לבחור את המלחמות הנכונות

מחקרים חדשים מראים שתשוקותינו מתנגשות עם מטרות אחרות כמעט שמונה שעות ביום. הצלחתנו תלויה ביכולת לנהל נכון את המאבק התמידי הזה, בג'ונגל כמו בחיים המודרניים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"אתה האדם היחיד בעולם שיכול לנצל את יכולותיך"  ("זיג" זיגלר, סופר ומרצה אמריקני, 2012-1926)

"גביע הזהב של צ'לטנהם" הוא שמו של מירוץ מכשולים, היוקרתי מסוגו באנגליה, הפתוח לסוסים בני חמש ומעלה. אלה אמורים לדהור לאורך 5,331 מטר בעוד הם מדלגים בדרכם על פני 22 משוכות של גדר חיה. המירוץ מתקיים פעם בשנה, בחודש מרס, במסגרת פסטיבל צ'לטנהם שנמשך ארבעה ימים. המירוץ ידע כבר כמה גיבורי עבר הרצים על ארבע, ופסליהם מפארים את המדשאות שמסביב למסלול המטופח. באופן טבעי, זהו גם אחד המירוצים המסוקרים ביותר במדינה, והמירוץ של 2012 זכה לעניין מיוחד בגלל סוס מסוים — קָאוּטוֹ סטאר, סוס מבוגר יחסית בן שתים־עשרה, חום עם פס לבן על חוטמו המחוטב, שייתכן כי כשירותו נפגעה לאחר שנפצע באימון שבועיים וחצי לפני המירוץ. אך מזג תחרותי לעילא ורובי וולש, אחד הרוכבים הטובים במדינה, היושב על גבו, עושים את הסוס לשיחת היום. קָאוּטוֹ סטאר כבר זכה פעמיים במירוץ זה בשנים 2007 ו־ 2009 . לאחר קריירה מפוארת (המנצח ב־ 23 מירוצים מתוך ה־ 40 שהשתתף בהם) שהכניסה לבעליו יותר מחמישה מיליוני דולרים, הכול מבינים כי המירוץ של קאוטו היום הוא כנראה האחרון. אם יזכה בו, יקבע שיא סוסי לשנים רבות ויבסס את מעמדו כסוס המכשולים הטוב ביותר מעולם.

אם חיי נצח היו הגביע הקדוש שאליו שאפה האנושות מאז ומעולם, הרי שמאז המאה הקודמת החליפה אותם ה"הצלחה" — משאת נפשם של רבים, המוכנים אפילו לקצר את חייהם כדי להשיגה

המתחרה העיקרי של קאוטו סטאר הוא לונג ראן, הצעיר ממנו בחמש שנים, שניצח אותו במירוץ זה שנה קודם בשמונה אורכים מלאים (יחידת המדידה במירוצים אלה היא אורכי סוס). אך קאוטו חזר מבית הקברות לסוסים (שם הם בעיקר מרבים את זרעם המשובח, אף שקאוטו, כמו רוב הסוסים שקופצים מעל מכשולים, סורס כדי להרגיעו ולהבטיח דילוג חלק יותר...) וניצח את יריבו הצעיר בשני מירוצים חשובים בחודשים שקדמו למירוץ של היום. אף שהסטטיסטיקה אינה מעודדת —רק שני סוסים בגילו זכו במירוץ ב־ 88 שנות קיומו ואף לא אחד מהם מאז 1969 ; המסלול בצ'לטנהם ארוך במיוחד; והסיום המפורסם שלו במעלה הגבעה מעניקים יתרון טבעי לסוסים צעירים — למרות כל אלה קאוטו כבר הוכיח כי אם יש סוס שיכול לרשום דף חדש בעמודי הסטטיסטיקה, הוא הסוס.

