ליזה המסכנה

מן הסתם, איש מתושבי מוסקבה כולה אינו מכיר כמוני את סביבתה של עיר זאת, מפני שאיש אינו יוצא לשדות לעתים מזומנות יותר ממני, איש אינו משוטט ברגל יותר ממני, ללא תוכנית, ללא מטרה — להיכן שיוליכוני עינַי; באחו ובחורשה, במישור ובגבע אני מוצא מדי קיץ מקומות נעימים חדשים או מגלה יופי חדש בישנים. אבל נעים מכול בשבילי הוא המקום שמיתמרים בו מגדליו הקודרים, הגוֹתיים, של מנזר סי...נוֹב 1.  בעומדך על הר זה נשקפת לימינך כמעט כל מוסקבה העיר על בתיה ועל כנסיותיה לרוב, הנפרשים לעיניך כזירה רבת־הוד. זוהי תמונה מרהיבה, בייחוד כשאינספור כיפות הזהב והצלבים המתנשאים לשמים בוערים כולם בקרני שמש הערב הזוהרות! למטה משתרעים כרי דשא דשנים המדשיאים בגוני ירוק־עז. מאחוריהם, בין חולות צהובים, זורם לו הנהר הבהיר בשלווה, המופרת מדי פעם בידי משוטים קלים של סירות דייגים או נפלחת ברעש גופן הכבד של אסדות ההובלה, השטות מאזוריה הפוריים ביותר של האימפריה הרוסית ומובילות לחם אל מוסקבה הגרגרנית.

על גדת הנהר האחרת רואים חורשת אלונים, ובסמוך לה רועים עדרים רבים; הרועים הצעירים היושבים בצל העצים שרים שירים פשוטים ונוגים וכך מקצרים להם את ימי הקיץ החדגוניים כל כך בעיניהם. מעט יותר רחוק, בינות לצמרות הירוקות והסבוכות של עצי הדולב הקדומים, נוצץ מנזר דנילוב זהוב הכיפות; 2 ורחוק עוד יותר, כמעט בקצה האופק, מכחילים הרי הדרוֹרים 3. משמאל רואים שדות תבואה רחבים, יערות קטנים, שלושה או ארבעה כפרים קטנים, והרחק משם — כפר קוֹלוֹמֶנְסְקוֹיֶה עם ארמונו הגבוה. 4

אני מבקר במקום זה לעתים קרובות וכמעט תמיד פוגש כאן את האביב; אני בא לכאן גם בימי הסתיו העגומים להתאבל עם הטבע על הקיץ שחלף. הרוחות מייבבות בקולות מְזָרֵי אימה בין קירות המנזר הנטוש, בינות לקברים שהתכסו כמעט כליל בעשבים שצמחו לגובה, ובמעברים החשוכים של תאי הנזירים העזובים. 5 אני עומד כאן, נשען על עיי חורבות שנותרו ממצבות ומאזין לאנקה העמומה של הזמנים שנבלעו בפי התהום של העבר, אנקה שלשמע קולהּ נרעד לבי ורוטט. לפעמים אני נכנס אל תאי הנזירים ומתאר בדמיוני אנשים שהתגוררו כאן פעם, והתמונות הללו עגומות! פֹּה — אני רואה זקֵן שׂב־שיער כורע על ברכיו לפני הצלוּב ומתפלל שיותרו כבליו הארציים במהרה, מפני שכּל תענוגות החיים נטשו אותו ושכּל רגשותיו כבר מתו, פרט לרגשי החולי והחולשה. כאן — אני פוגש נזיר צעיר: פניו חיוורות, מבטו ענוג ומעונה, והוא מתבונן בשדה מבעד לשֹבכת החלון; הוא רואה ציפורים עליזות השטות בחופשיות בים האוויר; הוא מסתכל, ודמעות מרות זולגות מעיניו. הוא מתענה, דועך וקמל, וצלצולו האָבֵל של הפעמון מבשר באוזנַי את מותו בטרם עת. לפעמים אני מתבונן בדימויים המופיעים בשער הכנסייה, המתארים נִסים שהתחוללו במנזר זה: שָם — דגים שנשרו מן השמים הם מזון לדיירי המנזר, שאויבים רבים הקיפוהו ושֹמו עליו מצור; כאן — האיקונין של האם הקדושה מניס את האויבים. כל זה מחייה בזיכרוני את ההיסטוריה של מולדתנו, את ההיסטוריה העצובה של אז, כשהטטארים והליטאים האכזרים רוקנו באש ובחרב את סביבותיה של עיר הבירה הרוסית; ההיסטוריה של הימים ההם, כשמוסקבה האומללה ייחלה כאלמנה חסרת ישע לעזרת האל, שהוא  ורק הוא יצילהּ מן האסונות הקשים שפקדו אותה.

