מאחורי היפים לנצח

כל אדם בהודו יודע מהו מקומו. הרצון לשנות את המצב נחשב כהתעסקות ילדותית
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

נניח לו לפי שעה, לרגע שבו פגש עבדול את השוטר שפתי‑דג בתחנת המשטרה. נגלגל את הסרט לאחור, נראה את עבדול רץ אחורנית ומתרחק מהתחנה ומנמל התעופה לכיוון הבית. נראה את הלהבות הבולעות אישה נכה בטוניקה ורודת פרחים מתכווצות לקופסת גפרורים קטנה על הרצפה. נראה את פטימה כמה דקות קודם לכן, כשרקדה על קביים לצליליו של שיר אהבה רעשני, תווי פניה העדינים ללא פגע. נמשיך לגלגל לאחור עוד שבעה חודשים ונעצור ביום רגיל בינואר 2008 - עונה מבטיחה שכמוה עוד לא היתה מאז צצה שכונת הפחונים הזעירה בעיר הגדולה ביותר בארץ ששליש מעניי כדור הארץ חיים בה, ארץ המסתחררת כעת מתנופת פיתוח ומכסף שעובר מיד ליד.

רוח נשבה עם עלות השחר, כרגיל בינואר, חודש של הצטננויות ועפיפונים תקועים על העצים. כיוון שבצריף משפחתו של עבדול לא היה מספיק שטח רצפה לכולם, ישן הוא על אדמת המיידאן החולית, ששימשה לו כבר שנים כמיטה. אמו פסעה בזהירות מעל אחד מאחיו הצעירים ואחר כך מעל עוד אחד, ורכנה אל אוזנו של עבדול. "קום, טיפש!" דרבנה אותו במרץ. "אתה חושב שהעבודה שלך זה לחלום?"

זֵרוּנישה השטופה באמונות טפלות שמה לב שכמה מהימים הרווחיים ביותר שידעה המשפחה באו בעקבות מטר של כינויי גנאי ששיגרה אל בנה הבכור. ההכנסה בינואר היתה חיונית לתוכניתה הטרייה של משפחת חוסיין להיחלץ מאנאוואדי, והיא החליטה להפוך את כינויי הגנאי לשגרה.

מחברת הספר קתרין בו. צילום: הלין וולוורט

מחברת הספר קתרין בו. צילום: הלין וולוורט

עבדול קם בלי להפריז בטרוניות, כי הטרוניות היחידות שאמו סבלה היו שלה עצמה. נוסף על כך, היתה זו שעת החסד שבה התיעוב שרחש לאנאוואדי היה המועט ביותר. השמש החיוורת הפכה את אגם השפכים ליציקה של כסף מתנוצץ, ולמרות רעש המטוסים עדיין אפשר היה לשמוע את התוכים שקיננו מעבר לאגם. ליד צריפי שכניו, שאת חלקם החזיקו ניירות דבק וחבלים, רעננו מטליות לחות את הגוף בצנעה. ילדים בתלבושת אחידה ובעניבה של בית ספר סחבו סירי מים מהברזים הציבוריים. תור השתרך בעצלתיים ממבנה בטון כתום ששימש כבית שימוש ציבורי. אפילו עיני העזים היו כבדות משינה. זו היתה השעה של האינטימי והמשפחתי, בטרם נפתח המרדף הגדול אחר פלח השוק הזעיר.

אבל החברות בין ראהול למירצ'י חרגה מפוליטיקה אתנית ודתית. מירצ'י היה מנופף לפעמים באגרופו וצועק את מילות הברכה של שיב סֵנָה, "ג'אי מהראשטרה!", רק כדי להצחיק את ראהול

בזה אחר זה יצאו פועלי הבניין לצומת הסואן שבו בחרו מנהלי העבודה באתרי הבנייה את הפועלים היומיים. ילדות החלו לקלוע ציפורני חתול לזֵרים שנמכרו לכלי הרכב הנוסעים בכביש לנמל התעופה. נשים מבוגרות יותר תפרו טלאים לשמיכות כותנה ורודות ותכולות לחברה ששילמה לפי יחידה. בבית חרושת קטן ומהביל ליציקות פלסטיק, גברים חשופי חזה סובבו גלגלי שיניים כדי להפוך חרוזים צבעוניים לקישוטים שאותם יתלו ממראות קדמיות - ברווזים מחייכים וחתולים ורודים עם אבני חן סביב הצוואר, חפצים שהם התקשו להעלות בדעתם שמישהו, באיזשהו מקום, קונה אותם. ועבדול, בחולצה מוכתמת תלויה לו על גוו המסוקס, כרע על ברכיו במיידאן והחל למיין אשפה שנרכשה בשבועיים האחרונים.