אך היום נראה כי כולם רוצים בניצחונו של קאוטו. נדמה כי ניצחונו יאותת לכולם שחיי נצח הם אפשרות מעשית

לקאוטו יותר מ־ 10,000 אוהדים בדף הפייסבוק שלו המייחלים לניצחונו, אך לא פחות מכך, שלא ייפול וייפצע. על פי הנתונים שמפרסמת הרשות למירוצי סוסים באנגליה, סיכוייו של סוס במירוץ מכשולים למות במהלכו הם 4 ל־ 1,000. אם תכפילו זאת במספר המירוצים שסוס כזה משתתף בהם, תבינו מדוע סיכוייו של סוס להגיע לסוף ימיו בעודו לוחך עשב בשלווה אינם גבוהים במיוחד. ואמנם, רוב סוסי המירוץ מסיימים את חייהם בטרם מלאו להם חמש. מבנה רגליהם של סוסי מירוץ אחראי למהירות אך בו בזמן גם לפגיעוּת. במהלך המירוץ סוס עשוי להפעיל על רגליו משקל הגדול פי שלושה עד עשרה ממשקל גופו. קשה מאוד לטפל בשבר ברגלו של סוס והסיכוי להתפתחות נמק או דלקת גבוה. פציעה כזאת בדרך כלל גוזרת על הסוס מוות. ביום המירוצים הקודם בצ'לטנהם כשלו שלושה סוסים מעל המשוכות, נפצעו וקיבלו זריקה קטלנית כדי לקצר את סבלם.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

אך היום נראה כי כולם רוצים בניצחונו של קאוטו, גם כאלה שמהמרים על סוס אחר. נדמה כי ניצחונו יאותת לכולם שחיי נצח הם אפשרות מעשית.

65,000 צופים, קהל שיא בצ'לטנהם, באו לראות את המירוץ ב־ 16 במרס 2012 . כמנצח הוכרז סינכרונייזד, שיחס ההימורים עליו היה 1 ל־ 8. לונג ראן הגיע שלישי. וקאוטו סטאר? ובכן, קאוטו לא הגיע לקו הגמר. הסוס הוביל וקפץ היטב מעל המשוכות הראשונות, אבל אחרי המכשול התשיעי החליט רובי וולש, לאכזבת הקהל, לא להמשיך להתחרות, להחזיר את הסוס המעוטר לאזור שבו מסתיים המירוץ ולשחרר אותו מהאוכף. וולש אמר כי הוא חש שהסוס מתמתח יותר מהרגלו מעל משוכת המים, וחשש כי השארתו במירוץ תיגמר בפציעה קטלנית. חששו זכה לאישור עצוב כאשר סינכרונייזד, הסוס הזוכה, נפל אל מותו חודש בלבד לאחר מכן במירוץ "גרנד נשיונל". למרות הניסיונות המובנים של התקשורת להאניש את הסוסים המשתתפים במירוץ ("אתה רוצה לראות אותו מתחרה שוב ושוב, כמו את פדרר"). העניין שלי ממוקד כולו ברוכב האנושי — האדם שהיה צריך להכריע בין תהילת עולם לסוס ולעצמו ובין הסיכון של אובדן הסוס המיוחד הזה. ואם להתמקד אף יותר, התעניינתי בשאלה אם החלטתו באילו נסיבות יפרוש מהתחרות התקבלה עוד לפני שהסוסים זינקו למירוץ או במהלכו, כשהעריך שהתקווה לזכייה החלה להתרחק. אם החליט עוד קודם באילו נסיבות יפרוש, נדרש לו לוולש כוח רצון אדיר כדי לוותר על המירוץ ואיתו על הפרס הגדול. אלא שרמת המיומנות של וולש וההיכרות הקרובה שלו עם קאוטו מצביעות על האפשרות שההחלטה נפלה דווקא במהלך המירוץ: הרוכב הקשוב והמנוסה זיהה במהלכו את הירידה בכושרו של קאוטו, מזערית ככל שתהיה, והחליט לא ליטול את הסיכון. אך מה על כולנו, הנאלצים לקבל החלטות חשובות כשאיננו מצוידים במיומנות וברגישות העצומות שעמדו לוולש בעת קבלת ההחלטה שלו? לא נותר לנו אלא לסמוך על כוח הרצון שלנו.

