארוכה ומרה ולפעמים פצחו בשירה. פעם אחת, הבן הבוגר, אֶנוֹק בנטלי, הִכה את אביו, טום בנטלי, בידית השוט של העגלון והזקן כמעט מת. ימים רבים הסתתר אנוק בין ערמות הקש באורווה כשהוא מוכן לברוח אם בסופו של דבר תוצאת הלהט הרגעי שאחז בו תתברר כרצח. הוא חי מהאוכל שהובא אליו על ידי אמו, שגם דאגה ליידע אותו על מצבו של הפצוע. כאשר לבסוף הסתדרו העניינים על הצד הטוב, הוא יצא ממקום מחבואו וחזר לעבוד בניקוי השטח כאילו לא קרה דבר.

מלחמת האזרחים הביאה לתפנית חדה במצב ההון של הבנטלים והיתה אחראית לעליית מעמדו של האח הצעיר, ג'סי. אנוק, אדוארד, הארי וויל בנטלי, התגייסו כולם ועוד לפני שהסתיימה המלחמה הארוכה — נהרגו כולם. זמן מה לאחר שנסעו דרומה ניסה טום הזקן לנהל את המקום, אך ללא הצלחה. לאחר שנהרג האחרון מבין הארבעה הוא שלח לג'סי הודעה שעליו לשוב הביתה.

ואז האם, שהיתה חולה כבר שנה, מתה באופן פתאומי, והאב נעשה מדוכא לחלוטין. הוא דיבר על הרעיון למכור את החווה ולעבור העירה. כל היום הסתובב כשהוא מנענע ראשו וממלמל. העבודה בשדות הוזנחה ועשבי-בר גבוהים צמחו בין שתילי התירס. טום הזקן שכר עובדים אך לא ידע להיעזר בהם בחוכמה. כאשר יצאו בבוקר לשדות הוא היה משוטט אל תוך היער ומתיישב על בול עץ. לפעמים היה שוכח לחזור הביתה בערב ואחת הבנות היתה יוצאת לחפש אותו.

כאשר ג'סי בנטלי חזר לחווה והחל לקחת את העניינים בידיים הוא היה גבר רזה בן עשרים ושתיים, בעל מראה עדין. הוא עזב את הבית בגיל שמונה-עשרה והלך לבית הספר לרכוש השכלה ובסופו של דבר להיות כומר בכנסייה הפרסבטיריינית. כל מהלך ילדותו הוא היה, מה שנקרא באזורנו, "עוף מוזר" ולא הסתדר עם אחיו. מכל בני משפחתו רק אמו הבינה אותו והיא כבר מתה. כשחזר הביתה לנהל את החווה, שהגיעה אז לשטח של אלפיים וארבע מאות דונם, כולם בחוות מסביב ובעיירה הקרובה וויינסברג, חייכו למחשבה שהוא מנסה לעשות את העבודה שנעשתה קודם לכן על ידי ארבעת אחיו החזקים.

מובן שהיתה סיבה טובה לחייך. על פי הסטנדרטים שהיו מקובלים בתקופתו, ג'סי לא נראה כלל כמו גבר. הוא היה נמוך, רזה מאוד ובעל מבנה גוף נשי, ובהתאם למסורת של כמרים צעירים לבש מעיל שחור ארוך ועניבת סרט דקה שחורה. השכנים היו משועשעים כשראו אותו אחרי כל אותן השנים, והיו משועשעים אף יותר כשראו את האשה שנישא לה בעיר.
למעשה, אשתו של ג'סי נעלמה עד מהרה מהשטח. ייתכן שהיתה זו אשמתו של ג'סי. חווה בצפון אוהיו בשנים הקשות שלאחר מלחמת האזרחים לא היתה מקום מתאים לאשה שברירית, וקתרין בנטלי היתה שברירית. ג'סי התנהג אליה בדרך קשה כפי שהתנהג כלפי כל מי שהיה בסביבתו בתקופה ההיא. היא ניסתה לעבוד כמו כל הנשים בשכנותה והוא נתן לה לעשות זאת בלי להתערב. היא עזרה בחליבה ועשתה חלק מעבודות הבית; היא הציעה את המיטות לגברים והכינה להם אוכל. במשך שנה עבדה כל יום מזריחת השמש עד מאוחר בלילה, ואז ילדה ילד ומתה.

ובאשר לג'סי בנטלי — אף שהיה גבר בעל מבנה שברירי, היה בו משהו שלא ניתן להרוג אותו בקלות. היה לו שיער חום מתולתל ועיניים אפורות שהיו לפעמים נוקשות וישירות ולפעמים מהססות ומפקפקות. לא רק שהיה רזה, אלא גם נמוך קומה. פיו היה כמו פה של ילד רגיש ונחוש מאוד בדעתו. ג'סי בנטלי היה פנטי. הוא נולד בזמן ובמקום הלא-הנכונים וסבל בשל כך ואף גרם סבל לאחרים. מעולם לא הצליח להשיג את מה שרצה מהחיים ולא ידע מה הוא רוצה. בתוך זמן קצר מאוד לאחר שובו הביתה לחוות בנטלי הוא גרם לכל הנמצאים שם לפחד ממנו מעט, ואשתו, שהיתה אמורה להיות קרובה אליו כפי שאמו היתה, פחדה ממנו גם היא. בתום שבועיים מיום שובו, טום בנטלי הזקן העביר על שמו את הבעלות על כל המקום ופרש ונשאר ברקע. כולם פרשו ונשארו ברקע. למרות גילו הצעיר וחוסר ניסיונו ידע ג'סי היטב איך לשלוט בנשמות של אנשיו. הוא היה כה רציני לגבי כל דבר שעשה ואמר עד שאף אחד לא הבין אותו.

הוא גרם לכל אחד בחווה לעבוד כפי שלא עבד מעולם, אך לא היתה שמחה בעבודה. אם הדברים הסתדרו, הם הסתדרו בשביל ג'סי ואף פעם לא בשביל האנשים שהיו תלויים בו. כמו אלף גברים חזקים אחרים שצצו כאן באמריקה בתקופות מאוחרות יותר, ג'סי היה רק חזק למחצה. הוא היה יכול לשלוט באחרים אך לא בעצמו. ניהול החווה, כפי שלא נוהלה אף פעם קודם לכן, היה דבר קל עבורו. כששב הביתה מקליבלנד, שם למד, הוא הסתגר מפני אנשיו והתחיל לתכנן תוכניות. יום ולילה חשב על החווה וזה הביא לו הצלחה. אנשים אחרים בחוות שמסביב עבדו קשה מדי והיו עייפים מכדי לחשוב, אבל המחשבה על החווה והתכנונים האינסופיים להצלחתה היו בבחינת הקלה עבור ג'סי. הדבר הביא סיפוק חלקי למשהו שהיה קיים באופיו הלוהט. מיד לאחר שהגיע הביתה בנה אגף חדש לבית הישן ובחדר גדול שפנה מערבה התקין חלונות גדולים שהשקיפו אל חצר המשק וחלונות אחרים שהשקיפו אל מעבר לשדות. ליד החלונות ישב וחשב. שעה אחר שעה, יום אחר יום, הוא ישב והתבונן על פני האדמה ותכנן את מצב חייו החדש. הדבר שלהט באופיו ניצת בלהבה ועיניו התמקדו. הוא רצה לגרום לחוותו לייצר יותר ממה שכל חווה אחרת במדינתו ייצרה אי-פעם ואחר כך רצה משהו נוסף. היה זה רעב פנימי שאינו ניתן להגדרה אשר גרם לעיניו לרצד ושבגללו הוא נעשה יותר ויותר שקט בחברת בני אדם. הוא היה מוכן לתת הרבה תמורת שלווה, וקינן בו הפחד ששלווה היא הדבר שלא יוכל להשיג.

ג'סי בנטלי היה מלא חיונות בכל חלקי גופו. בתוך מבנה גופו הקטן נאסף כוחה של שושלת ארוכה של גברים חזקים. מאז ומעולם היה חיוני במידה יוצאת מן הכלל, כשהיה ילד קטן בחווה ואחר כך כאיש צעיר בתקופת לימודיו. בבית הספר למד וחשב על אלוהים ועל התנ"ך בכל נפשו ולבו. עם חלוף הזמן הוא למד להכיר אנשים טוב יותר והחל לראות עצמו כאדם יוצא דופן, שונה לחלוטין מחבריו. הוא השתוקק להפוך את חייו למשהו בעל חשיבות גדולה, וכשהתבונן סביבו על שאר בני האדם וראה איך הם חיים כמו טיפשים היה נדמה לו שהוא לא יוכל לחיות ככה כמו טיפש. שכשהיה שקוע בעצמו ובגורלו היה עיוור לכך שאשתו מבצעת עבודות של אשה חזקה, גם כשהיתה בהיריון מתקדם, ושהיא הורגת את עצמה בשירותו, אך הוא לא התכוון להיות רע אליה. כשאביו, שהיה זקן וקצת מעוות מרוב עמל, העביר לרשותו את הבעלות על החווה ושמח להתגנב לאיזו פינה ולהמתין למוות, הוא משך בכתפיו והסיח דעתו מן האיש הזקן.

בחדר ליד החלון המשקיף על האדמה שירש ישב לו ג'סי וחשב על עסקיו. מן האורוות נשמעו רמיסות סוסיו ותנועות חוסר המנוחה של הבקר. הרחק בשדה ראה עדר בקר אחר משוטט על הגבעות הירוקות. קולות של גברים, הגברים שעבדו עבורו, הגיעו אליו מבעד לחלון. מן המחלבה נשמעו חבטות חביצה שהכינה הנערה המפגרת, אלייזה סטאוטון. מחשבתו של ג'סי נדדה לאחור, אל הגברים מימי התנ"ך שגם הם היו בעלי אדמות ועדרים. הוא זכר איך אלוהים ירד מן השמים ודיבר אל הגברים האלה, ורצה שאלוהים יבחין בו וידבר גם אליו. השתלטה עליו מין כמיהה ילדותית קודחת להשיג בדרך כלשהי במהלך חייו את ניחוח המשמעות שריחף מעל לגברים הללו. מכיוון שהיה איש של תפילות, הוא שוחח על העניין בקול רם עם אלוהים וצליל מילותיו חיזק והזין את כמיהתו.

