כדורגל

1998

הסיפור הזה מתחיל ב־1998, בתאריך הזה שנראה לי פתאום רחוק מאוד, שקוע בעבר, קבור בכבדות במאה העשרים שחלפה, תאריך שייראה לדורות הבאים כשייך לתקופה אחרת. המספר הזה מוזר מעצם מהותו, ה־1998 הזה, ה־1 וה־9 שכבר נראים מיושנים לעינינו העכשוויות, כאילו התאריך הזה, 1998, אף שעודנו קרוב אלינו, אף שהוא קשור עמוקות לחיינו, לזמננו, לגוף ולהיסטוריה שלנו, לנשיקות שלנו ולכאבים שלנו, נשך את זנב המאה הקודמת ונטע בטעות את רגליו בעבר. אין זו אשמתנו, ובכל זאת אנו כבולים לעָבר הזה שהיינו רוצים להתרחק ממנו. אנחנו יודעים באופן לא מושכל שלעָבר, כשהוא מתגלה בתצלומים ישנים או בתמונות ארכיון, יש תמיד צד מגושם מעט, מסורבל, מעציב, כלומר מעורר צחוק, ואילו ההווה — שאינו אלא הטרמה מדויקת שלו — נראה לנו רציני, אמין וראוי לכבוד. אבל הסיפור שלנו בכל זאת מתחיל ב־1998, ז'אן בני היה אז בן תשע, אנה בתי בת ארבע. ב־1998, או ליתר דיוק ב־10 ביוני 1998, נכנסתי לאצטדיון כדי לצפות במשחק של גביע העולם בכדורגל לראשונה בחיי. מועדי הטורנירים הבאים של גביע העולם — 2002, 2006, 2010, 2014 — הם תאריכים שאפשר לקרוא להם נרדפים ל־1998, אך הם אינם הומונימים, כי הם חומקים מאות הקלון של ה־1 וה־9 המוזרים והארכאיים, שכמו הַפְלֵר דֶה לִיס על כתפה של מיליידי דה וינטר, נצרבים בברזל לוהט ומוטבעים בבשר העבר באופן בלתי הפיך. כן, 1998 הוא תאריך מיושן, תאריך שהזדקן רע, תאריך ש"חיותו פקעה", אם לחזור לביטוי שהשתמשתי בו באחד מספריי, תאריך "שהזמן יכסה עד מהרה בירוקת, והוא כבר נושא בחובו, כמו דג רקוב חבוי בחיקו, את זרע דהייתו ואת מחיקתו המוחלטת במרוצתו הרחבה של הזמן".