הפסיכולוגיה של הפיתוי

אם חיי נצח היו הגביע הקדוש שאליו שאפה האנושות מאז ומעולם, הרי שמאז המאה הקודמת החליפה אותם ה"הצלחה "— משאת נפשם של רבים, המוכנים אפילו לקצר את חייהם כדי להשיגה. גם מי שמאמין שהיה לומד על הטבע האנושי מקריאת 37 המחזות שכתב שייקספיר יותר מאשר מקריאתה של ספרייה שלמה של מחקרים במדעי ההתנהגות, אינו יכול להתעלם עוד ממחקר ענֵף שממנו עולה כי תרומתו של הכישרון להצלחה מוגבלת. שעה שהכישרון אינו מסביר יותר מ־ 25 אחוז מההצלחה, הרי שלמשמעת העצמית, לנחישות ולהתמדה משקל מרכזי ביכולת להשיג את הפרס הכלכלי והחברתי הנכסף, בעיקר משום שתכונות אלה משרתות היטב את ההתמודדות עם מכשולים ועם תקלות בלתי נמנעות בדרך הארוכה המובילה להצלחה. וולטר מישל ועמיתיו מצאו במחקר מכונן, עוד בשנת 1972 , כי ילדים בני ארבע עד שש שהצליחו לדחות סיפוק והתאפקו כמה דקות מלאכול מרשמלו אחד שהונח לפניהם בתמורה לשניים שקיבלו מאוחר יותר, הצליחו גם יותר בלימודיהם האקדמיים שנים רבות אחר כך. גם אם תנתחו את קורות חייהם של המצליחנים הנהנים לחלוק את סיפוריהם עם קוראי האוטוביוגרפיות שלהם, לא תוכלו להתעלם ממכנה משותף אחד בולט — נחישות וכוח רצון (מכנה משותף אחר, שמשום מה מקומו נפקד בספרים אלה, הוא המזל).

 היענות בלתי מרוסנת לתשוקותינו מרחיקה אותנו מהיכולת לממש מטרות חשובות שקבענו לעצמנו ועשויה אפילו לסכן את בריאותנו

 

רוי באומייסטר נחשב היום החוקר המוביל בתחום כוח הרצון. בהרצאה שנשא בשנת 2011 לפני קבוצת אינטלקטואלים הידועה בשם Zurich.Minds , הוא סקר תחומים אחרים שבהם נודעת לריסון העצמי השפעה חיובית: הצלחה במערכות יחסים לטווח ארוך, בריאות נפשית ופיזית, ואפילו אריכות ימים. באומייסטר הבהיר בהרצאתו גם כי האמונה העממית שעל פיה יש סוגים שונים של כוח רצון אינה מבוססת מבחינה מחקרית. בפתיחה לספר "כוח רצון: לגלות מחדש את העוצמה האנושית הגדולה ביותר" (Willpower: Rediscovering the Greatest Human Strength) שבאומייסטר פירסם בשנת 2011 , הוא עוסק בדרך המוזרה והמוטעית שבה אנו מתייחסים לחשיבות הנושא. כשאנו נשאלים על מעלותינו, הוא אומר, נציין כנות, אומץ, יצירתיות, הומור ואפילו צניעות, אך לא ריסון עצמי. מעלה זו תופיע בסוף הרשימה, אם בכלל. לעומת זאת, כשאנשים מתבקשים לציין את תכונותיהם הכושלות, קופץ הריסון העצמי לראש הרשימה.

