כמה שזה לוקח

רק כשהרכבת האטה לקראת הכניסה לתחנה חשבתי שעוד בבוקר יכולתי להקליד את שמו של עמוס, עמוס שפירא בעברית, או בלועזית, ואולי לגלות איזו ידיעה ראשונית באחד מהעיתונים שפעם נהגתי לקרוא בשקיקה על השטיח בחדרי, כשהגיליון פרוש פתוח כולו ואני דולה סיפורים ממדור הרכילות, עוקב אחר הדרמות במדור הספורט או קורא על תאונות דרכים ומעשי פשע מסמרי שיער. אבל לא עשיתי זאת וכעת אפגוש את מר "Israel is also" כי ישראל ערבים זה לזה ולא משאירים פצועים בשטח וקודם כול מודיעים למשפחה, באופן אישי, אם אפשר בדפיקה רכה בדלת ואם לא אז לפחות בטלפון. והוא אכן מחכה לי על הרציף, קל לזיהוי כצפוי, כולו אותה אי התאמה שגם לאחר יותר משלושים שנות התבוננות אינני יודע כיצד להגדירה בדיוק, אבל במקרה שלו אלו הנעליים הספורטיביות שבולטות מתחת למכנסי הגברדין והבלייזר הכחול עם הכפתורים המוזהבים, פריט שהוא כבר בגדר תקן וכמעט אפילו מדים לנציגיה הרשמיים של מדינת היהודים, בוודאי כשהם מוגלים מן הצבריות מתוקף תפקידם ונקלעים לחיות באירופה. בן פחות משלושים, לחיצת יד ואני רונן בוא ניגש לקפה ממול, אסביר לך במה מדובר. והוא הולך לצדי ונוהג לפי המקצוע שהביא אותו לכאן. הנסיעה הייתה בסדר? אני מבין שאתה מרצה לעברית. כן, בלשן, מתמחה בעברית. אה, על לשון? דקדוק וזה? כן. ויש מי שרוצה ללמוד את זה כאן? גם לא יהודים? כמעט רק, בשנים שלי כאן היו לי אולי שני סטודנטים יהודים. אני מבין הוא אומר ומסיים את השיחה המקדימה. בינתיים כבר חצינו את הרחבה שלפני התחנה וגם את הרחוב ובית הקפה הגדול פוער אלינו חלונות זכוכית ענקיים ובפנים הקירות צבועים בוורוד חי ובצהוב חלמוני, דוגמה גאומטרית המשתדלת בכל כוחה להפיח חיים במקום הסתמי. תשתה משהו? הקפה פה בסדר, אומר המזכיר השני ואני מניח את תיק המסמכים בכיסא שלידי, רושם לעצמי שזהו אחד המקומות הקבועים שלו, וגם את התימהון הקל העולה בי בשל כך. אבל קודם אני חייב לבקש ממך להראות לי את הדרכון שלך. הבאת אותו, נכון? עניין פורמלי, אתה מבין. אני מבין ומראה ומכניס אותו בחזרה לכיס הז'קט והבחור ממשיך, לא מפריע לך שאקרא לך אורי, נכון? והוא שולף עוטפן ניילון כחלחל ואני רואה לראשונה את המילים "עמוס שפירא – דיווח". בתור הנציגות שאתה רשום בה הגיעה אלינו הודעה שאבא שלך, עמוס שפירא, נעדר מזה עשרה ימים. המשטרה המקומית אומרת, או מה שיש שם במקום משטרה, בכל אופן הרשויות אומרות שהעסק לא נראה טוב. כלומר תראה, הספרדית שלך בטח הרבה יותר טובה משלי, אתה הרי גדלת שם ואני רק הייתי מוצ'ילר, ארבעה חודשים מהקרנבל בריו לבוליביה, הסָלָאר של אוּיוּנִי, פרו, מאצ'ו פיצ'ו וזה ובסוף קצת לאורך החוף, לפני שחזרתי ארצה להתחיל את שנת הלימודים. הוא דוחף לעברי הדפסה של פקס ממחשב וקם ממקומו, מעט מהר מדי. הוא נבוך, שליח בעל כורחו, חושש מתגובה. גבו מופנה אליי והוא שואל: קפה? אני מזמין פילטר, להביא גם לך? אני לוקח עוגה, אתה רוצה גם? ואני קורא את המסמך וכל מפת הארץ נפרשת מולי תוך כדי קריאה. המפה שידעתי לצייר בעל פה, המפה שציירתי על הלוח בכיתה ב', כששר החינוך הגיע לביקור וגברת פונסקה קראה לי אל הלוח ואמרה הילד הזר הזה יכול לצייר את המפה מהראש, הנה תראה, אדוני השר, ילד זר. ואני ציירתי. את החוף מצד הים הקריבי ואת שרשראות ההרים ואת הנהרות הגדולים ואת יובליהם העיקריים ואת קווי הגבול עם המדינות השכנות ואת הערים הראשיות והוספתי את השמות ועידנתי את קווי המתאר של המולדת