"אני אדם מסוג חדש, שנפלה לידיו הבעלות על השדות האלה," הצהיר. "ראֵה אותי, אלוהים, וראה גם את שכני ואת כל בני האדם שחיו כאן לפני! אה, אלוהים, בְרא בי ג'סי אחר, כמו זה מפעם,1 שישלוט על בני האדם ויהיה אביהם של בנים אשר יהיו לשליטים!" תוך כדי דיבור בקול רם התלהב ג'סי יותר ויותר וקפץ על רגליו והתרוצץ הלוך ושוב בחדר. בדמיונו ראה עצמו חי בימים ההם ובין העמים הקדומים. האדמה שהשתרעה לפניו קיבלה משמעות עצומה, מקום שיאוכלס כפי שדמיין על ידי גזע חדש של בני אדם שייוולד ממנו. נדמה היה לו שבתקופתו, כמו בזמנים העתיקים ההם, יקומו ממלכות ודחפים חדשים יוענקו לחיי האדם על ידי כוחו של אלוהים, אשר יתבטא באמצעות עבד נבחר. הוא השתוקק להיות עבד כזה. "את עבודתו של אלוהים באתי לעשות על האדמה הזאת," הכריז בקול חזק וגופו הקצר התיישר והוא חשב שמשהו כמו הילה של אישור אלוהי תלויה מעל
ראשו.

אולי יהיה קשה לגברים ולנשים בתקופה מאוחרת יותר להבין את ג'סי בנטלי. בחמישים השנים האחרונות חל שינוי עצום בחיי אנשינו. למעשה התחוללה מהפכה. הופעתו של התיעוש, בלוויית הרעש והמהומה של העסקים, הצווחות והצרחות של מיליוני קולות חדשים שהגיעו אלינו מעבר לים, הרכבות שבאות והולכות, התרחבות ההערים, בנייתם של קווי חשמליות בינעירוניים הנארגים אל תוך הערים ומחוצה להן וחולפים על פני חוות, ועכשיו, בתקופה מאוחרת יותר, הופעתן של המכוניות — הביאו לשינוי עצום בחייהם ובהרגלי המחשבה של אנשינו באמריקה התיכונה. ספרים שעלילתם גרועה וכתובים רע, אולי ברוח הפזיזות של תקופתנו, נמצאים בכל בית, מגזינים מופצים במיליוני עותקים, עיתונים נמצאים בכל מקום. כיום כאשר חוואי עומד ליד תנור בחנות בכפרו, ראשו מלא עד אפס מקום במלים של אנשים אחרים. העיתונים והמגזינים ניפחו את ראשו לגמרי. חלק גדול מהבורות הפראית הישנה, שהיתה בה גם מין תמימות ילדותית יפהפייה, נעלם לחלוטין. החוואי שליד התנור הוא אח לגבר העירוני, ואם תקשיבו, תגלו שהוא מדבר בשטף ובחוסר היגיון בדיוק כמו העירוני הטוב ביותר שביננו.

בזמנו של ג'סי בנטלי ובכל המחוזות של המערב התיכון בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים, זה לא היה כך. אנשים עבדו קשה מדי והיו עייפים מכדי לקרוא. התשוקה לקרוא מלים מודפסות על נייר כלל לא היתה קיימת בהם. כאשר עבדו בשדות, תקפו אותם מחשבות מעורפלות, לא מגובשות. הם האמינו באלוהים ובכוחו של אלוהים לשלוט בחייהם. בימי ראשון נתקבצו בכנסיות פרוטסטנטיות לשמוע על אודות אלוהים ומעשיו. הכנסיות היו המרכז החברתי והרוחני של התקופה. דמותו של אלוהים היתה גדולה בלבות האנשים.

וכך, מאחר שנולד ילד בעל דמיון ומכיוון שהיה בו להט אינטלקטואלי גדול, ג'סי בנטלי פנה אל אלוהים בכל לבו. כאשר לקחה המלחמה את אֶחיו, הוא ראה בכך מעשה ידי אלוהים. כאשר אביו חלה ולא היה מסוגל עוד לטפל בחווה, גם בכך ראה סימן מאלוהים. כשהגיעה אליו השמועה העירה הוא הסתובב ברחובות בלילה וחשב על העניין, ולאחר ששב הביתה והשתלט על העבודה בחווה, הוא חזר להסתובב בלילה, בין היערות ועל הגבעות הנמוכות, ולחשוב על אלוהים.

בעודו משוטט הלכה וגדלה במוחו מידת חשיבותה של דמותו בתוך איזו תוכנית אלוהית. הוא נעשה רודף בצע והיה קצר רוח לנוכח העובדה שגודלה של החווה אינו עולה על ארבע מאות דונם. הוא כרע ברך בפינת גדר בקצהו של אחו ושלח את קולו אל המרחב, אל תוך הדממה, וכשהסתכל מעלה ראה את הכוכבים זורחים אליו.

ערב אחד, כמה חודשים לאחר מות אביו, כשאשתו קתרין ציפתה לשכב בכל רגע על מיטת הלידה, עזב ג'סי את ביתו ויצא לצעדה ארוכה. חוות בנטלי היתה ממוקמת בתוך עמק קטנטן שהושקה על ידי נחל ווַיין, וג'סי הלך לאורך גדות הנחל עד לקצה נחלתו ומשם הלאה דרך שדות השכנים. העמק הלך והתרחב בדרכו ואחר שב ונעשה צר. מרחבים גדולים של שדות ויערות השתרעו לפניו. הירח יצא מאחורי העננים והוא טיפס על גבעה נמוכה והתיישב לחשוב.
ג'סי חשב שכמשרתו הנאמן של אלוהים, חבל הארץ שבו עבר זה עתה צריך לעבור לרשותו. הוא חשב על אחיו המתים והאשימם על שלא עבדו קשה יותר ולא השיגו יותר. לאור הירח זרם מולו הנחל הקטנטן על גבי אבנים, והוא החל לחשוב על אנשי הזמן העתיק שכמוהו גם הם היו בעלי אדמות ועדרים.

דחף פנטסטי, חציו פחד, חציו חמדנות, השתלט על ג'סי בנטלי. הוא נזכר איך בסיפור התנ"כי העתיק הופיע אלוהים בפני אותו ג'סי (ישי) ואמר לו לשלוח את בנו דויד למקום שבו שאול ובני ישראל נלחמים בפלשתים, בעמק האלה. ג'סי היה משוכנע שכל חוואי אוהיו שיש בבעלותם אדמה בעמק של נחל וויין הינם פלשתים ואויבי אלוהים. "תאר לעצמך," לחש לעצמו, "שיקום מביניהם מישהו, כמו גולית הפלשתי מגת, שיוכל להביס אותי וייקח ממני את נכסי." הוא דימה לעצמו את תחושת החרדה הנוראה שוודאי הכבידה מאוד על נפשו של שאול לפני בואו של דויד. הוא קפץ על רגליו והחל לרוץ אל תוך הלילה. בעודו רץ קרא לאלוהים. קולו נישא הרחק מעל לגבעות הנמוכות. "יהוה צבאות," צעק, "שלח אלי הלילה, מרחמה של קתרין, בן. האר בחסדך עלי. שלח לי בן וייקרא שמו דויד והוא יעזור לי לתלוש סוף סוף את כל האדמות האלה מידי הפלשתים ולהעביר אותן לשירותך ולבניית ממלכתך על פני האדמה."

II

עטיפת הספר

עטיפת הספר

דייוויד הארדי מוויינסברג אוהיו היה נכדו של ג'סי בנטלי, בעל חוות בנטלי. כשהיה בן שתיים-עשרה הלך לחיות בבית בנטלי הישן. אמו, לואיז בנטלי, הילדה שיצאה לאוויר העולם באותו לילה שבו ג'סי רץ בשדות וצעק אל אלוהים שייתן לו בן, גדלה והיתה לאשה בחווה ונישאה לג'ון הארדי הצעיר מוויינסברג, שהיה לבנקאי. לואיז ובעלה לא חיו יחדיו באושר וכולם הסכימו שהיא האשמה בכך. היא היתה אשה קטנה בעלת עיניים אפורות חדות ושיער שחור. מילדותה נטתה להתפרצויות זעם, וכשלא כעסה היתה בדרך כלל שקטה וקודרת. בוויינסברג אמרו עליה שהיא שותה. בעלה, הבנקאי, שהיה איש ממולח וזהיר, עשה מאמצים גדולים לעשותה מאושרת. כשהחל להרוויח כסף הוא קנה לה בית לבנים גדול ברחוב אֶלם בוויינסברג והיה התושב הראשון בעיירה שהחזיק משרת שהסיע את אשתו בכרכרה.