חיי כולנו מבוססים על היענות לתשוקותינו, רובן צו הטבע והאבולוציה, אחרות פרי הסובלימציה של דחפים אנושיים בסיסיים המקבלים מענה בכלים שמציעות ההתפתחויות המדעיות החשובות של המאה האחרונה. כך, למשל, שלל האמצעים שהרשתות החברתיות והתכנים האחרים המוצעים ברשת מספקים, מאפשרים לנו להשביע את סקרנותנו ולחוש רצויים או שייכים. אלא שהיענות בלתי מרוסנת לתשוקותינו מרחיקה אותנו מהיכולת לממש מטרות חשובות שקבענו לעצמנו ועשויה אפילו לסכן את בריאותנו. על פי אחד המחקרים, ניתן לייחס יותר משליש ממקרי המוות בחברות המערביות לתוצאות ארוכות הטווח של הכניעה לתשוקות כאלה (מין, סמים, מזון לא בריא וגם עבודה). בעולם הדוניסטי עתיר הסחות דעת ההצלחה נשכרת מהיכולת לעמוד בפני פיתוי יותר מאשר מכסף, ממראה או מאינטליגנציה. כיצד זה עובד בדיוק?

החוקרים וילהלם הופמן, קתלין ווס ורוי באומייסטר משתפים פעולה זה זמן רב בניסיון להתחקות על התדירות והעוצמה שבהן אנו נתונים להשפעתן של תשוקותינו — התרגום ההתנהגותי והאישי של דחפינו הנסתרים. באיזו מידה, הם שואלים, חשקים אלה מתנגשים עם מטרות אישיות חשובות שהגדרנו לעצמנו, מהן הנסיבות שבהן אנו מפעילים התנגדות לתשוקות כדי לא לפגוע במטרות אלה. וחשוב מכך, מה מייחד את הנסיבות שבהן אנו מצליחים או נכשלים במאמצי ההתנגדות שלנו.

הסוס קאוטו סטאר בתהלוכת ניצחון בכפרו, שפטון מאלט (אנגליה), 2011

הסוס קאוטו סטאר בתהלוכת ניצחון בכפרו, שפטון מאלט (אנגליה), 2011


החוקרים ביקשו מ־ 205 משתתפים, תושבי העיר ורצבורג שבגרמניה, לדווח על החשקים שלהם במשך שבוע שלם. החוקרים פנו אל המשתתפים שבע פעמים בכל יום בשאלות שנשלחו למכשיר הטלפון הסלולרי שחולק למשתתפים במסגרת המחקר, וביקשו מהם לדווח אם התנסו בפיתוי ב־ 30 הדקות האחרונות, ואם כן, לסווגו לאחת מ־ 14 קטגוריות שהחוקרים קבעו מבעוד מועד. לאחר מכן התבקשו המשתתפים לציין את עוצמת החשק ואת המידה שבה מימושו מתנגש עם מטרות אישיות, ולדווח אם בשל הסתירה הזאת הפעילו התנגדות שהצליחה לרסן מעט את החשק. כל הדיווחים תועדו על גבי אפליקציה סלולרית שהוכנה מראש. המחקר נהנה משיעור היענות גבוה במיוחד (92.2 אחוז מכלל המשתתפים) והניב 7,827 דיווחי חשקים ותשוקות שעמם התמודדו המשתתפים — מפה נאמנה, להערכת החוקרים, של מגוון הפיתויים שאנו חווים בשגרת יומנו.

מהנתונים שנאספו עלה כי יש שונות גדולה בתדירות ההופעה של החשקים המדווחים, בעוצמתם ובעוצמת הקונפליקט בינם ובין מטרות אישיות חשובות. התברר כי מחצית החשקים המדווחים מתנגשים עם מטרות, ערכים או דחפים אחרים שלנו במידה כזאת או אחרת. החשקים שהובילו את הרשימה בעוצמתם ובשכיחותם היחסית היו, למרבה ההפתעה, הרצון לישון, ובאופן לא מפתיע התשוקה לאוכל ושתייה, למין, לקשר חברתי, לסיפוק צרכים היגייניים ולפנאי. דווקא הרצון לעשן או הרצון לשתות אלכוהול לא זכו למקום גבוה בדירוג החשקים למרות אופיים הממכר. החוקרים הגדירו גם קטגוריות של מטרות אישיות שהתנגשו עם ההיענות לפיתוי. בין המטרות: בריאות תקינה (בקונפליקט עם התשוקה למזון עתיר סוכר, למשל), חיסכון (מתנגש עם הפיתוי לקניות, לדוגמה), הישגים מקצועיים וחברתיים (בקונפליקט עם הרצון לישון, בין השאר) ויעילות בניצול הזמן (מתנגש עם צריכת מדיה, למשל).

