כמעט אמריקה

הקפה הראשון היה מריר ודלוח, ממש כמו האמריקאים שלמדו איתה, כמו הפקיד שפגשה בבנק, הקופאית בסופר הקטן עם הדברים האורגניים, ואפילו המוכר היהודי בבוצ'רי, החנות עם המצרכים הכשרים. הנימוס הנעים שמרוח כמו לאק על הציפורן לא הצליח לכפר על הצביעות והשטחיות שהוסיפו כאב על חוסר האונים הלשוני שלה. הגלות היא גלות של השפה, חשבה כשהביטה בגבר הגדול שתנועותיו רחבות ובוטחות. הזקן שלו היה מלא ורך, שזור בשיער שיבה והעיניים, מאחורי המשקפיים, חמות וצוחקות. היא ישבה כאן כבר פעם, בקוליג' קורנר. מקום קטן, לא מנוכר מדי, מאפים בסגנון צרפתי מוצגים כפסלי אמנות בתוך וטרינת זכוכית מסתובבת. חיכתה שידבר. רק הקול העמוק הנמוך, עם רמז להיגוי וודי אלני יכול היה לפוגג מעט את הבדידות.

בשיעורים נפגשו מבטיהם מעל למשפטים הרדודים שאמרו הסטודנטים על הסרט בו צפו. כבר מההרצאה הראשונה ליבה הלם כמו פעם. הוא היה שונה מהמרצים האחרים שלה. שנון, מצחיק מאוד. תמיד אמר בדיוק מה שחשבה גם היא. נפש תאומה בשפה שאיננה שפת אמה ובכל זאת בית.

במכונית שלו שלחה מבטים זהירים לידיו הגדולות האוחזות בהגה ברפיון, ואז החוצה לרחובות שנעשו שקטים ככל שהתרחקו ממרכז העיר. היא לא שאלה לאן הוא לוקח אותה. לא כי לא היה לה אכפת אלא בגלל הרעש שהמה במוחה: שתי שמיכות פוך נפרדות? והפנים הסוסיות של הישראלית שהתנדבה לעזור לה בקניות הראשונות שלה בעיר שנמתחו בלעג סמוי. רק עכשיו התחתנתם, לא? העגלה הייתה עמוסה בכלי מיטה ואביזרים לאמבטיה. האאוטלט העצום השתרע כמו יבשת שזה עתה התגלתה. היא נגעה בכל דבר, אז עוד חשבה שיש סיכוי שתהיה מאושרת. הם היו כה צעירים והוא היה אחוז אימה, מהעיר הזרה, ממנה, מעצמו. הוא אהב אותה אבל החרדה גברה על הצורך, ואיך תסביר להוריה את הכישלון.

בחוץ האור התפוגג לאיטו. הסתיו שהקדים שלח את רוחותיו הראשונות כשליחים מבשרי רעות. המדרכות שובצו בעלים אדומים, צהובים, סגולים, חומים. לאן הם נוסעים, שאלה לבסוף, למקום מאוד מיוחד, מסעדה קטנה שאני רוצה להראות לך. היא פתחה את החלון והרוח סימאה את עיניה. כשסגרה אותו הבחינה במערבולת קטנה של קבוצת עלים שהתרוממו לרגע ונחתו על המדרכה בסדר שונה. כמו פאזל חשבה ונזכרה בימים שהייתה יושבת שעות, על השטיח בסלון, עם השכן שלה מהכיתה, רוכנים מעל פאזל של שלושת אלפים חתיכות והאושר הפשוט הזה כשמצאה התאמה בין שני חלקים. היה נדמה לה שאמר משהו ואז האט ועצר בשולי הדרך כשעצמה את עיניה לרגע והעמידה פנים של מנומנמת. את בסדר? לא. לא בסדר, חשבה וכיווצה את עיניה עוד יותר חזק מסרבת לראות את הנערה הזו בת הארבע עשרה שהניחה מזמן על רצפת מכון ברזילי, ומה זה הידיים הזרות האלו שמלטפות עכשיו את גופה? נערה בת ארבע עשרה עומדת זקופה במכון ברזילי לאביזרים אורטופדיים. גבר נעים סבר מסביר לה בעדינות שעליה לפשוט הכול. הידיים הכהות נשלחות לקערת סיד לבנה ומורחות על בטנה פסים עבים של דבק לבן שאחר-כך יתקשה וממנו ייצקו את הדגם של חגורת בוסטון. הפסים הולכים ומשתלטים על הטורסו שלה. מתחת לחזה ועד לשיפולי הבטן.

