לשים את הלב

"זה הלב שנותן, היד רק נפתחת," אומר הפתגם הניגרי.

לצד תמיכה גשמית בצורת צ'קים, ובעצם עוד הרבה לפניהם, מתגלית הנדיבות בפעולות מגוונות המשיבות את הרוח. פעולות שעיקרן הוא פתיחוּת לזולת, הענקה של תשומת לב, ביטוי שבעברית יש לו יופי מיוחד - לשים את הלב - שמבהיר מיד את מהותה של נתינה זו.

למשל, בהקשבה מלאה לזולת:

"מה שהיטיבה מומו לדעת מאין כמוה היה ל ה ק ש י ב", כתב הסופר מיכאל אנדה. "אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד: הן כל אחד יודע להקשיב!

אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים רק מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.

היא ידעה להקשיב כך, שבני אדם שוטים העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאוד. ולא מפני שאמרה או שאלה איזה דבר, שהביא את בן-שיחה לידי מחשבות כאלה. לא, היא אך ישבה ופשוט הקשיבה, בכל תשומת-הלב ובמלוא-ההשתתפות. בתוך כך הסתכלה בדובר אליה בעיניה הגדולות והכהות, ואז הרגיש אותו אדם, להפתעתו, כי הנה צצות במוחו מחשבות, שלא שיער כלל שהן צפונות בו...

ואם היה מישהו סבור שכל חייו הוחמצו ואין להם שום טעם ותכלית, והוא עצמו רק אחד בין מיליונים, אחד כזה שאינו מעלה ואינו מוריד, ואפשר על-נקלה להחליפו באחר כמו שמחליפים קדרה שבורה - והלך האיש וסיפר כל זאת למומו הקטנה, כי אז, בעודו מדבר, נתחוור לו באורח-פלא שכל מחשבתו זו בטעות יסודה, שהוא, כמות-שהוא, קיים בין בני-האדם רק פעם אחת, ואין מי שישווה לו בדיוק, שעל-כן הוא חשוב לעולם בדרכו המיוחדת.

כך ידעה מומו להקשיב!"

 

****

נוכחות מלאה כאקט של נדיבות עמדה גם במרכזה של תערוכת אומנות, שהצליחה ליצור מציאות חדשה בכל רגע. המיצג (פרפורמנס) בשם "האמנית נוכחת", שהוצג במוזיאון היוקרתי לאומנות מודרנית ה"מומה" (MoMA) בניו יורק, ספג קיתונות של לעג מצד התקשורת, וזכה למפלים זכים של אהבה והערכה מצד הקהל. הוא נמשך כחודשיים וחצי, בין מרס למאי 2010, שבהם ישבה האומנית מרינה אברמוביץ' (Marina Abramović) מדי יום ביומו, במשך כל שעות הפתיחה, במרכזו של חדר, והביטה ללא מילים אל תוך עיניו של האדם שהתיישב מולה.

מה גרם למאות אלפי אנשים להגיע אליה מרחוק, לישון לילות מחוץ למוזיאון ולעמוד בתורים ארוכים - רק כדי לשבת כמה דקות ולהישיר מבט אל עיניה של אברמוביץ'? מדוע רבים כל כך התפרקו ובכו מולה? "רק על ידי שאתה נוכח, בא לעולם הווה", כתב מרטין בובר, ושם התערוכה - "האומנית נוכחת" - The Artist is Present - כיוון לאותו רעיון. שכן המילה present באנגלית מכילה שלוש משמעויות: "נוכחות" ו"הווה", שהן באנגלית גם "מתנה". בראיון לקראת הסרט המרגש שתיעד את החוויה הסבירה האומנית בפשטות: "כן, אני מבינה שאפשר להוציא מאנשים את הרע ביותר ואת הטוב ביותר. וגיליתי איך אני יכולה להפוך את זה לאהבה. כל הרעיון ב'מומה' היה להעניק אהבה חסרת תנאים לכל אדם זר, וזה מה שעשיתי."

****

גם אנשי שבט בַּבֶּמְבָּה שבאפריקה "שמים את הלב" קודם כול. מספרים עליהם ש"כאשר פועל אדם בצורה לא אחראית או בניגוד לכללי הצדק, מעמידים אותו במרכז הכפר, לבדו, כשהוא לא כבול. אנשי הכפר פוסקים ממלאכתם, וכולם, כל איש, אישה וילד, נאספים במעגל גדול סביב הנאשם. אז פונה אליו כל אחד מבני השבט בתורו ומעלה על נס את הדברים הטובים שעשה האיש שבמרכז המעגל במהלך חייו. כל אירוע מוזכר שם, כל דבר שמישהו זוכר, בלי קשר לפרטים או לרמת הדיוק. בני השבט מדברים בקפידה ובאריכות על כל תכונה טובה, מעשה טוב או יכולת חיובית של הנאשם. טקס כזה עשוי להימשך כמה ימים. בסופו של דבר מתפזר המעגל, ובני השבט פותחים בחגיגה עליזה שבה מתקבל הנאשם חזרה אל השבט בברכה, סמלית ומעשית כאחד."