מי שהפעיל התנגדות פנימית תכופה אל מול הפיתויים שדיווח עליהם, גילה כי יכולתו להתנגד לפיתוי נוסף בהמשך היום נחלשת, במיוחד בסוף היום

התשוקות לשינה, למין, לפנאי, להוצאה כספית ולאוכל עמדו בסתירה החריפה ביותר למטרות אחרות של הנשאלים ולכן זכו לשיעור הגבוה ביותר של ניסיונות ריסון עצמי, שרובם הוכתרו בהצלחה. התשוקה לשימוש במדיה — בדיקת דואר אלקטרוני, גלישה ברשתות חברתיות וצפייה בטלוויזיה — שהופיעה גם היא בתדירות גבוהה בסולם החשקים, נחלה את שיעורי הכישלון הגבוהים ביותר בכל מה שקשור להפעלת התנגדות כוח הרצון ( 42 אחוז מאלה שדיווחו על התנגדות לפיתוי לא הצליחו להתגבר עליו). זה היה גם גורלה העגום של ההתנגדות לעבודה, שהחוקרים הגדירו כאחד הפיתויים. באופן טבעי התפזרה תדירות החשקים באופן לא מאוזן על פני היום והשבוע. התשוקה לקפה בלטה בבוקר, ואילו הפיתוי של המדיה התגבר דווקא בערב. כצפוי, התשוקה לאלכוהול עלתה בערבים ובסופי שבוע. התשוקה לשינה התפרשׂה על פני כל שעות הבדיקה.

בנוסף, החוקרים הבחינו כי כוח הרצון נשחק עם הפעלתו, בדומה לשחיקת כוחו של שריר בהפעלה ממושכת כאשר הסבולת שלו מגיעה לקצה. מי שהפעיל התנגדות פנימית תכופה אל מול הפיתויים שדיווח עליהם, גילה כי יכולתו להתנגד לפיתוי נוסף בהמשך היום נחלשת, במיוחד בסוף היום. לממצא חשוב זה, שכבר התגלה לפני כן בניסויים במעבדה, חשיבות שקשה להפריז בערכה. שנים רבות של אמונה בכוחו של הלא־מודע לכוון את מעשינו גימדו את מקומו של כוח הרצון בהשפעה על גורלנו. ההבחנה כי כוח הרצון פועל כמו שריר מבוססת על ההערכה כי היכולת האנושית לריסון דחפים היא פרי התפתחות אבולוציונית מאוחרת יחסית, ולפיכך אינה יציבה וקשה להשתמש בה לאורך זמן.