היקסמות

כדורגל, כמו ציור, אמר לאונרדו דה וינצ'י, הוא cosa mentale, דבר שנמדד ומוערך בממד הדמיון. טבעה של ההיקסמות שמעורר כדורגל נובע מאותן אשליות של ניצחון ויכולת־כול שהוא יוצר בנפשנו. כשאני עוצם עיניים, לא חשוב מה גילי ומה מצבי הגופני, אני החלוץ הכוכב שמבקיע את שער הניצחון, או השוער שמסתער לחלל האוויר בהילוך איטי להדיפה גורלית. כשהייתי ילד הבקעתי שערים מרהיבים (כן, טוב, בראש שלי). הזרועות שאני מניף לשמיים אז, בסלון הריק של הוריי, הן חלק מהטקס ומהחגיגה ממש כמו השער שהבקעתי זה עתה. החגיגות, הברכות, הכריעה על הדשא, חבריי לקבוצה שמסתערים עליי ומקיפים אותי, מחבקים אותי, משבחים ומהללים אותי, הם הדבר שאני מתענג עליו יותר מכול, ולא הפעולה עצמה; הניצחון הנרקיסיסטי שלי הוא שמסב לי עונג, ולא האפשרות שהדבר הזה יתרחש יום אחד במציאות, שיום אחד תהיה לי שליטה מופלאה בכדור, ואוכל — בקור רוח, בשליטה, במיומנות, באצטדיון אמתי, מול יריבים אמתיים, על דשא אמתי — לשגר אותו בבעיטה מושלמת למרחק עשרים וחמישה מטרים עד מקבילית השער של היריב, למרות ריקודו הנואש של שוער אופנתי עד בלי די. מובן שהתמונה הזאת מפתה, אבל יש לי שאיפות אחרות בחיים לבד מזריזות רגליים. הייתי מעדיף ידיים, ולא רק באמנות. המציאות מטעה כמעט תמיד, ודאי שמתם לב לכך. כשהייתי בן שלוש־עשרה זה נגמר, קריירת הכדורגלן שלי באה אל סופה. חלומות התהילה האחרונים שלי שייכים לאביב 1970, זה היה בבריסל, בדירה ברחוב ז‘ול־לז‘ן. הוריי סיפרו לי זה עתה שאנחנו עוברים לפריז, ואני הבטתי בעצב במסגרת הדלת שבין חדר האוכל לסלון, זו ששימשה לי שער דמיוני בטוויית התרחישים האחרונים של תהילת הכדורגל שלי. זה היה סופה של תקופה. המציאות, בשבילי, הייתה כעת אותו עתיד בלתי ידוע בפריז, תחילת שנת הלימודים 1970 שבה אני עתיד ללמוד בכיתה ח‘ בתיכון מֵזוֹן־לאפיט, בתנאי פנימייה. זו תהיה עקירה, זה יהיה קץ הילדות, קץ הימים המאושרים בבריסל, זה היה סופן של השנים היפות בחיי. אחרי הילדוּת בא תמיד גיל ההתבגרות, והחיים, במציאות, הם קשוחים, הכדור אמנם עגול, אבל סורר וגחמני, הוא מתנגד לנו, לועג לנו, בוגד בנו, משפיל אותנו.

אצטדיונים

אני לא הולך לאצטדיונים, אין במשפחה שלי מסורת של הליכה לאצטדיון בימי ראשון, אבא שלי מעולם לא לקח אותי לראות משחק כדורגל, וגם לא הסבים שלי. הייתי שמח, אצבעון שכמותי, במעיל הקטן שלי ובכובע הקטן שלי, ללכת לאצטדיון עם מבוגר שיקנה לי נקניקייה בהפסקה. מצאתי תמונת ילדות שצולמה על שפת האגמים באיקסֵל: אני מצולם בה עם סבא שלי, יוּאוֹאָזָס לַנסקוֹרוֹנסקִיס. אפשר לחשוב שאנחנו בדרכנו לאצטדיון אַנדֵרלֶכט, או לאצטדיון של קבוצת אוּניוֹן סַן־ז‘ילוּאָז, אבל לא, לא הלכנו לאצטדיון באותו היום, אנחנו גם לא נראים כמו אוהדים, יותר כמו סופרים מבוסמים קלות, הוא, סבא שלי, שוודאי היה בן גילי עכשיו, בארשת חמורת סבר של איש ספר, ואני, בן פחות מארבע, לצידו, רציני כאחד מעמיתיו הנכבדים. אפשר לומר שהקדמתי ביותר מחמישים שנה את הארשת הקודרת והדוממת שנהוג לייחס לסופרים, קירח מבעוד מועד, קירח בלב במובן מסוים, מתוך סולידריות עם הסב הליטאי הזה, קולונל לנסקורונסקיס, שדמה גופנית לוולדימיר נבּוֹקוֹב ומוסרית לגנרל דורָקין, ושגם לו היה ראש לכובעים, דרך עדינה לומר קרחת. הייתי רק פעם אחת באצטדיון בריסל, לקחתי את הבן שלי למשחק בלגיה-איטליה ביורו 2000, ויש לי כמה זיכרונות נקודתיים ממשחקים בפארק דֶה פְּרַנְס או בסְטַאד דֶה פְרַאנס, ובראשם גמר גביע צרפת ב־2002 בין לוֹריֶין ובַּסְטִיָה, שצפינו בו בחוג המשפחה עם נקניק פִיגָטֵלוּ ודגל עם ראש מורי. 1 מקורסיקה יש לי זיכרון רחוק של צפייה במשחק לילי בבסטיה עם חמי, שארל סַנטאַַנדרֵאָה, זה ודאי היה בתחילת שנות השמונים, אני זוכר את אור הזרקורים ביציעי העץ הישנים של אצטדיון אַרמאן־סֵזארִי. במזנון נתקלנו במקרה בכומר סְטְרָה (תראה, הנה הכומר!), שענד צלב קטן על דש הז'קט שלו והיה לו צעיף ספורט סביב הצוואר. הכומר סטרה — הייתי מת להמציא את השם הזה, אף שהסתפקתי בליקוטו בתשומת לב למען טקסט עתידי כלשהו — היה אחראי על הכנתנו לנישואים. אבל זה סיפור אחר, ההכנה שלנו לנישואים עם מדלן במלון בקָלָקוּצ'יָה, בנִיוֹלוּ, כשבסוף הארוחה עטה הכומר סטרה ארשת פנים רצינית ושאל: "אני יכול לשאול אתכם שאלה חצופה?" מדלן ואני ודאי הגענו אז לגבינה, נאמר בין התאנים לגבינה, והרכנו בצניעות את ראשינו מעל הצלחת בהסכמה שבשתיקה (ראיתי את מדלן מתפוצצת מצחוק מבפנים), והוא שאל אותנו, בקול זהיר: "אתם מכירים זמן רב?" אילו הייתי שנון מספיק, הייתי יכול לענות לו עם אנדרה ז'יד: "אין שאלות חצופות, רק התשובות יכולות להיות כאלה". אבל הסתפקתי באמירת האמת, שאנחנו מכירים שנתיים. אבל אני מתרחק, מתמהמה ומתעכב, וכל זאת בלי לאבד את חוט המחשבה שלי, אל דאגה. לא, זו הנקודה שרציתי להגיע אליה: כשאני בבית, בערים שאני מתגורר בהן, בבריסל או בקורסיקה, אני לא הולך לעולם לאצטדיון. אחרת הייתי בהייזל ב־1985 ובפוריאני ב־1992.