שלא הייתה שלי, גם בינה ובין הים משני צדיה וגם בינה ובין שכנותיה ובאמצע הבירה, באגן שבין ההרים, ומעבר להם ממזרח אזור היערות הגדול שכעת נפרש מתחת לידי העוברת על המפה שבדמיוני. ואני תוהה היכן נמצא עמוס ביחס ליד הזאת, אולי מתחת לזרת, בלב היערות הנמוכים ואולי מתחת לכף היד עצמה באזור ההררי הקשה יותר ואולי בין האצבעות, ואולי היד בכלל אינה מצלה עליו ואולי אין כלל עוד על מה להצל, אלא יש רק נקודה לגלות, לאתר אותה בארץ ההיא, לפי המפה, ולמצוא בה את מה שנותר מעמוס שפירא, מהנדס ישראלי שמזה כשלושים שנה עובד בהפקת מוצרי עץ גולמי ביערות ארצנו, איש עבודה חרוץ ומוכר על ידי רבים. בעוד אלירז מזמין את הקפה אני מוציא את המסמכים מן העוטפן. סיכה משרדית מהדקת דפים אל מפה מקופלת. דיווח בן ארבעה דפים מאת הדיוויזיה הרגלית השלישית, גדוד 26, דפים ששחררתי מחוף הים והם החלו לדבר בספרדית בירוקרטית צפופה, שטף של מילים שככל שספגתי אותן נוכחתי שהן, כדרכן, אינן אומרות כמעט שום דבר. רונן אלירז הניח את קנקן הזכוכית עם פילטר הקפה מעט מעבר לגבול המערבי, לעבר הג'ונגל. כעת אני הוא המדווח לו ומוצא את עצמי מתרגם את עיקרי הדברים. הוא נעלם ושם תקופת היובש, מחכים לגשם בכל רגע, כתוב שהוא לא נראה בסביבה ולא ידועה סיבה אפשרית להיעלמות והנ"ל בן שבעים וארבע ללא בעיות בריאותיות ידועות ולא שב בלילה למתחם של חברת העץ וגם לא התקבלו סימנים אצל אף אחד מאנשי החברה, וביחידת המגורים שלו נמצאו דרכון ישראלי ומסמכים, ובנספח א' מפורטות פעולות החיפוש שנעשו. המקרה הועבר למטה ביטחון הפנים בבירה בהתאם לתקנות ולנהלים. והפיקוד בשטח עומד הכן להוראות נוספות ובסוף יש פסקה מהמטה המורה להעביר את החומר למשרד החוץ וכן הלאה וכן הלאה עד שהתקשרת אליי ובאתי לכאן היום. הדיפלומט מהסס האם ללגום מהקפה, וגם מהסס לפני שהוא מדבר: אני מבין שאתם משפחה שכולה, אולי היה איזה תאריך קרוב, משהו שאתה יודע והם לא. ידי המשיכה לנוח על המפה, והנוף נפתח מתחתיה, גוונים של ירוק וחום והנהר למרגלות ההרים ומהם עד לבירה. לא, אני לא יודע, עכשיו אפריל ואחי נהרג ביוני. עוד לא שלושים שנה למותו של גידי, הייתכן, הייתכן, כבר כמעט שלושים שנה מאז נכנס אלינו איזי בפנים אפורות, בידו נייר טלקס לאחר ששעה קודם לכן צלצל הטלפון. שבת אחר הצהריים כשהגשם היה כבר בשיאו ביוני של 1973 ועמוס הקשיב והקשיב ולא הרפה מן השפופרת דקות ארוכות ואז הניח אותה ואמר זה גידי, גידי שלנו, זה גידי, זה היה מהצבא. מהארץ. גידי, גידי שלנו... ורחל בהתה לעברו, עיניה נפערות ובולעות את עמוס ואת הטלפון החיוור ואת הקיר עם תמונת הנוף הכפרית ואת הבית כולו ואת העולם עד קצהו, בולעת הכול ופניה מתעוותות בהילוך אטי עד ששמעתי את רחש המקרנה ואת סליליה החגים כגלגל עינויים, עד שפיה נבקע והכול נמחק מפני הצרחה הגדולה שפלטה את כל תוכה וכילתה הכול בעוד אני מתרוקן מקרביי בבת אחת באמצע הדרך בין חדרי ובין הסלון, ובתוך שניות אחדות גיליתי שאני מכורבל מתחת לשולחן המגולף באמצע הסלון וריח הגשם והאדמה הרטובה מתערבב באפי עם ריח הסיבים הסינתטיים של השטיח. אפריל ובקרוב יחלו הגשמים וגידי היה צריך להיות היום בן ארבעים ושמונה, סגן אלוף, אלוף משנה, אולי תת אלוף בדימוס, איש חיל האוויר, אחי שהיה מבוגר ממני בשמונה שנים עד אותה שנה ארורה שבה עמדתי לחגוג את בר המצווה בארץ. יום השנה בעוד חודשיים ואני אומר לדיפלומט שלפניי שאני לא מאמין שיש קשר אבל שאני לא יודע