אבל את לואיז לא היה אפשר לשמח. היא היתה עוברת במהירות להתקפי זעם מטורפים למחצה, שבהם היתה לפעמים שותקת ולפעמים רועשת ושוחרת מריבה. היא קיללה וצעקה בכעס. היא תפסה סכין מטבח ואיימה על חיי בעלה. פעם אחת היא הציתה את הבית מתוך כוונה, ולעתים קרובות היתה מסתתרת בחדרה ומסרבת לראות איש. חייה, החצי-מתבודדים, סיפקו חומר לצמיחתם של סיפורים שונים ומשונים עליה. נאמר עליה שהיא לקחה סמים ושהיא הסתתרה מאנשים מפני שלעתים קרובות היתה נתונה כל כך להשפעת האלכוהול עד שלא היה אפשר להסתיר את מצבה. לפעמים בשעות אחר הצהריים בקיץ, נהגה לצאת מהבית ולעלות על הכרכרה שלה. לאחר ששִחררה את הנהג, לקחה את המושכות בידיה ודהרה ברחובות במהירות המרבית. אם נקלע הולך רגל בדרכה היתה ממשיכה קדימה והאזרח המבוהל היה בורח מהר ככל האפשר. נדמה היה לתושבי העיר שהיא מנסה לדרוס אותם. לאחר שעברה כמה רחובות, חותכת פינות ומצליפה בסוסים, היא דהרה אל הכפר. בדרכי הכפר, לאחר שיצאה מטווח הראייה של הבתים, הניחה לסוסים להאט להליכה ומצב רוחה הפראי, חסר המעצורים, היה נרגע. היא נעשתה מהורהרת ומלמלה כמה מלים. לפעמים עלו דמעות בעיניה. ואז, לאחר ששבה לעיירה, שוב היתה דוהרת בפראות ברחובות השקטים. לולא השפעתו של בעלה והכבוד שעורר בקרב האנשים, היתה נעצרת, יותר מפעם אחת, על ידי מרשָל העיירה.

דייוויד הארדי הצעיר גדל בבית אחד עם האשה הזאת, וכפי שניתן לתאר, לא היתה שמחה גדולה בילדותו. הוא היה אז צעיר מכדי שיהיו לו דעות משלו לגבי בני אדם, אבל לפעמים התקשה שלא לגבש דעות מוצקות לגבי האשה שהיתה אמו. דייוויד תמיד היה נער שתקן וצייתן, ובמשך זמן רב נחשב בעיני אנשי וויינסברג למעט מטומטם. עיניו היו חומות ובילדותו היה לו מנהג להתבונן זמן ממושך בחפצים ובבני אדם בלי שיהיה ברור שהוא רואה את מה שהוא מתבונן בו. כאשר שמע שנאמרים דברים קשים על אמו או כששמע אותה במקרה נוזפת באביו, היה נבהל ובורח כדי להסתתר. לפעמים לא הצליח למצוא מקום מסתור וזה היה מבלבל אותו. הוא היה מסובב את פניו לעבר עץ, או אם היה בתוך בית — לעבר קיר, עוצם את עיניו ומנסה שלא לחשוב על שום דבר. הוא נהג לדבר אל עצמו בקול רם, וכבר בצעירותו לעתים קרובות השתלטה על נפשו רוח עצובה ושקטה.
כאשר נזדמן לדייוויד ללכת לבקר את סבו בחוות בנטלי, היה שמח ומרוצה מאוד. לעתים קרובות השתוקק שלא לחזור לעיירה לעולם, ופעם אחת כששב הביתה לאחר ביקור ארוך בחווה, קרה משהו שהשפיע על נפשו לתמיד.

דייוויד חזר הביתה עם אחד השכירים. האיש מיהר להתעסק בענייניו והשאיר את הילד בקצה הרחוב שבו ניצב בית הארדי. היתה שעת בין ערביים מוקדמת בערב סתיו והשמים היו מכוסים עננים. משהו קרה לדייוויד. הוא לא היה מסוגל להיכנס לבית שבו התגוררו אמו ואביו, ובדחף של רגע החליט לברוח מהבית. הוא התכוון לחזור לחווה ולסבו, אבל איבד את דרכו ובמשך שעות שוטט בוכה ומפוחד בדרכי הכפר. התחיל לרדת גשם וברק הבזיק בשמים. דמיונו של הילד הוצת והוא תיאר לו מראות וקולות משונים בחשכה. הוא היה משוכנע שהוא הולך ורץ בתוך איזה חלל נוראי שאיש לא ביקר בו לפניו. החשכה שסבבה אותו היתה ללא גבולות. קול הרוח הנושבת בין העצים היה מחריד. כשצמד סוסים התקרב לעברו על הדרך שבה פסע, הוא נתקף פחד וטיפס על גדר. הוא רץ בתוך שדה עד שהגיע לדרך אחרת וכרע על ברכיו ומישש את האדמה הרכה באצבעותיו. פרט לדמות סבו, שחשש שלא יוכל למצאה בחשכה לעולם, הוא חשב שהעולם הוא בסך הכול מקום ריק. לאחר שאיכר שהיה בדרכו מהעיירה הביתה שמע את צעקותיו והוא הובא בחזרה לבית אביו, היה כל כך עייף ונרגש עד שלא ידע מה קורה איתו.

לאביו של דייוויד נודע במקרה שהוא נעלם. הוא פגש ברחוב את הפועל מחוות בנטלי ונודע לו על שובו של בנו לעיירה. כשהילד לא שב הביתה הופעלה אזעקה, וג'ון הארדי עם עוד כמה גברים מהעיירה יצאו לחפשו בשטח. ברחובות וויינסברג התרוצצה שמועה בדבר חטיפתו של דייוויד. כאשר הגיע הביתה לא דלקו בו אורות, אבל אמו הופיעה ולפתה אותו בלהט בזרועותיה. דייוויד חשב שהיא הפכה לפתע לאשה אחרת. הוא לא האמין שקרה דבר נעים כל כך. במו ידיה רחצה לואיז הארדי את גופו הצעיר העייף והכינה לו אוכל. לאחר שלבש כתונת לילה היא לא הניחה לו להיכנס למיטה, אלא כיבתה את האורות, התיישבה בכיסא וחיבקה אותו בזרועותיה. במשך שעה ישבה האשה בחשכה והחזיקה את בנה. כל אותו הזמן לא הפסיקה לדבר בקול שקט. דייוויד לא הבין מה שינה אותה כל כך. הבעת חוסר שביעות הרצון שהיתה בדרך כלל על פניה השתנתה, חשב, לדבר הכי שלֵו ויפה שראה אי-פעם. כשהחל לבכות היא חיבקה אותו יותר ויותר חזק. עוד ועוד המשיך קולה להישמע. הוא לא היה צורם וצרחני כפי שהיה כאשר דיברה אל בעלה, אלא היה כמו גשם שיורד על עצים. עתה החלו להגיע גברים לפתח הבית לדווח שהוא לא נמצא, אבל היא החביאה אותו והשתיקה אותו עד לאחר ששלחה אותם לדרכם. הוא חשב שכנראה זהו משחק שאמו וגברי העיירה משחקים איתו וצחק בעליצות. מחשבה עלתה במוחו שעניין הליכתו לאיבוד בחשכה והפחד שנתקף היה בסך הכול חסר חשיבות. הוא חשב שהיה מוכן לעבור את החוויה המפחידה אלף פעמים נוספות רק כדי להבטיח שבסופה של הדרך השחורה הארוכה הוא ימצא דבר יפה כל כך כמו זה שאמו הפכה לפתע להיות.

בשנות ילדותו האחרונות ראה דייוויד הצעיר את אמו רק לעתים רחוקות ומבחינתו היא הפכה להיות סתם אשה שעמה התגורר פעם. אולם עדיין לא היה מסוגל למחוק את דמותה ממחשבותיו וככל שהתבגר היא נחקקה עמוק יותר. כשהיה בן שתים-עשרה עבר לחיות בחוות בנטלי. ג'סי הזקן בא לעיירה ודרש בצורה ברורה שהאחריות על הילד תעבור לידיו. הזקן תבע את שלו בהתרגשות ובהחלטיות. הוא דיבר עם ג'ון הארדי במשרד הבנק לחיסכון של וויינסברג ולאחר מכן הלכו שני הגברים לבית שברחוב אלם כדי לדבר עם לואיז. שניהם ציפו שתערים קשיים, אבל טעו. היא היתה שקטה מאוד וכשג'סי הסביר את שליחותו ותיאר באריכות את היתרונות שבהוצאת הילד אל האוויר הפתוח ולאווירה השקטה ששררה בבית החווה הישן, היא הנידה ראשה בהסכמה. "זו אווירה שאינה מושחתת על ידי נוכחותי," אמרה בחריפות. כתפיה רעדו ונראה היה שהיא עומדת להיסחף לתוך התקף זעם. "זהו מקום שמתאים לילד, אם כי מעולם לא התאים לי," המשיכה. "אף פעם לא רציתם אותי שם ומובן שהאוויר בביתכם לא היטיב איתי. הוא היה כמו רעל בדמי, אבל בשבילו זה יהיה שונה."

לואיז פנתה ויצאה מהחדר כשהיא מותירה את שני הגברים לשבת בדממת מבוכה. כפי שקרה לעתים קרובות היא נשארה בחדרה במשך ימים רבים. היא לא הופיעה אפילו כשבגדיו של הילד נארזו והוא נלקח משם. אובדן בנה יצר שבר גדול בחייה ונראַה שאין לה רצון גדול לריב עם בעלה. ג'ון הארדי חשב שהכול הסתדר מצוין.
וכך עבר דייוויד הצעיר לחיות עם ג'סי בחוות בנטלי. שתי האחיות של החוואי הזקן היו עדיין בחיים והתגורו בבית. הן פחדו מג'סי וכמעט לא דיברו כשהיה בסביבה. אחת הנשים, שנודעה בצעירותה בזכות שערה האדום הלוהט, היתה אֵם מבטן ומלידה ונעשתה למטפלת של הילד. בכל ערב, כאשר הלך לישון, היתה נכנסת לחדרו ויושבת על הרצפה עד שהיה נרדם. כאשר החל להירדם נתמלאה תעוזה ולחשה דברים שלאחר מכן חשב שכנראה חלם אותם.
קולה הרך והשקט קרא לו בשמות חיבה והוא חלם שאמו באה אליו ושהיא השתנתה ועכשיו היא תמיד כפי שהיתה אז לאחר שברח. גם הוא נתמלא תעוזה והושיט את ידו ללטף את פני האשה שעל הרצפה כך שהיתה מוצפת אושר. כל דיירי הבית הישן נתמלאו אושר לאחר שהילד עבר לשם. הנוקשות הקבועה של ג'סי בנטלי, שגרמה לאנשי הבית להיות תמיד שקטים ויראים ושאף פעם לא נתמוססה על ידי נוכחותה של הילדה לואיז, נתפנתה משם ככל הנראה עם בואו של הילד. נדמה היה שאלוהים גילה רחמים ושלח לאיש בן.