הגישה הכללית שלו לשכניו היתה: "ככל שאני לומד להכיר אתכם, כך אני לא סובל אתכם ואתם לא סובלים אותי. לכן בואו נתעסק כל אחד בענייניו." אבל כשהיה שקוע בעבודתו, כפי שקרה באותו בוקר, הוא יכול היה גם לדמיין לעצמו את תושבי אנאוואדי עמלים לצדו באווירה ידידותית. אנאוואדי שכנה במרחק מאתיים מטרים מהכביש לנמל התעופה סהר. ההתנגשות בין הודו החדשה לישנה בשטח הזה גרמה להודו החדשה לאחר. נהגים פרטיים שהסיעו את הבוסים שלהם ברכבי שטח צפרו בפראות על נערי שליחויות שיצאו על אופניהם מחנות עופות בשכונה, כל אחד מהם עם מתקן שהכיל שלוש מאות ביצים. אנאוואדי עצמה לא היתה שונה משכונות עוני אחרות במומבאי. כל בתיה היו עקומים, לכן עקום פחות נראה ישר. ביוב וחולי התחזו לחיים.

השכונה קמה ב‑1991 כשחבורת פועלים הובאה במשאיות מן המדינה הדרומית טמיל נאדוּ כדי לשפץ מסלול בנמל התעופה הבינלאומי. כשנגמרה העבודה הם החליטו להישאר בקרבת נמל התעופה, עם שפע אפשרויות הבנייה המפתות שהציע. באזור שבו אין הרבה שטח פנוי נראה כי שטח רווי מים, מכוסה שיחים ושורץ נחשים מול אולם הנוסעים בנמל התעופה, הוא מקום מגורים לא רע בכלל.

עניים אחרים סברו שהמקום לח מדי למגורים, אבל הטמילים יצאו לעבודה; הם ביראו את השיחים ששיכנו את הנחשים, חפרו במקומות יבשים והעבירו עפר לריפוד הבוץ. כעבור חודש, מוטות הבמבוק שננעצו באדמה חדלו להתנדנד. כעת מתחו שקי מלט ריקים בין המוטות כדי ליצור מחסה, והיתה להם שכונה. תושבי שכונות עוני שכנות סיפקו את השם: אנאוואדי - ארץ האָנָא, תואר כבוד טמילי לאחים בוגרים. אמנם תארים נכבדים פחות למהגרי העבודה הטמילים היו בשימוש שוטף יותר, אבל התושבים האחרים ראו את הטמילים מוציאים אדמה יציבה מהביצה בזיעת אפם, והעמל הזה הוליד הערכה מסוימת.

כעבור שבע‑עשרה שנה, כמעט אף אחד מתושבי השכונה הזאת לא נחשב לעני על פי אמות המידה הרשמיות בהודו. אדרבה, תושבי אנאוואדי נמנו עם כמאה מיליון הודים שנחלצו מעוני מאז 1991, מאז הנהיגה הממשלה מדיניות של ליברליזציה כלכלית, בערך בתקופה שבה הוקמה שכונת העראי הקטנה. לפיכך נחשבו תושבי אנאוואדי לאחד מאותם סיפורי הצלחה מחממי לב בהיסטוריה המודרנית של כלכלת השוק הקפיטליסטית העולמית, סיפור שעדיין מספרים אותו.

נכון, רק לשישה מתוך שלושת אלפים תושבי השכונה היתה עבודה קבועה (השאר, כמו שמונים וחמישה אחוזים מהאנשים העובדים בהודו, היו חלק מהכלכלה הלא רשמית והלא מאורגנת). נכון, היו תושבים שלכדו חולדות וצפרדעים וטיגנו אותם לארוחת ערב. היו שאכלו עשב שליקטו על שפת אגם השפכים. והללו, נשמות אומללות, תרמו בכך תרומה יקרה מפז לשכניהם. הם העניקו לתושבי השכונה שלא טיגנו חולדות ולא אכלו עשבים, דוגמת עבדול, תחושה שהם אכן מטפסים בסולם החברתי.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