גם מאפייניו הפיזיים של כוח הרצון מושפעים בין השאר מתזונה (לגלוקוז בדם השפעה חיובית על כוח הרצון) ומשינה. ההחלטות שאנו מקבלים על קיבה ריקה או במצבי עייפות שונות מאוד בטיבן מההחלטות המתקבלות במצבים הפוכים. מבחינת ניצול שריר כוח הרצון, מדובר במשחק שסכומו אפס — אם תנצלו אותו יותר מדי בעבודה, כשתחזרו הביתה אתם עשויים לאבד סבלנות ביחסיכם עם בן או בת זוגכם או לצלול לתוך בולמוס של אכילה בלתי מרוסנת. המשמעות המעשית של ממצא חשוב זה היא שאם אכן כוח הרצון מתנהג כשריר, הרי שאסטרטגיה של ניהול סדר יום הנמנע מפיתויים עשויה להיות יעילה יותר מתרגילים לחיזוקו של כוח הרצון. סדר יום כזה יתבסס על הרגלים ושגרה המצמצמים את הסיכוי לפגוש בפיתויים כאלה: שעות קבועות לארוחות, שתיים־שלוש כוסות קפה ליום, מגבלת זמן על שעות הצפייה בטלוויזיה וכולי. כבר פגשתי מישהי שאימצה כלל של השלכת בגד ישן כנגד כל בגד חדש שהיא קונה כדי לעמוד בפיתוי האופנתי והיקר של מלתחה עדכנית, ואני מכיר מישהו שהחליט לא לשתות בימים ראשון ושני כדי להגביל את צריכת האלכוהול שלו, מבלי שיצטרך להתמודד עם הפיתוי בכל יום מחדש. בעלי שליטה עצמית מפותחת מנצלים אותה לקביעת סדר יום דל בפיתויים יותר מאשר להתנגדות לפיתויים מזדמנים. וכשהם פוגשים בכאלה, שריר כוח הרצון שלהם רענן ומוכן להתמודדות. בעלי כוח רצון מנסים לתכנן את חייהם כך שהם מבצעים כהרגל שאימצו חלק ניכר מהפעולות שאצל רוב האנשים מצריכות שליטה עצמית וכוח רצון. אם החלטתם שאתם מסדרים את חדר העבודה לכם מדי יום ראשון בבוקר, תזדקקו לפחות כוח רצון לעמוד במשימה, כיוון שהמשימה הופכת הרגל והרגלים אינם מדלדלים את כוח הרצון. לעומת זאת, מי שאינם ניחנים בשריר כוח רצון מפותח חייבים להקפיד לבחור את הדברים החשובים באמת שבשבילם הם מוכנים לעייף אותו. במקום לנסות ולהצטיין תמיד, עדיף להיות טוב במה שבאמת חשוב.

זוהי המלכודת המנטלית של היאחזות זמן רב מדי בתקווה כי מצב ביש ישתפר מבלי להעריך את התוצאות ההרסניות הצפויות אם השיפור יבושש להופיע

 

מחקרם של הופמן ועמיתיו מציג אפוא את החיים המודרניים כשגרה של מופעי חשקים ודחפים המתנגשים בדרך כלל עם מטרות אישיות או עם ערכים החשובים לנו, ולפיכך נתקלים בהתנגדות. בשעה שרוב הניסיונות להדוף את הפיתוי מוכתרים בהצלחה, אנו עשויים להינגף בפני פיתויים מסוימים בשל אופיים, אך לא פחות מכך בשל היסטוריית הפעלת ההתנגדות באותו יום. אם נסכם את עבודת החוקרים נראה כי אזרח ממוצע מבלה שמונה שעות ביממה מול פיתויים שונים, משקיע שלוש שעות בהתנגדות להם וחצי שעה בכניעה מענגת לפיתויים שלחלקם הצליח להתנגד קודם. השחקנית מיי ווסט כבר אמרה: "בדרך כלל אני נמנעת מפיתויים, אלא אם כן איני יכולה להתנגד להם."

רגל אחת על הקרקע

כאשר צוות קרקע מנוסה מתכונן להמראתו של כדור פורח, חבריו אוחזים בחוזקה בשתי ידיים בסל הנצרים הקשור לכדור ההולך ומתנפח בהליום, כדי למנוע המראה מוקדמת. הם גם נוטעים רגל אחת בקרקע — לעולם רגל אחת בלבד. הכלל שכולם מצייתים לו הוא פשוט: כאשר רגל זו ניתקת מהאדמה, שמוט מיד את אחיזתך בסל. התובנה המשתקפת בכלל חשוב זה נועדה להבטיח את שלומם של חברי צוות הקרקע של כלי הטיס הגחמניים, כששינוי מהיר במזג האוויר משבש את יציבותם. "כאשר משב רוח פתאומי מכה בכדור והוא מתחיל להתרומם," מסביר מומחה לנושא, "אתה מוצא את עצמך תלוי בגובה 15 סנטימטר באוויר ועשוי לחשוב בלבך 'מה הסיפור, אני יכול להניח לסל ולנחות בביטחון על הקרקע.' לפני שאתה מבין כיצד הגעת לשם, אתה תלוי בגובה שני מטרים וחושב, 'אני עשוי לנקוע קרסול אם אעזוב עכשיו, מוטב שאמשיך ואחכה עד שננמיך. ואז אתה מוצא עצמך בגובה עשרה מטרים ואם תקפוץ תשבור רגל, אבל אם לא תקפוץ..."