האיש שהכריז על עצמו כעל משרתו האמיתי היחיד של אלוהים בכל עמק נחל ווַיין, ורצה שאלוהים ישלח לו אות של הסכמה בדמות בן שיֵצא מרחמה של קתרין, החל לחשוב שסוף סוף נענו תפילותיו. אף שהיה אז רק בן חמישים וחמש, הוא נראַה כבן שבעים והיה תשוש מרוב מחשבות ומזימות. המאמץ שעשה כדי להרחיב את שטח אדמתו הביא הצלחה, ורק חוות אחדות בעמק לא היו שייכות לו, אבל עד לבואו של דייוויד היה איש מאוכזב ומריר.
שתי השפעות פעלו בו בזמן על ג'סי בנטלי וכל חייו שימשה נפשו שדה קרב לשתי השפעות אלה. ראשית היה אותו עניין ישן. הוא רצה להיות איש אלוהים ומנהיג בין אנשי אלוהים. טיולי הלילה שלו בשדות וביערות קירבו אותו אל הטבע ובאיש הדתי הנלהב קיננו כוחות שיצאו אל הכוחות שבטבע. האכזבה שנחל כאשר לקתרין נולדה בת ולא בן, הכתה בו כמו מכה שהונחתה על ידי איזו יד בלתי-נראית, והמכה ריככה מעט את אנוכיותו. הוא עדיין האמין שאלוהים עשוי להתגלות בכל רגע מתוך הרוח או העננים, אבל הוא כבר לא דרש יותר הכרה שכזאת. במקום זאת הוא התפלל לכך. לפעמים היה מתמלא ספקות וחושב שאלוהים נטש את העולם. הוא התחרט על גורלו שלא אִפשר לו לחיות בזמנים פשוטים ומתוקים יותר כאשר איזה ענן מוזר בשמים היווה אות מספק לאנשים לעזוב את אדמותיהם ובתיהם, לצאת אל השממה וליצור גזעים חדשים. בעת שעבד יום ולילה כדי להגדיל את הייצור של חוותיו ולהרחיב את שטח אדמתו, התחרט שלא היה יכול להשתמש באנרגיה חסרת המנוח שלו כדי לבנות כנסיות, לשחוט לא-מאמינים ובאופן כללי, להאדיר את שם אלוהים על פני האדמה.

לכך היה ג'סי תאב כל כך, והיה תאב גם למשהו נוסף. הוא הגיע לבגרות באמריקה בשנים שלאחר מלחמת האזרחים, וכמו כל הגברים בתקופתו הושפע מהשינויים הגדולים שהתחוללו בארצו באותן שנים עם הולדת התיעוש המודרני. הוא החל לקנות מכונות שאפשרו לו להמשיך בעבודות החווה עם מספר קטן יותר של עובדים, ולפעמים חשב שאילו היה צעיר יותר, היה מוותר לגמרי על החוואות ופותח בוויינסברג בית חרושת לבניית מכונות. ג'סי סיגל לעצמו מנהג של קריאת עיתונים ומגזינים. הוא המציא מכונה שמייצרת גדר מתיל. באופן קלוש הבין שאווירת הזמנים והמקומות ההם שטיפח בנפשו היתה זרה ומוזרה למה שהתחולל בנפשותיהם של אחרים. תחילתה של התקופה החומרנית ביותר בהיסטוריה של העולם — שבה יתנהלו מלחמות ללא פטריוטיזם, אנשים ישכחו את אלוהים וישימו לב לערכים מוסריים בלבד, הרצון בכוח יחליף את הרצון לשרת, והיופי כמעט יישכח ברדיפה הנחפזת של האנושות אחר רכוש — החלה לספר את סיפורה לג'סי איש האלוהים ולכל האנשים שבסביבתו. הצד החמדני שלו רצה להרוויח כסף מהר יותר מכפי שניתן היה להרוויח בעיבוד האדמה. יותר מפעם אחת נסע לוויינסברג לשוחח על כך עם חתנו, ג'ון הארדי. "אתה בנקאי ויהיו לך הזדמנויות שלי לעולם לא היו," אמר ועיניו הבריקו. "אני כל הזמן חושב על זה. דברים גדולים עומדים לקרות במדינה ואפשר יהיה לעשות יותר כסף ממה שחלמתי אי-פעם. תיכנס לזה.

הלוואי שהייתי צעיר יותר והיתה לי הזדמנות כמו לך." ג'סי בנטלי פסע הלוך ושוב במשרד של הבנק והתלהב יותר ויותר תוך כדי דיבור. פעם בעבר נתקף בשיתוק חלקי וצדו השמאלי נותר מעט חלש. כשדיבר קפץ עפעף עינו השמאלית. מאוחר יותר, כאשר נהג בחזרה לביתו וכאשר הופיע הלילה והכוכבים יצאו, קשה היה להשיב את התחושה הישנה של אלוהים קרוב ואישי שחי בשמים מעל ושעשוי בכל רגע להושיט את ידו, לגעת בכתפו ולייעד לו איזה תפקיד הירואי. מוחו של ג'סי היה נתון כולו לדברים שקרא בעיתונים ובמגזינים על אודות הון גדול שנעשה כמעט ללא מאמץ על ידי אנשים ממולחים שקנו ומכרו. בשבילו, בואו של הילד דייוויד השפיע מאוד על חזרתה, בכוחות מחודשים, של האמונה הישנה ונראה לו שסוף סוף אלוהים מסתכל עליו בעין טובה.

ובאשר לילד שבחווה, החיים החלו להתגלות לפניו באלפי דרכים חדשות ונפלאות. ההתנהגות החביבה מצד כל הסובבים אותו הרחיבה את גבולות טבעו השקט והוא השתחרר מן ההתנהגות החצי-מבוישת, ההססנית, שנקט תמיד כלפי הקרובים אליו. בלילה, כשעלה על מיטתו לאחר יום ארוך של הרפתקאות באורוות, בשדות או בנסיעה מחווה לחווה בחברת סבו, הוא רצה לחבק את כל הנמצאים בבית. אם שירלי בנטלי, האשה שהיתה באה בכל לילה לשבת על הרצפה ליד מיטתו, לא הופיעה מיד, היה ניגש אל ראש גרם המדרגות וצועק כשקולו הצעיר מצטלצל בפרוזדורים הצרים שמסורת של שקט שלטה בהם שנים רבות. כאשר התעורר בבוקר ושכב בשקט במיטתו, הקולות שהגיעו אליו מבעד לחלונות מילאו אותו עונג. הוא חשב בחלחלה על החיים בביתו שבוויינסברג ועל קולה הכועס של אמו, שעורר בו תמיד חלחלה. שם, בכפר, כל הקולות היו קולות נעימים. כאשר התעורר עם שחר התעוררה גם חצר המשק שמאחורי הבית. בתוך הבית הסתובבו אנשים. אחד מעובדי החווה דחף את אגרופו בין צלעותיה של אלייזה סטאוטון, הנערה החצי-מפגרת, והיא צחקקה בקול, בשדה מרוחק צרחה פרה ונענתה על ידי הבקר באורוות, ואחד מעובדי החווה אמר דברים חריפים לסוס שטיפח ליד דלת האורווה. דייוויד קפץ מהמיטה ורץ אל החלון. כל האנשים שהסתובבו שם הלהיבו את מחשבותיו, והוא תהה מה עושה אמו בבית שבעיר.

מחלונות חדרו לא היה יכול להתבונן אל תוך חצר המשק שבה נתקבצו עתה כל עובדי החווה כדי לעסוק בעבודות הבוקר, אבל הוא היה יכול לשמוע את קולות הגברים ואת צהלת הסוסים. אחד הגברים צחק, גם הוא צחק. הוא רכן מבעד לחלון הפתוח והסתכל לתוך הגן, שם שוטטה חזירה שמנה עם גורי חזירים קטנטנים בעקבותיה. בכל בוקר ספר את החזירים. "ארבעה, חמישה, שישה, שבעה," אמר באיטיות כשהוא מרטיב את אצבעו ומצייר קווים ישרים על אדן החלון. דייוויד היה רץ ללבוש את מכנסיו וחולצתו. השתלטה עליו תשוקה עזה לצאת. הוא עורר מהומה כזאת כאשר ירד במדרגות מדי בוקר עד שדודה קאולי, מנהלת משק הבית, הכריזה שהוא מנסה להרוס את הבית. לאחר שרץ לכל אורך הבית הישן וטרק מאחוריו דלתות, נכנס לתוך חצר המשק והתבונן סביבו בציפייה מדהימה. היה נדמה לו שבמקום כזה דברים עצומים היו עשויים להתחולל במשך הלילה. עובדי החווה הסתכלו עליו וצחקו. הנרי סטרֵדר, זקן ששהה בחווה מאז היתה בבעלותו של ג'סי, שלפני זמנו של דייוויד לא נהג לספר שום בדיחה, היה חוזר על אותה בדיחה בכל בוקר. "אתה רואה, בוא הנה ותסתכל," היה הזקן קורא. "הסוסה הלבנה של סבא ג'סי קרעה את גרב הניילון השחורה שיש לה על הרגל."