ובכל אופן אין מידע נוסף והמקומיים לא יודעים לומר יותר מהמעט שהוא מוסר לי פה על השולחן החלק. אני מבין שזאת לא בדיוק ארץ מסודרת נשמע קולו אומר מעבר לקפה ולים, אני לוקח לעצמי איזו עוגה, אביא לך, אני משלם, ויש לנו זמן, ואני מביט בשעון הגדול חסר הספרות במרומי הקיר שמולי. השבת תיכנס רק בעוד שעות אחדות. יש לנו זמן. אני יכול להשאיר אצלי את המפה? העברתי את אצבעי על הנהר ועל שמה של הבירה ושמעתי את המילים שבהן פתחנו את הבוקר, בכל בוקר, לפני השיעור הראשון – "מתנה קדושה של אלי אבותינו, פיסה של יופי שמימי, שכנת לך לבטח בין ים והרים, עת בא הספרדי האציל, מפרשיו הלבנים מתוחים ברוח, בדרכו לבוא אל יופייך. הציב בך צלב מדמם וגאה עד שקם לו הגזע היפה, ומהרי הנחושת ומכרות הכסף, בא היום ונשמעה הקריאה הקדושה: לנו היא המולדת, שלנו כולה ואחת..." העברית של אלירז השתיקה את ההמנון הלאומי: היום יש שם שגרירות, נציגות קטנה, אבל שגריר תושב עם צוות והכול. תוכל להיעזר בהם בכל הסידורים. השגריר עצמו הוא אחד הוותיקים במשרד, אליהו אבישר, כל הפרטים פה בניירת שהכנתי לך, קח איתך את הכול. אני לא יודע אם יש לך עדיין קשרים שם, אבל במצבים כאלו היכרות עם מקומיים בעמדות מפתח יכולה לעזור מאוד. מקומיים, חשבתי, מקומיים בכל מקום. ובינתיים הוא החווה בגופו לקום. אספתי את הניירת והודיתי למזכיר השני בשגרירות והוא אכן מיהר ללחוץ את ידי ולעזוב את שולחן הפלסטיק בדרכו לארוחת השבת הביתית. מתי ראיתי את עמוס בפעם האחרונה? כמה פעמים ראיתי אותו בשנות דור שחלפו מאז? נדמה לי שהפעם האחרונה שהייתי איתו הייתה לפני שהתגייסתי לצבא, כשהוא בא לשבוע, השתכן במלון בחיפה, בא אל הדירה, ישב איתי בסלון נבוך כאורח לא קרוא, והסביר לי שאין לי מה לדאוג כי הוא ימשיך להעביר את הסכום החודשי, כמובן. במראהו הוא כמעט לא השתנה, אותו מבט מרוחק, אותה בלורית שיער, אלא שהיא נראתה לי משונה, נטולת הקשר. כשהוא שאל אותי לאן אני הולך בצבא אמרתי לו שאיזי סידר לי תפקיד במודיעין. בכוונה אמרתי "סידר" ולא "דאג", ולא ידעתי האם הבעת פניו מעידה על הקלה או שמא על אכזבה, ומה מקור היאטמות המבט לשבריר של שנייה, אם היה זה בגלל "איזי סידר" או בגלל "תפקיד במודיעין". וגם לא ניסיתי לברר זאת. חלפו שנים אחדות וראיתי אותו שוב בלוויה של רחל, איש שהזִקנה כבר החלה להתפשט בו, במעיל גשם ארוך ושרידיה המאפירים של הבלורית הארץ ישראלית, איש שלא אמר דבר, הביט בי בעיניים שקועות וכבר למחרת נסע בחזרה ליערות שלו. ויותר לא ראיתי אותו. דמותו דהתה בזיכרוני משנה לשנה, בלי משים, עד שנותרה רק הדמות שהייתה בילדותי, רחוקה כמו צמתה הנצחית של רחל, רחוקה כמו מראהו של גידי השב בראש חבורת הנערים עם תום סיור בהרים שמחוץ לבירה, בשנים שבהן עוד היינו כולנו תחת קורת גג אחת והדברים נדמו אפשריים, שם בארץ ששכנה לה לבטח בין ים והרים, ארץ שאני נקרא לשוב אליה כעת לראשונה, נדרש אליה כדי לנסות ולאתר את מה שנותר מעמוס, האיש שהיה אבי.

מתוך רומן חדש של עורך "אלכסון", יורם מלצר: "כמה שזה לוקח", הוצאת "פרדס", סדרת "מלח ים", 2020.

תמונה ראשית: מטוס פוגה מגיסטר של חיל האוויר בטיסה מול תל אביב. תצלום: חיל האויר, באדיבות אשר רוט

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על כמה שזה לוקח

02
כרמוש רינה

אני ממליצה בחום לקרוא את הספר. כתיבה יפהפיה, מקושטת,
מרובת דמויות, אסוציאטיבית, כתובה בסגנון זרם התודעה.
ספר רגיש ומרגש.