זוהי המלכודת המנטלית של היאחזות זמן רב מדי בתקווה כי מצב ביש ישתפר מבלי להעריך את התוצאות ההרסניות הצפויות אם השיפור יבושש להופיע. הכלל שפורט כאן מעולם לא היה רלוונטי יותר מאשר בבוקר אביבי אחד בשנת 1932 , כאשר ספינת האוויר הגדולה בעולם, "אקרון", ניסתה לנחות בשדה פתוח ליד מחנה צבאי בסן דייגו, קליפורניה. הספינה אדירת הממדים, 260 מטר אורכה, שהושקה אך שנה קודם לכן וייצגה את פאר הטכנולוגיה האווירית של אותה תקופה, הגיחה, בעודה מנמיכה לאטה, מתוך ערפילי הבוקר הנמוגים. בכל פעם שהתקרבה לפני הקרקע נדרכו 200 חניכי האקדמיה הימית שעליהם הוטל באותו בוקר, לראשונה בחייהם, לעגן ספינת אוויר באמצעות החבלים שהשתלשלו ממנה. אלא ששלושת הניסיונות הראשונים הופרעו במשבי רוח פתאומיים שהסיטו את הספינה, ורק בניסיון הרביעי הצליח צוות הקרקע לאחוז בחבלים ולגרור את הכלי העצום אל הקרקע. אולם אז, עקב תקלה באחת מטבעות העגינה, נטתה הספינה על צדה והכבידה מאוד על אנשי הצוות שבצד האחר. מתוך ייאוש טיפסו כמה מהם במעלה החבל בניסיון להפעיל את כל כובד משקלם, אך לשווא. הספינה עלתה אט־אט, וחום השמש החל לחמם את ההליום שנותר בגופה. צוות הקרקע הצעיר והלא מנוסה שמט את אחיזתו בכבלים ונחת על הקרקע (כאשר לא נחתו בשוגג על איש צוות אחר). אלא שעם נסיקתה של "אקרון", לאחר שהשתחררה ממטענה האנושי, נחרדו הצופים הרבים באירוע לגלות כי שלושה מצוערי הימייה נותרו תלויים באוויר. הראשון שמט את עצמו אל מותו מגובה 50 מטר. אחריו התרסק על האדמה הקשה, בענן אבק קטן, הספורטאי המצטיין של הבסיס, המלח נייג'ל הנטון. בין החבלים המתדלדלים מהספינה נותר אדם אחד בלבד. הקהל עקב באלם אחר הספינה המתרוממת בחום היום המתגבר לגובה 700 מטר. המתח היה קשה מנשוא. מגובה זה, כל שראו הצופים היה נקודה כהה זעירה המיטלטלת מתחת לגוף הספינה. התנתקותה משם נראתה בלתי נמנעת. אבל המלח על החבל, צ'רלס קווארט, מתאגרף שהתאמן לאליפות הצי, סירב לוותר. הוא קשר את עצמו לחבל בדרך ששמרה על כוחותיו, ולאחר שעתיים של ניסיונות להנחית את הספינה הבין שהסיכוי היחיד שלו לשרוד הוא בטיפוס אטי אל תוך הספינה, וכך עשה. כשזו נחתה לבסוף בערב, סירב הניצול רב־התושייה בעקשנות לדבר על השעות הנוראות שבילה באוויר. "אקרון" עצמה התנפצה שנה לאחר מכן בסערה שאליה נקלעה ליד חופי ניו ג'רסי, ובכך בא הקץ לעידן ספינות האוויר.