מדים

אני אוהב את הרגע הזה בכניסה לאצטדיון, כשאני עולה במדרגות הבטון של היציעים המקוּרים בין המוני הצופים בדרכי למושב שלי, יוצא לאוויר הפתוח של שורות המושבים ומבחין מתחתיי בירוק המוחלט של הדשא באור הזרקורים רבי־העוצמה של האצטדיון. כבר אין לי עיניים של ילד, אבל אני עדיין מתבונן בקסם הצבעים של הכדורגל בתמימות הטהורה של הילדוּת: בירוק הנצחי של הדשא ובמדי השחקנים, בצבעים העל־זמניים של הנבחרות, הכחול של צרפת או של איטליה, האדום של ספרד, הכתום של הולנד, שלא לדבר על פסי הכחול־לבן במדים של ארגנטינה. הסדר שב לשרור בכול, הטבע חוזר להיות קבוע ומרגיע כשאני רואה, כמו בגמר של 2002 ביוקוהמה, את הגרמנים משחקים במכנסיים שחורים ובחולצה לבנה נגד הברזילאים שבצהוב וירוק, ואילו ליבי נצבט בשמץ אי־נחת, ואני נתקף התקוממות אסתטית וחרדה מטאפיזית כשאני רואה את ברזיל משחקת בכחול כהה, או גרוע מכך, את השחקנים הגרמנים מתייסרים באותה חולצת רוגבי מפוספסת לרוחב בצבעי אדום ושחור (האם זוהי טולוז, או שמא טולון?), שלבשו בחצי גמר גביע העולם 2014 בברזיל. אני חש עלבון — לא בשם עצמי היום (כבר ראיתי דבר או שניים), אלא בשם הילד שהייתי, שנגזל ממנו האושר הפשוט והבטוח למראה הגרמנים המשחקים על המגרש במכנסיים שחורים וחולצה לבנה לנצח נצחים.