נמל התעופה והמלונות הקיאו אשפה בחורף - שיא העונה בתיירות, בנסיעות עסקים ובחתונות בחברה הגבוהה. היעדר האיפוק ב‑2008 השתקף בבורסה שהגיעה לשיא של כל הזמנים. ומה שהועיל לעבדול במיוחד - פרץ של בנייה קדחתנית בסין לקראת המשחקים האולימפיים בקיץ העלה את מחיר גרוטאות המתכת בעולם. היו אלה ימים טובים לסוחר אשפה במומבאי, אף כי עוברים ושבים לא השתמשו במונח הזה כדי לתאר את עבדול. היו שכינו אותו פשוט אשפה, והסתפקו בכך. הבוקר, כשברר את הברגים והמסמרים בערימה, השתדל עבדול גם לשים עין על העזים של אנאוואדי, שאהבו את ריח השאריות בבקבוקים שמיין ואת טעם הדבק שמתחת לתוויות. בדרך כלל לא הפריע לעבדול שהן מחטטות לידו, אבל בימים אלה הן נהפכו למעיינות של חרא נוזלי - צרה צרורה.

העזים היו שייכות למוסלמי שניהל בית זונות בצריף שלו, וראה בזונות שלו עדר של חולות מדומות. בניסיון לגוון את עסקיו החל לגדל את הבהמות כדי למכור אותן בעיד אל‑פיטר, החג המציין את סוף חודש הרמדאן. אלא שהעזים התגלו כמטרד לא פחות מהנערות. מתוך עדר שמנה עשרים ושתיים עזים מתו שתים‑עשרה, והניצולות סבלו ממחלת מעיים. בעל בית הבושת האשים את הטמילים שניהלו את מזקקת האלכוהול המקומית בכך שהטילו עליו כישוף. תושבים אחרים חשדו שהמקור הוא מי השתייה של העזים - אגם השפכים.

באישון לילה היו הקבלנים ששיפצו את נמל התעופה משליכים חומרים שונים לאגם. גם תושבי אנאוואדי השליכו אליו כל מיני דברים. ורק לאחרונה - פגרים מרקיבים של שתים‑עשרה עזים. לא ברור מה הכיל המרק הזה, אבל כשחזירים וכלבים ישנו במים הרדודים, הם הגיחו מהם עם בטן כחולה. למרות זאת היו יצורים שהצליחו לשרוד באגם, ולא רק יתושי המלריה. בשעה מאוחרת יותר בבוקר בוסס דייג במימיו; ביד אחת הסיט הצִדה קופסאות סיגריות ושקיות ניילון כחולות, וביד האחרת ניקד את פני המים בעזרת רשת. הוא ייקח את שללו לשוק מארוֹל, ושם יטחנו את הדגים ויפיקו מהם שמן דגים, תוסף בריאות שהביקוש לו עלה לאחרונה כיוון שהוא נחשב כל כך במערב.

עבדול קם כדי לנער את שוקיו שהתכווצו והופתע לראות שהשמים חומים ככנפי זבובים, ושהשמש מאותתת מבעד לאובך של זיהום אוויר שכבר חלפה שעת הצהריים. בדרך כלל כשעסק במיון איבד כל תחושת זמן. אחיותיו הקטנות שיחקו עם בנותיה של רגל‑אחת על כיסא גלגלים מאולתר - כיסא פלסטיק סדוק שחוברו לו גלגלי אופניים חלודים. מירצ'י, תלמיד כיתה ט', כבר חזר הביתה מבית הספר והיה שרוע בפתח צריף המשפחה כשעל ברכיו ספר מתמטיקה סגור.
מירצ'י חיכה בקוצר רוח לראהוּל, חברו הטוב, ילד הינדי שהתגורר במרחק כמה צריפים ונעשה אישיות מפורסמת באנאוואדי. החודש הצליח ראהול להגשים את החלום שהיה גם חלומו של מירצ'י: הוא פרץ את המחסום שחצץ בין עולם שכונת הפחונים לעולם העושר.