יום אחר יום במשך הקיץ הארוך, נהג ג'סי בנטלי לנסוע מחווה לחווה ברחבי העמק של נחל וויין, ונכדו התלווה אליו. הם נסעו בעגלה קלה ישנה, נוחה מאוד, רתומה לסוס הלבן. הזקן היה מגרד את זקנו הלבן הדליל ומדבר אל עצמו על תוכניותיו לגידול התוצרת בשדות שבהם ביקרו ועל חלקו של אלוהים בתוכניות של כל בני האדם. לפעמים היה מתבונן בדייוויד ומחייך באושר ואחר כך במשך זמן ארוך נראַה ששכח מקיומו של הנער. בכל יום הלכו וגברו מחשבותיו על החלומות שהציפו אותו כאשר עזב בראשונה את העיר כדי לחיות בחווה. אחר צהריים אחד הבהיל את דייוויד כאשר הניח לחלומותיו להשתלט עליו לחלוטין. כשהנער משמש כעד הוא ביצע טקס וגרם לתאונה שכמעט הרסה את הידידות שהלכה וצמחה ביניהם.

ג'סי ונכדו נסעו בחלק מרוחק של העמק, במרחק כמה קילומטרים מהבית. יער השתפל אל השביל ובתוך היער התפתלה דרכו של נחל וויין על גבי אבנים לעבר נהר רחוק. כל אחר הצהריים היה ג'סי במצב רוח מדיטטיבי ועתה החל לדבר. מחשבותיו נדדו אל הלילה שבו הפחידו אותו מחשבות על ענק שעלול לבוא לשדוד אותו ולגזול ממנו את רכושו, ושוב, כמו באותו לילה שבו רץ בשדות בוכה ומתחנן לבן, היה נרגש עד לסף אי-שפיות. הוא עצר את הסוס, ירד מהעגלה וביקש מדייוויד שיֵרד גם הוא. השניים טיפסו מעל לגדר ופסעו על גדות הנהר. הנער לא שם לב למלמולי סבו, אלא רץ לצדו ותהה מה עומד לקרות. כאשר ארנבת קפצה וברחה אל תוך היער הוא מחה כפיים ורקד בעונג. הוא התבונן בעצים הגבוהים והצטער על שאינו בעל חיים קטן שיכול לטפס גבוה למעלה ללא פחד. הוא התכופף, הרים אבן קטנה וזרק אותה מעל לראש סבו לתוך סבך של שיחים. "תתעורי, חיה קטנה. תטפסי עד קצות העצים," צעק בקול צרחני.

ג'סי בנטלי המשיך ללכת מתחת לעצים בראש כפוף ובנפש תוססת. רצינותו השפיעה על הנער, שהיה עתה שקט ומעט חרד. בראשו של הזקן עלה הרעיון שהוא מסוגל לחלץ מהשמים מלה או אות מאלוהים, שמראה גבר ונער הכורעים על ברכיהם באיזו נקודה מיותמת בלב יער יהפכו את הנס שציפה לו לכמעט בלתי-נמנע. "זה היה מקום ממש כמו זה שבו רעה דויד את הצאן כאשר אביו בא ואמר לו ללכת אל שאול," מלמל.
הוא תפס את הנער בזרועו וטיפס מעל גזע עץ שנפל, וכאשר הגיע לקרחת יער נפל על ברכיו והחל להתפלל בקול רם.
אימה, מן הסוג שלא ידע מעולם, אחזה בדייוויד. בעודו כורע מתחת לאחד העצים הוא המשיך להתבונן באיש שעל הקרקע לפניו וברכיו החלו לרעוד. נדמה היה לו שהוא נמצא לא בנוכחות סבו בלבד, אלא גם בנוכחות מישהו אחר, מישהו שעלול לפגוע בו, מישהו שאינו חביב, אלא מסוכן ופראי. הוא החל לבכות, התכופף להרים מקל קטן ואחז בו בחוזקה באצבעותיו. כאשר ג'סי בנטלי, השקוע ברעיונותיו, קם לפתע והתקרב לעברו, גדלה אימתו עד שרעד בכל גופו. ביער השתררה דממה גדולה ולפתע פתאום בקע מתוכה קולו הצורם והתוקפני של הזקן. ג'סי תפס בכתפיו של הנער, הפנה את פניו אל השמים וצעק. כל החלק השמאלי של פניו התעוות והיד על כתפו של הנער התעוותה אף היא. "תן לי סימן, אלוהים," זעק. "הנה אני עומד כאן עם הנער דייוויד. רד אלי מן השמים והראה לי את פניך."

בזעקת פחד התנער דיווייד מהידיים שאחזו בו, פנה ורץ אל תוך היער. הוא לא האמין שהאיש שנשא את פניו וזעק בקול צורם אל השמים היה סבו. האיש לא נראה כמו סבו. הוא היה משוכנע, בכל מעודו, שמשהו מוזר ונורא התרחש, שבדרך פלא דמות חדשה ומסוכנת השתלטה על גופו של הזקן הטוב. הלאה והלאה המשיך לרוץ במורד הגבעה, מתייפח תוך כדי ריצה. גם כשנתקל בשורשים של עץ וראשו נחבט כשנפל, הוא קם וניסה להמשיך לרוץ. ראשו כאב כל כך שכעת נפל ושכב בלי נוע, אבל רק לאחר שג'סי קרא לו לשוב לעגלה והוא התעורר וגילה את ידו של הזקן מלטפת את ראשו ברכות, השתחרר מהאימה שאחזה בו. "קח אותי מכאן. איש איום ונורא מסתובב שם ביער," הצהיר בתוקף בשעה שג'סי התבונן מעבר לצמרות העצים ושפתיו שבו וזעקו אל אלוהים. "מה עשיתי שעורר את חרונך," לחש ברכות, חוזר על המלים שוב ושוב ונוהג במהירות לאורך הדרך כשראשו הפצוע ושותת הדם של הנער מונח על כתפו.

III
כניעה

סיפורה של לואיז בנטלי, שהפכה לגברת ג'ון הארדי והתגוררה עם בעלה בבית לבנים ברחוב אלם בוויינסברג, הוא סיפור על אי-הבנה.
כדי שנשים כמו לואיז תהיינה מובנות וחייהן יהיו ראויים, יש לעשות הרבה. יש צורך לכתוב ספרים מלאי מחשבה ויש צורך שהסובבים אותן יחיו חיים מלאי מחשבה.
לואיז נולדה לאם שעבדה קשה מדי ולאב נוקשה, בעל דמיון, שלא קיבל בעין טובה את בואה לעולם. מילדותה היתה לואיז נוירוטית והשתייכה לגזע של נשים רגישות-יתר שמאוחר יותר התיעוש הביא אותן לעולם בהמוניהן.
בשנות חייה המוקדמות היא חיה בחוות בנטלי והיתה ילדה שקטה ומדוכדכת שרצתה אהבה יותר מכל דבר אחר בעולם, אך לא קיבלה אותה. כשהיתה בת חמש-עשרה עברה לגור בוויינסברג, עם בני משפחתו של אלברט הארדי, שהיו בעלי חנות לממכר עגלות וקרוניות וחברים במועצת החינוך של העיירה.
לואיז עברה לעיירה כדי ללמוד בתיכון של וויינסברג וגרה בבית משפחת הארדי משום שאלברט הארדי ואביה היו חברים.

הארדי, סוחר כלי הרכב של וויינסברג, כמו אלפי גברים אחרים בתקופתו, גילה התלהבות מרובה מנושא החינוך. הוא הסתדר בחיים בלי ללמוד שום דבר מספרים, אבל היה משוכנע שאילו רק הכיר ספרים, חייו היו מתנהלים טוב יותר. הוא דיבר על כך עם כל מי שנכנס לחנותו, והצליח לשגע את בני משפחתו בדיבורים הבלתי-פוסקים על הנושא.
היו לו שתי בנות ובן, ג'ון הארדי, ולא פעם איימו הבנות שתעזובנה את בית הספר. למעשה בכיתה הן השקיעו רק במידה המספקת לא לקבל עונש. "אני שונאת ספרים ואני שונאת את כל מי שאוהב ספרים," הצהירה בלהט הארייט, הצעירה מבין השתיים.
בוויינסברג, כמו בחווה, לואיז לא היתה מאושרת. שנים רבות חלמה על הזמן שבו תצא אל העולם, ובמעבר לבית הארדי ראתה צעד גדול בדרך אל החופש. בעבר, כשחשבה על הנושא תמיד היה נדמה לה שבעיירה הכול חיוני ועליז, שהגברים והנשים שם חיים באושר ובחופש, ונותנים ומקבלים ידידות וחיבה בתחושה של משב רוח על הלחי. לאחר השקט והעגמומיות שאפיינו את החיים בבית בנטלי היא חלמה על צעידה קדימה לתוך אווירה חמה ורוחשת חיים וממשות. בבית הארדי היתה לואיז עשויה למצוא משהו ממה שרעבה לו כל כך לולא הטעות שעשתה מיד עם בואה העירה.

לואיז זכתה בחוסר אהדתן של שתי בנות הארדי, מרי והארייט, כאשר הגישה בקשה ללימודים בבית הספר. היא לא באה לבית עד ליום פתיחת הלימודים ולא ידעה דבר על רגשותיהן כלפי הנושא. היא היתה ביישנית ובחודש הראשון לא התחברה עם איש. בכל יום שישי אחר הצהריים אחד מעובדי החווה נסע לוויינסברג ולקח אותה הביתה לסוף השבוע, כך שלא בילתה את חופשת השבת עם בני העיירה. בשל היותה נבוכה ובודדה השקיעה את כל זמנה בלימודים. למרי ולהארייט היה נדמה שהיא מנסה לעשות להן בעיות בגלל השקדנות שגילתה. מתוך להיטות לעשות רושם טוב רצתה לואיז לענות על כל שאלה שהציגה המורה בפני הכיתה. היא קפצה ממקומה ללא הרף בעיניים מנצנצות. לאחר שענתה על כמה שאלות שתלמידים אחרים בכיתה לא היו מסוגלים לענות עליהן, חייכה באושר. "אתם רואים, עשיתי זאת למענכם," אמרו עיניה. "אתם לא צריכים לדאוג, אני אענה על כל השאלות. לכל הכיתה יהיה קל יותר כשאני נמצאת כאן."