אולם יותר מכול, ולעתים קרובות, מושך אותי אל חומות מנזר סי...נוֹב זיכרון גורלה האומלל של ליזה, ליזה המסכנה. אח! אוהב אני דברים שנוגעים ללבי ומאלצים אותי להזיל דמעה של צער ענוג!

במרחק כמאה וחמישים מטרים 6 מחומת המנזר, באמצע האחו הירוק וליד חורשת עצי הלִבנֶה, עומדת בִּקתה ריקה, חסרת דלת, נטולת חלונות, חפה מרצפה; תקרתה נרקבה והתמוטטה זה מכבר. ליזה היפה, ליזה היקרה, התגוררה בבקתה זו עם אמה הזקנה לפני כשלושים שנה.

בזכות אהבתו לעבודה הפך אביה של ליזה איכר אמיד למדי. הוא היטיב לעבד את אדמתו וניהל תמיד חיים מפוכחים. אף על פי כן, זמן קצר לאחר מותו התרוששו אשתו ובתו ונשארו בחוסר כול. ידו של האריס העצל לא חרשה את השדה כראוי והאדמה חדלה לתת את יבולה. האֵם והבת נאלצו להחכיר את אדמתן תמורת פרוטות ספורות. נוסף על כך, האלמנה המסכנה לא פסקה מלהזיל דמעות על בעלה — גם איכרות יודעות לאהוב! — והיא הלכה ונחלשה עוד ועוד מיום ליום, עד שלא יכלה עוד לעבוד כלל. ליזה, שבְמות אביה הייתה בת חמש־עשרה בלבד, לא חסה על יופייה הנדיר ועבדה ביום ובלילה: ארגה בדים, סרגה גרביים, קטפה פרחים באביב, ליקטה גרגרים בקיץ, וכשסיימה — מכרה הכול במוסקבה. אמה, זקנה רגישה וטובת לב, ראתה את חריצותה הבלתי־נלאית של בתה ואימצה אותה אל לבה שפָּעם חלושות. היא קראה לבתה בכינויי חיבה שונים: “חסד אל“, “מפרנסת“, ‘שִׂמחת זִקנתהּ“, ונשאה תחינה לאל שיגמול לה בשפע רב על כל המעשים שעשתה עבור אמה.

“האל נתן לי ידיים כדי שאעבוד“, נהגה ליזה לומר לה. “את הינקת אותי בשדייך וטיפלת בי כשהייתי תינוקת; עכשיו תורי לטפל בך. ואני רק רוצה שתפסיקי להצטער כל כך, שתפסיקי לבכות, כי הדמעות שלנו לא יקימו את אבא לתחייה“.

עם זאת לא אחת נבצר מליזה הרכה והעדינה לכלוא את דמעותיה —

אח! אף שנזכרה שהיה לה אב ואיננו עוד, עדיין השתדלה להסתיר את עצב לבה ולהיראות רגועה ועליזה כדי להרגיע את אמה. “בעולם הבא, ליזה יקרה שלי“, נהגה לומר לה הזקנה העצובה; “אפסיק לבכות רק בעולם הבא. מסַפרים ששם כולם רק שמחים; ונראה שגם אני אהיה שמחה לאחר שאפגוש את אבא שלך. אבל עכשיו איני רוצה למות עדיין, כי מה יקרה לך בלעדַי? עם מי אשאיר אותך כאן? הו, לא, מי ייתן שלפני הכול נצליח למצוא לך סידור בחיים! מי ייתן שבקרוב יימצא לך איש טוב. וכשזה יקרה, אברך אתכם, ילדַי האהובים, אצטלב ואשכב לי בשקט בקברי“.