אמו של ראהול, אָשָה, גננת שהיו לה קשרים אפופי סוד עם פוליטיקאים ועם שוטרים מקומיים, הצליחה להשיג לו עבודה לכמה ערבים במלון אינטרקונטיננטל שמעבר לאגם השפכים. ראהול, תלמיד עגול פנים ועקום שיניים, זכה לראות במו עיניו את השפע של עיר‑העל. והנה הוא בא, לבוש בבגדים שרכש ברווחים שהעתיר עליו מזלו הטוב: מכנסי דגמ"ח קצרים ונמוכי מותן, חגורה עם אבזם אליפטי נוצץ ובעל משקל מחזוּר מבטיח, כובע בייסבול מרשת שחורה שהיה משוך על עיניו. "היפ‑הופ סטייל", כינה ראהול את הופעתו. יום קודם לכן חל יום השנה השישים לרצח מהאטמה גנדי, שהיה בעבר חג לאומי לכבודו, והאליטה ההודית לא ראתה בעין יפה עריכת מסיבות מפוארות ביום הזה. אבל ראהול עבד באירוע מטריף באינטרקונטיננטל וידע שמירצ'י ייהנה לשמוע את הפרטים.

"אני לא משקר, מירצ'י," אמר ראהול בחיוך רחב. "בצד שלי של האולם היו חמש מאות נשים שלבשו רק חצי מהבגדים שלהן - הן כאילו שכחו ללבוש את החלק התחתון לפני שהן יצאו מהבית!"
"אההה, ואיפה אני הייתי?" אמר מירצ'י. "תגיד לי. היה מישהו מפורסם?"
"כולם היו מפורסמים! זאת היתה מסיבה של בוליווד. היו כמה כוכבים באזור של האח"מים מאחורי החבל, אבל ג'ון אברהם יצא ועמד לא רחוק ממני. הוא לבש מעיל שחור עבה ועישן סיגריות ממש מולי. ובּיפּאשה גם כן היתה שם כנראה, אבל לא הייתי בטוח אם זאת באמת היא או רק אחת מהבחורות שרוקדות ושרות בסרטים, כי אם המנהל רואה שמישהו מסתכל ישר על האורחים הוא על המקום מפטר אותו בלי לשלם - אמרו לנו את זה עשרים פעם לפני שהמסיבה התחילה, כאילו שאנחנו דפוקים בשכל. מותר לנו להסתכל רק על השולחן ועל השטיח. וברגע שרואים צלחת או מפית מלוכלכת צריך לקחת אותה במהירות לפח האשפה מאחור. ואיזה יופי החדר הזה נראה. בהתחלה פרשנו שטיח לבן עבה - כזה ששוקע כשדורכים עליו. אחר כך הדליקו נרות לבנים והחשיכו את החדר כמו בדיסקו, והשף שם על השולחן שני דולפינים ענקיים עשויים מקרח בטעמים. לדולפין אחד היו עיניים מדובדבנים - "
"די נו, די עם הדגים, תספר לי על הבחורות," מחה מירצ'י. "הן מתלבשות ככה בשביל שיסתכלו עליהן."

"ברצינות, אסור להסתכל. אפילו לא בשירותים של העשירים. המאבטחים ישר באים וזורקים אותך משם. אבל השירותים של העובדים היו יפים. אפשר לבחור בין שירותים הודיים לשירותים אמריקאיים." ראהול, שניחן במידה של פטריוטיות, השתין בשירותים ההודיים - פתח של צינור ניקוז בתוך אגן על הרצפה.
ליד הצריף של משפחת חוסיין הצטרפו לראהול עוד נערים. תושבי אנאוואדי אהבו לדבר על המלונות ועל מעשי ההוללות שכנראה מתרחשים בהם. אחד מהנוברים באשפה שהסמים שיבשו את דעתו דיבר אל המלונות: "אני יודע שאתה מנסה להרוג אותי, הייאט מזיין אחותך!" אבל לדיווחיו של ראהול היה ערך מיוחד כי הוא לא שיקר, או מכל מקום, רק במשפט אחד מתוך עשרים אבל לא יותר. ובזכות יושרו ומזגו הצוהל, זכויות היתר שלו לא עוררו התמרמרות בקרב הנערים האחרים.