לאחר ארוחת הערב בבית הארדי החל אלברט להלל את לואיז. אחת המורות שיבחה אותה בפניו והוא היה שבע-רצון מאוד. "ובכן, שוב שמעתי על כך," פתח ושלח מבט נוקשה לעבר בנותיו ואחר פנה בחיוך אל לואיז. "עוד מורה סיפרה לי על העבודה הטובה שלואיז עושה. כולם בוויינסברג מספרים לי כמה היא חכמה. אני מתבייש שהם לא מדברים כך על הבנות שלי." הסוחר התרומם והחל לפסוע בחדר ולהצית את סיגר הערב שלו.
שתי הנערות הביטו זו אל זו והניעו ראשיהן בלֵאוּת. אדישותן הרגיזה מאוד את אביהן. "אני אומר לכן שזה משהו שאתן שתיכן צריכות לחשוב עליו," צעק, נועץ בהן מבט נוקב. "אמריקה עומדת לעבור שינוי גדול, ולימודים הם התקווה היחידה של הדורות הבאים. לואיז היא בתו של איש עשיר אבל היא לא מתביישת ללמוד. אתן צריכות להתבייש כשאתן רואות מה היא עושה."
הסוחר הסיר את מגבעתו מן המתלה שליד הדלת והתכונן לפרוש לאותו ערב. כשהגיע אל סף הדלת עצר ושלח מבט נוקב לאחור. מבטו היה כה זועף שלואיז נבהלה ורצה במעלה המדרגות אל חדרה. הנערות החלו לשוחח על ענייניהן. "שימו לב אלי," שאג הסוחר. "יש לכן מוחות עצלים. האדישות שלכן להשכלה משפיעה על האופי שלכן. אתן לא תגיעו לשום מקום. תזכרו מה שאני אומר לכן — לואיז תתקדם כל כך שלעולם לא תצליחו להשיג אותה."

האיש הנסער יצא מן הבית אל הרחוב, רועד מזעם. הוא המשיך בדרכו בעודו ממלמל מלמולים ומקלל, אבל כשהגיע לרחוב הראשי חלף כעסו. הוא עצר לשוחח על מזג האוויר או על היבול, עם סוחר אחר או עם איכר שבא העירה, ושכח לגמרי את בנותיו, ואם כן חשב עליהן, הוא רק משך בכתפיו. "אה, בנות תמיד תישארנה בנות," מלמל בפילוסופיות.
בבית, כאשר לואיז ירדה לחדר שבו ישבו שתי הנערות, הן לא התייחסו אליה כלל. ערב אחד לאחר ששהתה שם יותר משישה שבועות ולבה היה שבור בשל האווירה הקרירה שבה הוסיפו לקבל את פניה, היא פרצה בבכי. "תסתמי כבר עם הבכי שלך, ותחזרי לחדר שלך ולספרים שלך," אמרה מרי הארדי בחריפות.
החדר של לואיז היה בקומה השנייה של בית הארדי, וחלונה השקיף על גן עצי פרי. בחדר היה תנור ובכל ערב עלה ג'ון הארדי כשזרועותיו עמוסות גזרי עצים והניח אותם בקופסה שניצבה ליד הקיר. במהלך החודש השני לבואה של לואיז היא ויתרה על התקווה להגיע ליחסים ידידותיים עם בנות הארדי והיתה פורשת לחדרה מיד עם תום הארוחה.

מוחה החל לרקום רעיונות על חברוּת עם ג'ון הארדי. כאשר נכנס לחדרה עמוס בגזרי עצים היא העמידה פנים שהיא עסוקה בלימודיה אבל עקבה אחריו במבטים להוטים. לאחר שהניח את העצים בקופסה ופנה לצאת היא הרכינה את ראשה והסמיקה. היא ניסתה לנהל שיחה אבל לא הצליחה לומר דבר, ולאחר שיצא כעסה על עצמה על התנהגותה הטיפשית.
ראשה של נערת הכפר היה עסוק ברעיון להתקרב לבחור הצעיר. היא חשבה שבו היא עשויה למצוא את התכונה שחיפשה באנשים כל חייה. נדמה היה לה שקיר ניצב בינה ובין כל האנשים האחרים, ושהיא חיה על קצהו של איזשהו מעגל פנימי חמים של החיים, שהוא פתוח ומובן למדי לאחרים. היא היתה אובססיבית לרעיון שכל מה שנחוץ הוא מהלך אמיץ מצדה אשר יביא לשינוי רציני ביחסיה עם אנשים, ושעל ידי מהלך כזה ניתן לעבור לחיים חדשים כפי שמישהו פותח דלת ונכנס לחדר. יום ולילה חשבה על העניין, אבל אף שהדבר שאליו השתוקקה כל כך היה חמים וקרוב מאוד, הוא עדיין לא נתפס בתודעתה כקשור לסקס. הוא לא היה מוגדר, ומחשבותיה התמקדו בג'ון הארדי רק משום שהוא היה בנמצא ובשונה מאחיותיו, לא היה בלתי-חביב אליה.

האחיות הארדי, מרי והארייט, היו שתיהן מבוגרות מלואיז. במובן מסוים של הכרת העולם הן היו מבוגרות ממנה בשנים רבות. הן חיו כמו שחיו כל הנשים הצעירות בעיירות של המערב התיכון. בימים ההם נשים צעירות לא עזבו את עיירותנו לנסוע ללמוד בקולג'ים במזרח ורעיונות שנוגעים למעמדות חברתיים בקושי החלו לצוץ. מעמדה החברתי של בת פועל לא היה שונה מזה של איכר או סוחר, ולא היו מעמדות פנאי. בחורה היתה "נחמדה" או "לא נחמדה". אם היתה נחמדה, היה בא בחור צעיר לבקרה בביתה בערבים של יום ראשון ורביעי. לפעמים הלכה עם הבחור שלה לרקוד או לאירוע חברתי בכנסייה. בפעמים אחרות היא קיבלה את פניו בבית והותר לה להשתמש לשם כך בסלון. איש לא הפריע לה שם. שעות ארוכות ישבו השניים מאחורי דלתות סגורות. לפעמים האורות היו מונמכים והבחור והבחורה היו מתחבקים. הלחיים היו מתלהטות והשיער נפרע. כעבור שנה, שנתיים, אם הדחף שלהם היה חזק ועיקש במידה מספקת, הם התחתנו.

ערב אחד במהלך החורף הראשון שלה בוויינסברג חוותה לואיז הרפתקה שהניעה מחדש את תשוקתה להפיל את הקיר שחצץ לדעתה בינה לבין ג'ון הארדי. היה יום רביעי, ומיד לאחר ארוחת הערב חבש אלברט הארדי את מגבעתו ויצא. ג'ון הארדי הצעיר הביא את העצים ושם אותם בקופסה בחדרה של לואיז. "את באמת עובדת קשה, נכון?" אמר באופן מגושם, ואז לפני שהספיקה לענות הוא כבר הסתלק.

לואיז שמעה אותו יוצא מהבית ונתקפה תשוקה מטורפת לרדוף אחריו. היא פתחה את החלון וקראה ברכות. "ג'ון, ג'ון היקר, חזור, אל תלך." הלילה היה מעונן והיא לא יכלה לראות הרחק אל תוך החשכה, אבל בעודה ממתינה דמיינה לעצמה שהיא שומעת מישהו פוסע על קצות אצבעותיו בין העצים שבגן. היא נבהלה ומיד סגרה את החלון. במשך שעה הסתובבה בחדר רועדת מהתרגשות וכאשר לא היתה מסוגלת להמתין עוד, התגנבה אל הפרוזדור וירדה במדרגות לתוך חדר דמוי-ארון שנפתח אל הסלון.

לואיז החליטה שהיא תבצע את המעשה האמיץ שכבר שבועות הטריד את מחשבתה. היא היתה משוכנעת שג'ון הארדי מסתתר בגן שמתחת לחלונה והיתה נחושה בדעתה למצוא אותו ולהגיד לו שהיא רוצה שיתקרב אליה, שיחזיק אותה בזרועותיו, שיגלה לה את מחשבותיו וחלומותיו ושיקשיב כאשר היא תגלה לו את מחשבותיה וחלומותיה. "יהיה קל יותר להגיד דברים בחושך," לחשה לעצמה בשעה שעמדה בחדר הקטן וגיששה אחר הדלת.
ואז לפתע הבחינה לואיז שהיא אינה לבדה בבית. בסלון, מצדה השני של הדלת, נשמע גבר מדבר בקול חרישי והדלת נפתחה. בקושי הספיקה לואיז להסתתר בפתח קטן מתחת לגרם המדרגות כאשר מרי הארדי, מלווה על ידי הבחור שלה, נכנסה לחדר הקטן והחשוך.
במשך שעה ישבה לואיז על הרצפה בחשכה והקשיבה. ללא מלים, מרי הארדי, בעזרת הגבר שבא לבלות עמה את הערב, העניקה לנערת הכפר ידע על אודות גברים ונשים. היא כופפה את ראשה עד שהתכרבלה לכדי כדור קטן ושכבה בלי לזוז. נדמה היה לה שבדחף רגעי מוזר של האלים קיבלה מרי הארדי מתנה נפלאה, והיא לא הבינה את התנגדותה הנחרצת של האשה הבוגרת.