ילדות

בבריסל, בחצר בית הספר היסודי מס' 9, שיחקנו כדורגל בהפסקות, והחלוקה לקבוצות לא הייתה הקטנים נגד הגדולים, או הבלונדינים נגד חומי השיער, או כיתה ז' נגד כיתה ח', אלא קבוצת מוּסר נגד קבוצת דת. בתחילת השנה, בבית הספר החילוני הזה שברחוב אמריקֵן באיקסֵל, נדרשו התלמידים לבחור בין לימודי מוסר ללימודי דת, תלוי במידת רצונם של הורינו או שלנו לקבל שיעורי קתכיזם. בזמן שהילדים מהדת התוודעו לסיפורים מכוננים בחייו של ישו וקראו בכתבי הקודש, זכו האחרים למעין לימודי אזרחות בסיסיים, שהוכתרו — את מלוא העוקץ שבדבר קלטתי רק כעבור שנים רבות — בכותרת הגדולה "מוסר". וכך, בכל הפסקה נדרשנו אנו, התלמידים, לעקרון החלוקה שפשטותו נדמתה לנו מקראית, והיה לו יתרון גם בהיותו חוצה דורות לחלוטין (אותו מספר מאמינים וכופרים אצל הקטנים ואצל הגדולים, אצל המגינים הפוטנציאליים ואצל החלוצים בפוטנציה), כדי לערוך בחצר בית הספר ברחוב אמריקן משחקי כדורגל של מוסר נגד דת — ואנחנו בדת (אני תמיד הייתי מאוד דת, לפחות עד כיתה ט'), לא היינו פחות שֵדים עם הכדור.

שדרת לוּאיז

אני בבריסל, זו תמונה ישנה, אולי בשדרת לואיז, אני עם כמה חברים, אנחנו בכיתה ט' לטינית־מתמטיקה באָתֵנֶה־רוֹבֵּר־קָאטוֹ, תִיֵירִי דֶגוּלן שם, וגם דוֹמיניק דֵרֵד, פיליפ וָורנֵק, אולי אָלֵן וַן וִינק, אולי אֵריק פִּיטֵרס, אנחנו עומדים עם הילקוטים שלנו מול חלון הראווה של חנות מכשירי חשמל ולועגים, בחוצפת נעורים ובאירוניה של תיכוניסטים לטלוויזיות הצבעוניות הראשונות שמשדרות את גביע העולם של 1970. עדיין אין לנו טלוויזיה צבעונית בבית, ואנחנו מתבדחים על חשבון שחקני הכדורגל כאילו הם עוקפים את החולצות שלהם על המסך, כאילו התיקול של השחקן שרץ על הדשא היה מהיר וחיוני כל כך שהוא הצליח לצאת מגבולות גופו, המשיך את תנועתו בשחור ולבן והשאיר מאחוריו את צבע המדים שלו וזה הצליח להדביק אותו רק בפיגור. זה הצחיק אותנו אז, מול חלון הראווה של החנות, הטכנולוגיות החדשות והלא לגמרי מדויקות האלה, גם אם היה בכך ממד פיוטי בלתי מוטל בספק, באופן הזה שבו השחקנים השאירו מאחוריהם מעין הילה של עצמם בהתמתחות המואטת של צבע החולצה שלהם. לא מזמן ראיתי בגרַאן פָּלֶה בפריז עבודת וידאו של בּיל ויוֹלָה, שמשחקת עם המעבר הזה בין השחור־לבן לצבע: שלוש נשים עוברות משחור־לבן מטושטש ומושלג לעולם הצבע באותה תמונה, כשהן חוצות גבול בלתי נראה, מסך וירטואלי, מעין בקרת גבולות סמלית, כאילו בין הקיום ללא־קיום, בין הלידה למוות.

מתוך "כדורגל" מאת ז'אן-פיליפ טוסן. מצרפתית: מיכל שליו, עורכת תרגום: דניז הרן בן־דור, הוצאת "לוקוס".

תמונה ראשית: אוהד צעיר של נבחרת הכדורגל של בלגיה. תצלום: Scripps/NSCAA European Soccer Experience

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ז'אן־פיליפ טוסן.

תגובות פייסבוק