ראהול הודה בגבורה שהוא לא נחשב בכלל יחסית לעובדים הקבועים באינטרקונטיננטל. רבים מהמלצרים היו בוגרי אוניברסיטה, גבוהים ובהירי עור, והיו להם טלפונים ניידים מבריקים כל כך, עד שבעליהם יכלו לתקן את תסרוקתם בבבואה שהשתקפה מהם. כמה מהמלצרים לעגו לציפורן האגודל הארוכה והכחולה של ראהול, שנחשבה לשיא הגבריות באנאוואדי. כשהוא קצץ את הציפורן, הם לגלגו על סגנון הדיבור שלו. מונח הכבוד השגור באנאוואדי לאדם עשיר, סאהיב, לא נחשב למונח הולם ברבעים האמידים של העיר, דיווח לחבריו. "המלצרים אמרו שזה נשמע רמה נמוכה, כמו של בריון רחוב, של טאפּוֹרי," הוא אמר. "המילה הנכונה היא סֵר."
"סררררר," אמר מישהו בגלגול הרי"ש, וכולם החרו‑החזיקו אחריו, גלגלו את המילה בפיהם וצחקו.

הנערים עמדו קרובים זה לזה, אף על פי שהיה מספיק מקום במיידאן. לאנשים שישנים במקומות צרים, הרגל שלו בפה שלי, הרגל שלי בפה שלה, תחושת עור המתחכך בעור נעשית טבע שני. עבדול עבר מאחוריהם, השליך ארצה אל המיידאן מלוא זרועותיו תגי נייר קרועים של מזוודות ורדף אחרי התגיות שעפו הרחק. הנערים האחרים לא השגיחו בו. עבדול לא הרבה לדבר, וכשדיבר, נדמה שהוא דש ברעיון קטן בינו לבין עצמו במשך שבועות שלמים. אילו ידע לספר סיפור טוב, אולי היה מוצא לו חבר או שניים.

פעם, כשניסה לשפר את המגרעת הזאת, החל להפריח מעשייה על ביקור שלו עצמו באינטרקונטיננטל - על סרט בוליוודי בשם "Welcome" שצולם שם, ושהוא ראה את קטרינה קֵף לבושה כולה בלבן. הבדיה היתה קלושה. ראהול תפס מיד שהיא מצוצה מן האצבע. אבל הדיווח הטרי של ראהול יאפשר לשקריו העתידיים של עבדול להיות מושכלים יותר.

ילד נפאלי אחד שאל את ראהול על הנשים במלונות. מבעד לחריצים בגדרות של המלונות הוא ראה נשים מעשנות - "לא סיגריה אחת, הרבה" - בזמן שחיכו לנהגים שלהן שיגיעו לכניסה. "מאיזה כפר הן באות, הנשים האלה?"
"תקשיב, אידיוט," אמר ראהול בחיבה. "האנשים הלבנים באים מכל מיני ארצות. ואתה באמת גולם אם אתה לא יודע דבר בסיסי כזה."
"מאיזה ארצות? אמריקה?"
ראהול לא ידע לומר. "אבל יש גם הרבה מאוד אורחים הודים במלונות, תהיה בטוח." הודים שהם "בגודל בריא" - גדולים ושמנים, בניגוד לילדים שגדילתם נעצרה, כמו הילד הנפאלי ורבים מהילדים כאן.

כשהקשיב לשירי האהבה של בוליווד לא נותר לו אלא להגיע למסקנה שהוא נולד עם לב קטן מדי. מעודו לא כמה כמיהה אדירה לנערה, ואף כי היה בטוח שהוא אוהב את אמו, רגשותיו לא באו לידי ביטוי בשום פרץ אדיר

העבודה הראשונה של ראהול היתה במסיבת ערב השנה החדשה באינטרקונטיננטל. מסיבות ראש השנה במלונות הפאר במומבאי היו לשם דבר, והנוברים שבו לאנאוואדי לא פעם עם עלונים שהושלכו לפח. בואו לחגוג את 2008 באווירה יוקרתית במלון לֶה רויאל מֵרידיֶין! צאו לטייל ברחובות פריז השופעים אמנות, מוזיקה ואוכל. בואו לשמוח בהופעות חיות. הזמינו כרטיסי נסיעה, Bon Voyage‑! שנים-עשר אלף רופי לזוג, כולל שמפניה. הפרסומות היו מודפסות על נייר מבריק, ומפעלי המחזוּר שילמו תמורתו שני רופי, דהיינו ארבעה סנטים אמריקאיים לקילו.