אם עלה בגורלכם לטפל בספינת אוויר נוחתת או בכדור פורח, הלקח של הסיפור מוכר וגלוי. אבל המסר החשוב והסמוי מתאים לכולנו: כאשר המצב מידרדר, קל לנו לשכנע את עצמנו שהעניינים ישתפרו מעצמם, עד שלפתע אנו מוצאים את עצמנו במצב קשה כל כך שדרך המילוט היחידה ממנו היא טיפוס על חבל בין שמים וארץ. בין שהשקעתם במניות בין שבמערכת יחסים, העיקרון של "רגל אחת על הקרקע" נכון גם לכם. במקום לסמוך על שריר כוח הרצון המועד לשחיקה גם אצל הנחושים שבינינו, קִבעו מראש את המחיר או את הנסיבות שבהן תרפו מהחבל. אם הספר אינו מעניין דיו עד עמוד 70 , אני מוותר על המשך הקריאה. אם הבנק מחזיר בטעות המחאה שלי יותר מפעמיים, אני עוזב אותו, ואם יזם שהשקעתי בו מציג לי יותר משני מצגים מוטעים, איני ממשיך להשקיע בו.

המאמר מבוסס על הפרק הראשון בספרו החדש של יעקב בורק, "איך מוצאים חתול שחור בחדר חשוך", הרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
קריאה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על לבחור את המלחמות הנכונות

04
נדב ממלוק

בראייה של התרבות הארגונית לניהול סיכונים תפעוליים, דוקטרינת "רגל אחת על הקרקע" המתוארת במאמר המצויין הזה, מהווה דרך תגובה ל "...מלכודת המנטלית של היאחזות זמן רב מדי בתקווה כי מצב ביש ישתפר מבלי להעריך את התוצאות ההרסניות הצפויות אם השיפור יבושש להופיע.... ". הבעייה היא שבמקרה חירום כפי שתואר בסיפורה של ה-"אקרון", לא ניתן היה לבצע שיקול רציונאלי האם המשך ההאחזות בבלון הנה בבחינת האפשרות המומלצת של לקיחת - "סיכון מחושב" או לחילופין האפשרות המגונה של "לקיחת הימור", כלומר היכן התוחלת חזקה יותר: בסיכוי המופלא לתהילת עולם, או בסיכון העגום של המוות, ולכן כפי שקורה רבות לאנשים צעירים שנדרשים להחלטות רגשיות (ולא רציונאליות) ואשר עדיין לא הספיקו לעבור חוויות מורטאליות, בדרך כלל הם אופטימיים ומאמינים שלהם זה לא יקרה. האין זו הסיבה לכך שרבים כל כך מאיתנו בהיותנו עולי ימים התנדבנו ליחידות קרביות?

07
בועז ברק

יעקב בורק הפנה אותי לאתר מרשים זה וכמובן שנהניתי ביותר לקרוא את מאמרו על בחירת המלחמות הנכונות. כל כך הרבה פעמים קורה לנו שאנחנו משוכנעים כי כל המערכת האמוציונלית נהירה וברורה לנו, אך רק כאשר מגיע אדם ברמתו של יעקב פתאום מתבהרת התמונה ואנו מקבלים את מערכת המושגים, המילים וההגדרות להבנה הכמעט מושלמת של הנושא. יישר כוח.

ד"ר בועז ברק

11
יואב לוי

האבולוציה בנויה על חוק המספרים הגדולים, בניצולה את התמהיל של חלקנו שמשחיזים את יכולותינו רוב חיינו כדי לעשות את פריצת הדרך ברגע המכריע (כאנשי ביטחון או זוכי פרס נובל) מול אלה שיורים באפילה יום ביומו (סחרני היום או בודק התיקים בכניסה לקניון). מי ימצא (או יהרוג ביריה) ראשון את החתול השחור? האבולוציה תחייך ותענה - כשיש לך כל כך הרבה פרטים שמנסים - למי אכפת? לחתול אין סיכוי.

(Life is like an elevator: it goes up; it goes down; you'd be better off not overusing them)