חלפו שנתיים ממות אביה של ליזה. כרי הדשא התכסו פרחים וליזה באה למוסקבה ובסלהּ פרחי זיוונית. ברחוב נקרה בדרכה איש צעיר ונעים מראה, שבגדיו נאים. היא הראתה לו את פרחיהָ והסמיקה. “את מוֹכרת אותם?“ שאל בחיוך. “כן“, ענתה, “אני מוכרת אותם“ — “וכמה את מבקשת בשבילם?“ — “חמש קופייקות?“ — “זה זול מדי. הנה לך רובל“. ליזה הופתעה, אזרה אומץ להסתכל על האיש הצעיר, הסמיקה עוד יותר, השפילה את מבטה לקרקע ואמרה לו שלא תיקח ממנו את הרובל הזה. “אבל למה לא?“ — “לא אקח יותר ממה שביקשתי“. — “לדעתי, פרחי הזיוונית היפהפיים, שידיה של בחורה יפהפייה קטפו אותם, שווים רובל שלם. אבל אם את לא רוצה לקחת אותו, הנה לך חמש קופייקות. הייתי רוצה תמיד לקנות ממך פרחים; הייתי רוצה שתקטפי אותם רק בשבילי“. ליזה הושיטה לו את הזר, לקחה את מטבע חמש הקופייקות, קדה לו לשלום וכבר רצתה ללכת, כאשר האלמוני אחז בזרועה ועצר בעדה: “לאן תלכי עכשיו?“ — “הביתה“ — “ואיפה הבית שלך?“ ליזה אמרה לו היכן היא גרה, אמרה והלכה לה. האיש הצעיר לא רצה לעכב אותה, אולי מפני שהעוברים ושבים התחילו להשתהות בדרכם, נעצרו והביטו בהם בחיוך בוגדני.

בשובהּ הביתה סיפרה ליזה לאמה על המקרה. “טוב עשית שלא לקחת ממנו רובל שלם. אולי הוא אדם רע...“ — “אח, לא, אמא יקרה! אני לא חושבת ככה! פניו טובי לב כל כך, וקולו טוב כל כך...“ — “ובכל זאת, ליזה, מוטב לאכול מיגיע כפייך ולא לקחת דבר ללא תמורה. את עדיין לא יודעת, חמדתי, איך אנשים רעים יכולים לפגוע בבחורה ענייה! לבי אף פעם לא נמצא במקומו הנכון כשאת הולכת העירה; אני תמיד מעמידה נר לפני האיקונין ומתפללת לאלוהים שישמור עלייך מכל צרה וצוקה“. דמעות נקוו בעיני ליזה והיא נשקה לאמה.

למחרת קטפה ליזה ממיטב פרחי הזיוונית ושוב הלכה אִתם העירה. מבטה חיפש דבר־מה חרש־חרש, סביב־סביב.

רבים רצו לקנות ממנה פרחים אבל היא סירבה והשיבה להם שהם לא למכירה, בעוד עיניה בוחנות בכל עבר: פעם — לכאן, ופעם — לשם. ערב ירד, הגיע הזמן לשוב הביתה, והיא השליכה את פרחיה לנהר מוסקבה. “שלא יפלו לידי איש!“ אמרה ליזה וחשה עצב עמום בלבה.

למחרת בערב ישבה ליד החלון, טוותה ושרה בקול שקט שירים נוּגים, אולם פתאום קפצה ממקומה וקראה: “אח!..“ הצעיר האלמוני עמד מתחת לחלון.

“מה קרה לך?“ שאלה בבהלה האם שישבה לצדה. “שום דבר, אמא יקרה“, ענתה ליזה בחיישנות, “רק ראיתי אותו“. — “את מי?“ — “את האדון ההוא שקנה ממני פרחים“. הזקנה הציצה בעד החלון.