הגבר הצעיר נטל את מרי הארדי בזרועותיו ונשק לה. כשנאבקה וצחקה הוא רק החזיק בה חזק יותר. המאבק בינהם נמשך שעה שלמה ולאחר מכן חזרו לסלון ולואיז ברחה למעלה. "אני מקווה שלא עשיתם שם רעש. אסור לכם להפריע לעכברה הקטנה בלימודים," שמעה את הארייט אומרת לאחותה כאשר עמדה ליד דלת חדרה בפרוזדור למעלה.
לואיז כתבה פתק לג'ון הארדי ומאוחר יותר באותו לילה, כשכולם ישנו בבית, חמקה ועלתה במדרגות והחליקה אותו מתחת לדלתו. היא חששה שאם לא תעשה את המעשה מיד, אומץ לבה יבגוד בה. בפתק ניסתה להיות לגמרי ברורה באשר לרצונה. "אני רוצה שמישהו יאהב אותי ואני רוצה לאהוב מישהו," כתבה. "אם אתה הוא מי שנועד לי, אני רוצה שתבוא בלילה לגן ותשמיע קול מתחת לחלוני. יהיה לי קל להזדחל למטה מעל למחסן ולבוא אליך. אני חושבת על זה כל הזמן, אז אם אתה בכלל חושב לבוא, מוטב שתבוא מהר."

זמן רב לואיז לא ידעה מה תהיה התוצאה של ניסיונה הנועז להבטיח לעצמה מאהב. במידה מסוימת היא עדיין לא ידעה אם היא רוצה או לא רוצה שהוא יבוא. לעתים היה נדמה לה שלהיות מחובקת חזק ומנושקת זהו סוד החיים כולו, ואז הופיע דחף חדש והיא היתה מפוחדת מאוד. השתלטה עליה תשוקתה הישנה-נושנה של כל אשה להיות נשלטת, אבל תפיסת החיים שלה היתה כה מעורפלת עד שנדמה היה לה שדי במגע היד של ג'ון הארדי על ידה שלה. היא תהתה אם הוא יבין זאת. ליד השולחן למחרת היום, כאשר אלברט הארדי דיבר ושתי הנערות לחששו וצחקקו, היא לא הסתכלה על ג'ון אלא על השולחן, וברחה ברגע הראשון שנתאפשר לה. בערב יצאה מן הבית עד שהיתה בטוחה שהוא כבר הביא את העצים לחדרה והסתלק. כאשר חלפו כמה ערבים של הקשבה מאומצת ושום קול לא נשמע מן החשכה בגן, היא כמעט יצאה מדעתה מרוב עצב והחליטה שאין לה שום אפשרות לפרוץ את החומה שניתקה אותה מהנאות החיים.

ואז ביום שני בערב, שבועיים או שלושה שבועות לאחר כתיבת הפתק, בא אליה ג'ון הארדי. לואיז ויתרה כל כך על הרעיון שהוא יבוא עד שזמן ממושך לא שמעה את הקריאה שבאה מן הגן. לפני כן, ביום שישי בערב, כשאחד העובדים הסיע אותה בחזרה לחווה לבלות שם את סוף השבוע, תקף אותה דחף לעשות מעשה שזעזע אותה, וכאשר ג'ון הארדי עמד בחשכה למטה וקרא בשקט בשמה בעקשנות, היא פסעה כה וכה בחדרה וחשבה איזה דחף הביא אותה לבצע מעשה כה מגוחך.
פועל החווה, בחור צעיר בעל שיער מסולסל, הגיע די מאוחר באותו ערב יום שישי והם נסעו הביתה בחשכה. לואיז, שמוחה היה מלא מחשבות על ג'ון הארדי, ניסתה לעורר שיחה, אבל הבחור הכפרי היה נבוך ולא אמר דבר. במחשבותיה סקרה מחדש את הבדידות של ילדותה ובלוויית דקירה בחזה נזכרה בבדידות החדשה שבאה עליה זה עתה. "אני שונאת את כולם," צעקה לפתע, ואז פרצה בתוכחה שהפחידה את בן לווייתה. "אני שונאת את אבא וגם את הארדי הזקן," הצהירה בהתלהבות. "אני לומדת שם בבית הספר בעיירה, אבל גם את זה אני שונאת."

לואיז הפחידה את פועל החווה עוד יותר כאשר רכנה והניחה את לחייה על כתפו. באופן לא ברור קיוותה שכמו הבחור שעמד עם מרי בחשכה, גם הוא יחבקה בזרועותיו וינשקה, אבל הכפרי רק היה מבוהל. הוא הצליף בסוס והחל לשרוק. "הדרך קשה, נכון?" אמר בקול רם. לואיז היתה כעוסה כל כך עד שהושיטה ידה, חטפה את המגבעת מראשו והשליכה אותה על הדרך. כשקפץ מן העגלה כדי להביאה היא נסעה משם והניחה לו ללכת את שארית הדרך בחזרה לחווה.

לואיז בנטלי לקחה לה את ג'ון הארדי כמאהב. זה לא היה מה שרצתה, אבל כך פירש הצעיר את פנייתה אליו והיא כל כך השתוקקה להשיג משהו אחר עד שלא גילתה התנגדות. כעבור כמה חודשים, כאשר חששו שניהם שהיא עומדת להיות אם, נסעו ערב אחד לעיר המחוז ונישאו. כמה חודשים התגוררו בבית הארדי, ואחר כך קנו לעצמם בית. במשך כל השנה הראשונה ניסתה לואיז להסביר לבעלה את הרעב הלא-ברור והבלתי-נתפס שהוביל אותה לכתוב את הפתק ושעדיין לא בא על סיפוקו. שוב ושוב הזדחלה אל בין זרועותיו וניסתה לשוחח על כך, אבל תמיד ללא הצלחה. מלא בדעותיו שלו לגבי אהבה בין גברים לנשים הוא לא הקשיב, אלא החל לנשקה על שפתיה. זה בלבל אותה כל כך עד שלבסוף לא רצתה שינשקה כלל. היא לא ידעה מה היא רוצה.

כאשר האזעקה שהונתה אותם להינשא נתגלתה כחסרת בסיס היא כעסה ואמרה דברים חריפים ומכאיבים. מאוחר יותר, כאשר נולד בנה דייוויד, היא לא יכלה להניק אותו ולא ידעה אם היא רוצה אותו או לא. לפעמים נשארה איתו בחדר במשך כל היום, הסתובבה כה וכה ומדי פעם התקרבה בחשאי ונגעה בו ברכות, ואז הגיעו ימים שבהם לא רצתה לראות או להיות בקרבתו של קמצוץ האנושות שנכנס הביתה. כאשר ג'ון הארדי גינה אותה על אכזריותה היא צחקה. "זהו ילד זכר ובלאו הכי הוא יקבל את מה שהוא רוצה," אמרה בחריפות. "אילו זו היתה ילדה, אין דבר בעולם שלא הייתי עושה למענה."

IV
אימה

כשדייוויד הארדי היה נער גבוה בן חמש-עשרה, בדומה לאמו הוא חווה הרפתקה ששינתה את מסלול חייו ושילחה אותו מן הפינה השקטה שלו אל העולם. הקליפה שעטפה את קיומו נופצה והוא נאלץ להתחיל להתקדם. הוא עזב את וויינסברג ואיש לא ראה אותו שם שוב לעולם. לאחר היעלמו מתו אמו וסבו ואביו נעשה עשיר מאוד. הוא הוציא כספים רבים כדי לנסות למצוא את בנו, אבל עניין זה אינו חלק מהסיפור שלנו.
זה היה לקראת סוף הסתיו של שנה בלתי-רגילה בחוות בנטלי. בכל מקום היבולים היו גדולים. באותו אביב קנה ג'סי חלק מרצועה ארוכה של אדמת ביצה שחורה בעמק נחל וויין. הוא קנה את האדמה במחיר נמוך אבל הוציא כסף רב כדי לשבחה. היה צורך לחפור תעלות גדולות ולהניח אלפי מרצפות. איכרים שכנים הניעו ראשם לנוכח הבזבוז. אחדים צחקו וקיוו שג'סי יפסיד הרבה ביזמות הזאת, אבל הזקן המשיך בשקט במעשיו ולא אמר דבר.

כאשר האדמה התייבשה הוא שתל בה כרוב ובצל, ושוב השכנים צחקו. אולם היבול היה עצום ונמכר במחירים גבוהים. בשנה אחת הרוויח ג'סי די כסף כדי לכסות את כל ההוצאות שהיו כרוכות בהכנת האדמה, והעודף שנשאר אִפשר לו לקנות שתי חוות נוספות. הוא היה מאושר ולא היה יכול להסתיר את שביעות רצונו. בפעם הראשונה מאז הפך לבעל חוות, הסתובב בין אנשיו כשחיוך על פניו.

ג'סי קנה הרבה מאוד מכונות חדשות כדי לצמצם את הוצאות שכר העבודה ואת כל השטחים הנותרים ברצועה השחורה של אדמת הביצות הפורייה. יום אחד נסע לוויינסברג וקנה זוג אופניים וחליפת בגדים חדשה לדייוויד, ולשתי אחיותיו נתן כסף כדי שיוכלו לנסוע לוועידה דתית בקליבלנד, אוהיו.