וגם אם אינך שייך לשבט כלשהו, ואפילו להפך... כך בהזמנתו הפתוחה של המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רומי:

בּוֹא, בּוֹא, תִּהְיֶה אֲשֶׁר תִּהְיֶה —
נַוָּד, מַאֲמִין, נוֹטֵשׁ מוּעָד.
לֹא מְשַׁנֶּה.
לֹא לָנוּ הִיא שַׁיֶּרֶת הַיֵּאוּשׁ.
בּוֹא, וַאֲפִלּוּ הֵפַרְתָּ נְדָרֶיךָ
אֶלֶף פַּעַם —
בּוֹא, וְשׁוּב, בּוֹא, בּוֹא.

"תשומת לב היא הצורה הנדירה והטהורה ביותר של נדיבות" (סימון וייל)

 

פרק מתוך "נדיבות טובה", ספרה החדש (2019) של רחל מראני. הספר רואה אור בימים אלה בהוצאת דביר, כנרת-זמורה.רחל מראני היא יוצרת וחוקרת, מייסדת 'הקרן למצוינות בתרבות', נספחת התרבות לשעבר של ישראל בוושינגטון. ספרה הקודם הוא "לשמוט, סיפור אהבה".(דביר, כנרת-זמורה), ופרק מתוכו התפרסם ב"אלכסון".

תמונה ראשית: יד ביד, אנחנו. תצלום: טואה הפטיבה, unsplash.com

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רחל מראני.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על לשים את הלב

    02
    ניר

    אני דווקא סבור שאנחנו חיים בחברה אנושית מכילה.
    זאת ארץ ובה אנשים מדהימים. נדיבים, רגישים, ערכיים, שורשיים יצירתיים...

    תמיד יש מקום לשיפור אבל אני אוהב את החיים כאן.
    יש לי רק טיפ קטן שרכשתי בשנתיים האחרונות - לצמצם למינימום האזנה וצפייה בתוכניות אקטואליה וריאליטי.

04
נאוה קסלר

תודה על הפרק היפה! לשמחתי זכיתי כבר לקרוא את כל הספר!
נפלא ממש, מרחיב לב, עשיר ומלמד.
הוא בודק את היחס לנדיבות בתרבויות שונות, בעבר ובהווה, וגם ביהדות, נצרות, אסלם ובודהיזם. הוא כולל גם המון עדויות של אנשים על הנדיבות בחייהם – טובה וגם פחות...
אחד הנושאים שריתקו אותי אישית היה מתי הנדיבות לילדים שלנו היא נכונה, ומתי לא?
נהניתי מאד. התאים לי במיוחד לחודש אלול - ממש לפני השנה החדשה.

05
נוחי טל-שטרית

נאוה קסלר יקרה,
שאלתך מהדהדת אצל הוריפ רבים בימינו -
"אחד הנושאים שריתקו אותי אישית היה מתי הנדיבות לילדים שלנו היא נכונה, ומתי לא?"
וחושבת, שנדיבות רבה ישנה גם במלה - לא. כפשוטה.

06
נאוה

אני מאד מסכימה. ואגב, בספר יש פרק שנקרא "הנדיבות לומר 'לא'".

אבל ברור שזה יותר קשה עם הילדים שלנו: לומר 'לא' או לשים להם גבולות. ולנשים כנראה, קשה יותר מגברים – כי

התרבות מעודדת את תדמית "האם המכילה." אבל האם זה לטובתם? ואולי סתם קשה לנו לשחרר אותם?

רחל בודקת את זה בצורה מרתקת דרך סיפור הילדים הידוע "העץ הנדיב", שמעמיד

סימן שאלה גדול על נתינה ללא גבולות. וגם דרך עדות אישית של חברה על יחסיה עם בנה הבכור, וגם דרך מחקרים פילוסופיים וחברתיים.

יש בספר משפט שלקחתי איתי: "ישנן שתי ירושות יציבות שאנו מעניקים לצאצאינו. האחת היא שורשים, השנייה היא כנפיים."