ראהול לא התרשם במיוחד מפולחני השנה החדשה של העשירים. "זה אידיוטי," סיכם. "סתם אנשים אוכלים ורוקדים ועומדים ועושים שטויות, כמו שהאנשים פה עושים כל ערב."
"האנשים במלון נעשים משונים כשהם שותים," סיפר לחבריו. "אתמול בערב בסוף המסיבה היה גיבור אחד - נראה טוב, פסים בחליפה, בד יקר. הוא היה שיכור, מלא עד האוזניים, והתחיל לדחוף לחם לכיסים של המכנסיים, לכיסים של הז'קט. ואז הוא הכניס לחמניות ישר לתוך המכנסיים! הלחמניות נפלו על הרצפה, והוא זחל מתחת לשולחן כדי לאסוף אותן. מלצר אחד אמר שהאיש היה פעם רעב כנראה - ושהוויסקי החזיר לו את הזיכרון הזה. כשאני אהיה מספיק עשיר בשביל להיות אורח במלון גדול, אני לא מתכוון להיות כזה לוּזר."
מירצ'י צחק ושאל את השאלה שרבים שאלו את עצמם במומבאי ב‑2008: "ומה אתה מתכונן לעשות, סֵררררר, כדי שיגישו לך במלון כזה?"
אבל ראהול החל להתרחק, כי עפיפון ניילון ירוק שהסתבך בראש צמרתו של עץ פּיפּאל בכניסה לאנאוואדי משך את תשומת לבו. העפיפון נראה שבור, וראהול חשב שהוא יוכל ליישר את המוטות ולמכור אותו בשני רופי. אבל הוא מוכרח לתפוס את העפיפון לפני שהרעיון יצוץ במוחו של עוד נער עם מודעות לכסף.

ראהול רכש את היזמות המתמדת שלו מאמו אָשָה, שקצת הפחידה את הוריו של עבדול. היא היתה תומכת נאמנה של המפלגה הלאומנית שיב סֵנָה, שמנהיגיה היו הינדים ילידי מָהָראשטרָה (המדינה שבה נמצאת מומבאי). כשאוכלוסיית מומבאי רבתי התקרבה לעשרים מיליון נפש, התחרות על מקומות עבודה ודיור נעשתה פרועה, ומפלגת שיב סֵנָה האשימה מהגרי עבודה ממדינות אחרות בהודו שהם מנצלים הזדמנויות שמגיעות בדין לילידי המקום (האב המייסד של המפלגה, בּאל תאקרי בן השמונים, הגה חיבה יתרה לתוכנית הטיהור האתני של היטלר). המטרה מלהיטת היצרים הנוכחית שעליה נאבקה שיב סֵנָה היתה טיהור מומבאי ממהגרי עבודה שהגיעו ממדינות הצפון העניות של הודו, ואילו האיבה שביטאה כלפי המיעוט המוסלמי בעיר היתה ארוכת ימים ואלימה יותר. משפחתו של עבדול, מוסלמים עם שורשים במדינה הצפונית אוּטָר‑פּרדֶש, היתה אפוא חשודה פעמיים.

אבל החברות בין ראהול למירצ'י חרגה מפוליטיקה אתנית ודתית. מירצ'י היה מנופף לפעמים באגרופו וצועק את מילות הברכה של שיב סֵנָה, "ג'אי מהראשטרה!", רק כדי להצחיק את ראהול. השניים, תלמידי כיתה ט', אפילו החלו להיראות דומים אחרי שהחליטו לגדל את הפוני למין זנבות רפויים ארוכים, שאותם הסיטו מעיניהם כפי שעשה כוכב הקולנוע אַג'אי דֶווגאן.

עבדול קינא בקרבה ששררה ביניהם. האיכשהו‑חבר היחיד שלו היה נער חסר בית כבן חמש‑עשרה בשם קאלוּ, שהתפרנס מגניבה ממכלי מחזור במתקנים בנמל התעופה. אבל קאלוּ עבר בלילות, כשעבדול ישן, וכבר לא יצא להם לדבר הרבה.
חיבתו העמוקה ביותר של עבדול היתה שמורה לאחיו בן השנתיים, לאלוּ, והעובדה הזאת החלה להדאיג אותו. כשהקשיב לשירי האהבה של בוליווד לא נותר לו אלא להגיע למסקנה שהוא נולד עם לב קטן מדי. מעודו לא כמה כמיהה אדירה לנערה, ואף כי היה בטוח שהוא אוהב את אמו, רגשותיו לא באו לידי ביטוי בשום פרץ אדיר. לעומת זאת עלו דמעות בעיניו כשרק הביט בלאלוּ, שלא פחד מדבר כשם שעבדול נרתע מכל דבר. לחייו של הפעוט ואחורי ראשו היו נפוחים מנשיכות של חולדות.
אבל מה אפשר לעשות? כשהמחסן נעשה צפוף מדי, כמו שקרה בחודשי שפע כמו החודש הזה, עלה מפלס האשפה בביתם, ועם האשפה באו גם החולדות. כשעבדול השאיר את האשפה בחוץ הנוברים גנבו אותה, והוא שנא לקנות אותה אשפה פעמיים.