האיש הצעיר קד לה קידה מנומסת כל כך ובסבר פנים יפות כל כך עד שלא הייתה יכולה לחשוב עליו אלא דברים טובים. “שלום לך, זקנה טובת לב!“ אמר. “עייפתי מאוד. אולי יש לך בבית חלב טרי?“ ליזה, הנכונה לעזור תמיד, לא חיכתה לתשובת אמה — אולי מפני שניחשה את תשובתה מראש — ורצה מיד למרתף כדי להעלות משם כד שמכסהו העגול עשוי עץ נקי, — מצאה כוס, שטפה וניגבה אותה במגבת לבנה, מזגה לתוכה חלב והושיטה אותה בידיה מן החלון החוצה, בעודה משפילה את מבטה לקרקע. האלמוני שתה — ואפילו נקטר מידיה של הֶבֶּה 7 לא עשוי היה לערוב יותר לחִכו. לאחר מכן, כפי שאפשר כבר לנחש, הוא הודה לליזה, הודה לה יותר במבטים מאשר במילים.

בינתיים הספיקה הזקנה טובת הלב לספר לו על צערה ועל נחמתה: על מות בעלה ועל מעלותיה של בתה, על חריצותה ועל רגישותה כלפי אמה, וכן הלאה וכן הלאה. הוא הקשיב לדבריה רוב קשב, ועם זאת, האִם עלַי לספר לכם לאן הפנה את מבטו באותה עת? וגם ליזה, ליזה החיישנית, הגניבה פעם בפעם מבטים לעבר האיש הצעיר; אבל אפילו מהירות הברק שיבריק וייעלם בענן תפחת מן המהירות שבּה השפילה את עיניה הכחולות ברגע שפגשה במבטו. — “הייתי רוצֶה“, אמר לאמה של ליזה, “שבִּתך לא תמכור את פרי עבודתה לאיש מלבדי. כך היא לא תצטרך ללכת העירה לעתים קרובות, את לא תיאלצי להיפרד ממנה כל פעם, ואני אוכל לבוא אליכן לפעמים“. בו־ברגע נצץ זיק של שִׂמחה בעיניה של ליזה, שִׂמחה שרק לשווא ביקשה להסתירה; לחייה בערו כזוהר השקיעה בערב קיץ בהיר; היא הסתכלה על שרוולה השמאלי וצבטה אותו בימינהּ. הזקנה קיבלה את הצעתו של האלמוני ברצון, ללא צל של חשד שמא יש בלבו זדון, והבטיחה לו שהבדים שליזה ארגה, והגרביים שסרגה — כולם־כולם באיכות משובחת, ומשך התבלותם ארוך לאין שיעור מזה של כל האחרים.

החשיך, והאיש הצעיר כבר רצה ללכת. “אבל באיזה שם נקרא לךָ, אדון טוב לב ונעים הליכות?“ שאלה הזקנה. “שמי אֶרַאסט“, הוא ענה. “אראסט“, הגתה ליזה בשקט, “אראסט!“ היא חזרה על השם הזה חמש פעמים, כאילו ביקשה לשננו. אראסט נפרד מהן לשלום והלך לדרכו. ליזה ליוותה אותו במבטה בעוד אמה ישבה מהורהרת. היא נטלה את ידה של בתה ואמרה לה: “אח, ליזה! כמה הוא נחמד וטוב לב! הלוואי שחתנך יהיה כזה!“ לבה של ליזה רטט כולו. “אמא יקרה! אמא יקרה! איך יכול להיות דבר כזה? הרי הוא אדון, ופה בין האיכרים...“ — ליזה לא סיימה את דבריה.

 

הפרק הפותח מתוך "ליזה המסכנה" מאת ניקולאי קרמזין, שראה אור בהוצאת קדימה. תרגם מרוסית והוסיף הערות: פטר קריקסונוב, מסת מבוא: איסנה גולדין, אחרית דבר: פרופ' דמיטרי איווינסקי, אוניברסיטת מוסקבה.

תמונה ראשית: מתוך "תקופת העומס של הקוצרים" (1887), גריגוריי מיאסויידוב, תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ניקולאי קרמזין.

תגובות פייסבוק