בסתיו אותה שנה, כשהגיע הכפור והעצים ביער לאורכו של עמק נחל וויין קיבלו גוון חום זהוב, בילה דייוויד — בכל רגע שבו לא היה עליו להיות בבית הספר — בחוץ, באוויר הפתוח. בכל אחר צהריים היה הולך, בגפו או בלווית בנים אחרים, אל היער לאסוף אגוזים. לבנים האחרים בכפר, מרביתם בנים של פועלים בחוות בנטלי, היו רובים, והם יצאו לצוד בהם ארנבות וסנאים, אבל דייוויד לא הלך איתם. הוא הכין לעצמו קלע עם גומייה ומקל מפוצל ויצא לבדו לאסוף אגוזים. בעודו משוטט פקדו אותו מחשבות. הוא הבין שהוא כבר כמעט גבר ותהה מה יעשה בחיים, אבל לפני שהמחשבות התגבשו למשהו הן חלפו להן, והוא חזר להיות שוב נער. יום אחד הרג סנאי שישב על אחד הענפים הנמוכים בעץ והשמיע קולות לעברו. הוא רץ הביתה והסנאי בידו. אחת האחיות בנטלי בישלה את החיה הקטנה והוא אכל אותה בלהיטות רבה. את העור נעץ על לוח עץ ושלשל את הלוח מחלונו כך שהיה תלוי על חבל.

דבר זה הפנה את מחשבותיו לכיוון חדש. לאחר מכן לא יצא יותר אל היער בלי לשאת את הקלע בכיסו והיה מבלה שעות בירי לעבר חיות דמיוניות המסתתרות בין העלים החומים שעל העצים. המחשבות על התבגרותו חלפו להן והוא שמח להיות נער עם דחפים של נער.
בשבת בבוקר, כשעמד לצאת אל היער, הקלע בכיסו ותרמיל לאגוזים על כתפו, עצר אותו סבו. בעיניו של הזקן נראה המבט הרציני המתוח שתמיד הפחיד קצת את דייוויד. באותם מקרים עיניו של ג'סי בנטלי לא הסתכלו היישר קדימה, אלא ריצדו כה וכה ונראו כלא מתבוננות בשום דבר. היה נדמה שמעין וילון בלתי-נראה חוצץ בין האיש לשאר העולם. "אני רוצה שתבוא איתי," אמר בחופזה, ועיניו התבוננו מעבר לראשו של הנער אל השמים. "אנחנו צריכים לעשות משהו חשוב היום. אתה יכול להביא איתך את תרמיל האגוזים אם אתה רוצה. זה לא משנה, בכל מקרה נלך ליער."

ג'סי ודייוויד יצאו מחוות בנטלי בעגלת הפאטוֹן הישנה שנגררה על ידי הסוס הלבן. לאחר שעברו דרך ארוכה בשקט עצרו בקצה שדה שבו רעה עדר כבשים. בין הכבשים היה טלה שנולד טרם זמנו, ודייוויד וסבו תפסו אותו וקשרו אותו חזק כל כך עד שנראה כמו כדור לבן קטן. כשהמשיכו בדרכם נתן ג'סי לדייוויד להחזיק את הטלה בזרועותיו. "ראיתי אותו אתמול והוא הזכיר לי משהו שרציתי לעשות מזמן," אמר, ושוב התבונן מעבר לראשו של הנער כשבעיניו מרצד מבט הססני.

לאחר התרוממות הרוח שחש האיכר בעקבות ההצלחה שנחל באותה שנה, השתלט עליו מצב רוח אחר. זה זמן רב הסתובב כנוע ומלא תפילה. שוב חזר לשוטט בלילה כשהוא חושב על אלוהים, ובעודו משוטט החל לחבר את דמותו עם דמויות מן העבר. הוא היה כורע על העשב הרטוב לאור הכוכבים ונושא את קולו בתפילה. עכשיו החליט שכמו הגברים שסיפוריהם מילאו את דפי התנ"ך, הוא יקריב קורבן לאלוהים. "ניתן לי שפע של תבואה ואלוהים שלח אלי נער בשם דייוויד," לחש לעצמו. "אולי הייתי צריך לעשות את זה מזמן." הוא הצטער שהרעיון לא עלה במוחו בימים שלפני הולדת בתו לואיז וחשב שבוודאי עכשיו, לאחר שיציב ערמה של מקלות לבערה במקום שומם ביער ויגיש את גופו של הטלה כקורבן שרוף, אלוהים יופיע ויביא לו בשורה.

ככל שהרבה לחשוב על הנושא, הוא חשב גם על דייוויד ואהבתו העצמית הלוהטת נשכחה בחלקה. הגיע הזמן שהנער יתחיל לחשוב על צאתו אל העולם והבשורה תהיה קשורה בו, החליט. אלוהים יראה לו את הדרך. הוא יספר לי מה יהיה תפקידו של דייוויד בחיים ומתי יֵצא למסע. יהיה זה נכון שהנער יהיה שם. אם אהיה בר מזל ומלאך אלוהים יופיע, דייוויד יראה את יופיו וגדולתו של אלוהים נגלים לעיני אדם. זה יהפוך גם אותו לאיש אלוהים אמיתי."
בדממה נסעו ג'סי ודייוויד לאורך הדרך עד שהגיעו למקום שבו פנה ג'סי אל אלוהים בפעם אחרת והפחיד את נכדו. הבוקר היה בהיר ועליז, אבל רוח קרה החלה לנשב ועננים כיסו את פני השמש. כשדייוויד ראה את המקום שהגיעו אליו החל לרעוד מפחד, וכאשר עצרו ליד הגשר, שם ירד הנחל בין העצים, הוא רצה לקפוץ מן העגלה ולברוח.

תריסר תוכניות בריחה התרוצצו בראשו של דייוויד, אבל כשג'סי עצר את הסוס וקפץ מעל הגדר אל תוך היער, הוא הלך בעקבותיו. זה טיפשי לפחד. שום דבר לא יקרה, אמר לעצמו כשהלך עם הטלה בזרועותיו. משהו בחוסר האונים של החיה הקטנה שהחזיק חזק כל כך בזרועותיו העניק לו אומץ. הוא חש בפעימות המהירות של לב החיה וזה הפחית את מהירות פעימות לבו. בעודו פוסע בזריזות מאחורי סבו התיר את החבל שעמו נקשרו ארבע רגלי הטלה יחדיו. אם יקרה משהו, נברח יחד, חשב.

ביער, לאחר שהתרחקו מאוד מהדרך, עצר ג'סי בין העצים בקרחת יער מכוסה שיחים קטנים, שעלתה מכיוון הנחל. עדיין שתק אך מיד החל להציב ערמה של מקלות יבשים והציתם ללא שהות. הנער ישב על האדמה והטלה בזרועותיו. דמיונו החל להעניק משמעות לכל תנועה של הזקן ועם כל רגע שעבר פחד יותר יותר. "אני חייב למרוח את דם הטלה על ראשו של הנער," מלמל ג'סי כשהמקלות החלו להתלקח בתאוותנות, והוציא סכין מכיסו ופנה וחצה בזריזות את קרחת היער לעבר דייוויד.

אימה אחזה בנשמתו של הנער. הוא נתקף בחילה. לרגע ישב בלי לזוז ואז גופו נעשה נוקשה והוא קפץ על רגליו. פניו הלבינו כצבע צמר הטלה, שמצא עצמו לפתע משוחרר ורץ עתה במורד הגבעה. דייוויד רץ גם הוא. הפחד גרם לרגליו לרחף. הוא קיפץ בתזזיתיות מעל השיחים הנמוכים ובולי העצים. בעודו רץ הכניס את ידו לכיסו ושלף את המקל המסועף שעליו היה תלוי קלע הירי לציד סנאים. כשהגיע לנחל רדוד שניתז על גבי אבנים, מיהר להיכנס לתוך המים והסתובב להביט לאחור, וכשראה את סבו ממשיך לרוץ לעברו וידו אוחזת בסכין הארוכה בחוזקה, התכופף ללא היסוס, בחר אבן והניח אותה בתוך הקלע. בכל כוחותיו משך את הגומייה לאחור והאבן שרקה באוויר. היא פגעה בג'סי — ששכח לחלוטין מהנער והיה עסוק במרדף אחר הטלה — היישר בראשו. תוך כדי גניחה הוא צנח קדימה ונפל כמעט לרגלי הנער. כשדייוויד ראה שהוא שוכב ללא נוע וככל הנראה מת, מיד גבר בו הפחד, והפך לבהלה מטורפת.

בזעקה פנה והחל לרוץ בתוך היער, מתעוות בבכי. "לא אכפת לי — הרגתי אותו, אבל לא אכפת לי," התייפח. בעודו רץ הלאה והלאה החליט לפתע שלא ישוב לעולם לחוות בנטלי או לעיירה וויינסברג. "הרגתי את איש האלוהים ועכשיו אני עצמי אהיה איש ואצא אל העולם," אמר בהחלטיות, הפסיק לרוץ ופסע במהירות במורד הדרך המתפתלת עם נחל וויין, בין שדות ויערות, מערבה.

על האדמה שליד הנחל התנועע ג'סי בנטלי בחוסר מנוחה. הוא גנח ופקח את עיניו. זמן ארוך שכב ללא תנועה והתבונן בשמים. כשלבסוף קם על רגליו מוחו היה מבולבל והוא לא היה מופתע מהיעלמותו של הנער. הוא התיישב על בול עץ על אם הדרך והחל לדבר על אלוהים. זה כל מה שהצליחו להוציא ממנו. בכל פעם שהוזכר שמו של הנער הוא שלח מבט מעורפל אל השמים ואמר ששליח אלוהים לקח את הנער. "זה קרה כי היתה בי תאווה גדולה מדי לתהילה," הצהיר, ולא היה לו עוד מה לומר בנושא.

הסיפור ״יראת שמיים״ מאת הסופרה אמריקאי שרווד אנדרסון הוא חלק מהאסופה ״ווינסבר, אוהיו״ אשר ראה אור בהוצאת פן.
יצירה זו היוותה מקור השראה למיטב הסופרים האמריקאים – כמו פוקנר, המינגוויי (שמרבה לספר על אנדרסון בספרו ״חגיגה נודדת״), ג'ון סטיינברג ואפילו על עמוס עוז המעיד על כך בספרו ״סיפור על אהבה וחושך".

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שרווד אנדרסון.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערצילום: ולדימיר קודינוב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על יראת שמים