בשלוש אחר הצהריים התמודד עבדול עם פקקים של בקבוקים, מטרד גדול מבחינת מיון. לחלקם היה ריפוד פנימי מפלסטיק, ולפני שמעבירים את הפקק לערימת האלומיניום צריך לתלוש אותו. האשפה של העשירים נעשתה מורכבת יותר משנה לשנה ומלאה במרכיבים בני כלאיים, לא טהורים, מתחזים. לוחות שנראו כמו עץ הכילו פלסטיק. ואיך למיין ליפה? בעלי מפעלי המחזוּר תבעו אשפה שכולה חומר אחד בלבד.

אמו, שרבצה לידו, הניחה אבן על ערימה של בגדים רטובים ומלוכלכים. היא הביטה בכעס במירצ'י, שנמנם בפתח. "מה זה? יש חופש בבית הספר?" שאלה.
מירצ'י למד בבית ספר פרטי מדרגה ג' ששפת ההוראה שלו היתה אורדו ושכר הלימוד בו היה שלוש מאות רופי לשנה, וזֵרוּנישה ציפתה שיסיים את כיתה ט'. הם נאלצו לשלם שכר לימוד כיוון שהממשלה לא הצטיינה במאמציה להרחיב את הנגישות לחינוך. בית הספר העירוני ליד נמל התעופה שלא גבה שכר לימוד הסתיים בכיתה ח', ומוריו הרבו להיעדר.

"לך ללמוד או שתבוא לעזור לאחיך," אמרה זֵרוּנישה למירצ'י. הוא העיף מבט בחומרי המחזור של עבדול ופתח את ספר המתמטיקה.
לאחרונה נעשה מירצ'י מדוכא אפילו אם רק הסתכל על האשפה, התפתחות שעבדול כפה על עצמו לא להתמרמר עליה. להפך, הוא השתדל להיות שותף לתקוות שתלו בו הוריו: אחיו יסיים את התיכון, ואז יגברו פיקחותו וקסמו האישי על המוסלמיוּת שתהיה לו לרועץ בשוק העבודה. אף כי מומבאי נחשבה לעיר הקוסמופוליטית והמריטוקרטית ביותר מכל ערי הודו, מוסלמים עדיין הודרו ממקומות עבודה טובים, ובכלל זה מחלק ממלונות הפאר שבהם שאף מירצ'י לעבוד.

מפעל הבטון וכל תנופת הבנייה סיפקו עבודה לעיר הצומחת בצעדי ענק סביב נמל התעופה. ריאות חולות הן המס שיש לשלם תמורת החיים סמוך לקדמה

נטייתם של תושבי העיר הרב‑לשונית למיין את עצמם כפי שהוא מיין את האשפה שלו, כל מין עם מינו, היתה הגיונית בעיני עבדול. במומבאי יש יותר מדי אנשים ולא יכולה להיות עבודה לכולם, ואין סיבה שהינדים מקסטת קאנבּי ילידי מהראשטרה לא יעדיפו לקבל לעבודה קאנבּי אחרים ילידי מהראשטרה על פני מוסלמים שהאשפה היא כור מחצבתם. מירצ'י לעומתו טען שכיום כולם מתערבבים, שדעות קדומות ישנות הולכות ומאבדות מכוחן, ושעבדול לא רואה את זה כי הראש שלו קבור כל היום בערימת אשפה.

עבדול עבד עכשיו במהירות רבה ככל האפשר כדי לסיים עד רדת הערב, כי אז באים נערים הינדים חסונים, מתחילים לשחק קריקט במיידאן ומכוונים את כדוריהם אל הערימות שמיין ולפעמים לראשו. אמנם שחקני הקריקט העמידו במבחן קשה את מדיניות האי‑אלימות שלו, אבל הקטטה הממשית היחידה שהשתתף בה אי‑פעם היתה עם שני ילדים בני עשר שהפילו ארצה את אחד מאחיו הקטנים ודרכו עליו. לא מזמן ניפצו שחקני הקריקט האלה במחבטיהם את ראשו של ילד מוסלמי אחר והוא נזקק לאשפוז.