זה קר, זה מגעיל, זה מפחיד, זה מביך, זה נעים. צלילים שמעולם לא שמעה מתעוררים בתוכה בפעם הראשונה והיא שונאת את הגבר הזה שממשיך במיומנות מקצועית לעטוף את גופה בחומר הנורא הזה. היא שונאת את הגב שלה שהוא עקום ואת הנפש שלה שהיא מעוותת. היא רוצה לברוח, לצרוח, לבכות, אבל עומדת ללא תזוזה, קפואה, בצייתנות. האורתופד איים שאם לא חגורה - אז ניתוח ושנה בגבס בבית חולים. הפנים שלה כמו בדולח שעומד להיסדק.
די. תפסיק!

אני חושב שהתאהבתי בך, אמר הקול העמוק. אולי אפילו חייכה. לרגע חשבה שחזרו לה הכוחות המכשפים. הוא יעזוב את אשתו. גם היא תעזוב והם ילכו ביחד לעבר האופק. דו לשוניים. קאט. האם יצליחו להירדם מכוסים באותה השמיכה?

בקושי הצליחה להסדיר את הנשימה. האם ידעה מה היא עושה כשלבשה לאחד השעורים את חצאית המיני מזמש חום שקנתה בגאפ בהאורוורד סטריט, ומגפיים גבוהים בגרביונים שקופים? באיזו שפה תתאר את הבדידות, הכמיהה של הגוף, הבוז העצמי, האהבה, הפחד, הרצון להשתחרר. לא. היא לכודה לנצח. לכודה בתוך שפה שאיננה שפת אמה. אפילו השכל הכי חכם לא יכול להקדים את הנפש. המנוע של המכונית האמריקאית הגדולה, שאפילו לא ידעה מאיזה דגם, המהם בקוצר רוח, הכל כאן גדול כל-כך. המכוניות, הכבישים, השלטים בדרך, החנויות, הסופר. המדפים שאינם נגמרים והיא לא יודעת באיזה מוצר לבחור. סחרחורת ובחילה. היא רק רצתה שמישהו יאהב אותה. אבל לא ככה.

היא ביקשה שיוריד אותה. היא לא יכולה. הוא נסע מהר. הרגל עצבנית על הדוושה. הוקל לה כשהמרווחים בין העצים גדלו. ואת מקומם תפסו מבנים עירוניים. פחות עצים יותר בתים, גגות אדומים, בתים נמוכים, הכל מעץ. בתים פרטיים שתי קומות ועלית גג. אחד מעץ צבוע לבן, לידו בית שקורותיו צבועות בירוק חיוור ושוב בית לבן ואז אפור. הם גרו בעליית גג קטנטונת בבית ישן מעץ חום אדמדם. עשרות מדרגות תלולות, שטיח ירוק דשא מכוער ומלא כתמים מכסה על רצפת העץ היפה שמתחת. בעל הבית, יהודי זקן וקפוץ יד, המעיט בשעות בהן הפעיל את ההסקה המרכזית. מהחלון, רועדת מזרות, ראתה בפעם הראשונה שלג סמיך יורד בדממה ומכסה את הכל.

ברכבת הביתה אף אחד לא הביט בעיניו של האחר. זה התאים למצב הרוח שלה כי אם מישהו היה נועץ בה עכשיו מבט הייתה מתחילה לבכות. אישה שחורה עם סל קש צבעוני, עגילי זהב ענקיים ואוזניות, הניעה כרצונה את הטורסו שלה, מצייתת לקצב השיר ששמעה בראשה.