גבוה מעל עבדול התנודד ראהול מעוד ענף בניסיון לשחרר עפיפון שני שנראה ראוי למכירה. עלי העץ היו אפורים, כמו הרבה דברים באנאוואדי, בגלל החול והחצץ שעפו ממפעל הבטון הסמוך. לא מתים כשנושמים את זה, הרגיעו הוותיקים את הטירונים אדומי העיניים שהאוויר הסמיך כדייסה הדאיג אותם. אבל נראה שאנשים מתו מהאוויר הזה כל הזמן - קצרת שלא טופלה, מחלות ריאה חסימתיות, שחפת. אביו של עבדול, שהשתעל בלי הרף בצריף, מצא בכך נחמה פורתא. מפעל הבטון וכל תנופת הבנייה סיפקו עבודה לעיר הצומחת בצעדי ענק סביב נמל התעופה. ריאות חולות הן המס שיש לשלם תמורת החיים סמוך לקדמה.

בשש בערב קם עבדול בחדוות ניצחון. הוא הצליח להביס את שחקני הקריקט וכעת היו לפניו ארבעה‑עשר שקים תפוחים של אשפה ממוינת. כשעלו ענני עשן מן המלונות שמסביב - בערבים הם ריססו עשן נגד יתושים - העמיסו עבדול ושניים מאחיו הקטנים את השקים על הגורר של ענתיקה תלת‑גלגלית בצבע ירוק ליים. הרכב הקטן, אחד הנכסים החשובים ביותר של משפחת חוסיין, אִפשר לעבדול להוביל את האשפה למפעלי המחזוּר. עכשיו הוא יצא בו אל הכביש של נמל התעופה ואל המולת צפצופי הצופרים של העיר.

מכוניות, אופניים, אוטובוסים, קטנועים, אלפי אנשים ברגל: עבדול נסע כחמישה קילומטרים במשך יותר משעה בגלל התנועה המסוכנת בצומת הסמוך לגנים של מלון לילא, כי מאחורי הפינה המתינו מכוניות פרטיות אירופיות לטיפול במוסד בשם ספא דה קאר. הקטע הראשון במסילת הרכבת העילית של העיר הלך ונבנה כאן כהשלמה לכביש מהיר עילי שהלך והתרומם לאטו מעל הכביש של נמל התעופה. עבדול פחד שייגמר לו הדלק באמצע הפקק, אבל באור הקלוש האחרון לפני רדת הלילה הגיע הרכב המחרחר לשכונת עוני ענקית בשם סאקי נָקָה.

בין אלפי הסככות בסאקי נָקָה עמדו מכונות להתכת מתכות ולגריסת פלסטיק שהיו בבעלותם של גברים לבושים בקוּרטות מעומלנות - קורטות לבנות, שהכריזו על הריחוק של בעליהן מהטינופת של מלאכתם. חלק מהפועלים במפעלים היו שחורי פנים מאבק פחם ובלי ספק שחורי ריאות משאיפת נסורת ברזל. כמה שבועות קודם לכן ראה עבדול יד של נער נקטעת בשלמותה, כשהנער הכניס פלסטיק לתוך אחת המגרסות. עיניו של הנער התמלאו דמעות, אבל הוא לא צעק. הוא המשיך לעמוד במקום עם הגדם השותת דם, בידיעה שיכולתו להתפרנס באה אל קצהּ, והחל להתנצל לפני בעל המפעל. "אני מצטער, סאהיב," אמר לאיש בלבן. "אני לא חושב לדווח ולעשות לך בעיות. לא יהיו לך בעיות בגללי."

חרף כל הדיבורים של מירצ'י על קדמה, בהודו כל אדם עדיין ידע מהו מקומו, והרצון לשנות את המצב נראה בעיני עבדול כהתעסקות ילדותית, כמו הניסיון לחרות את השם על תלולית של גלידת קוּלפי נמסה. הוא השקיע את כל מרצו בָּעיסוק נושא הקלון שאליו נולד, והתחיל לראות ברכה בעמלו. הוא התכוון לחזור הביתה עם שתי ידיים שלמות ועם כיסים מלאים כסף. הוא אמד לא רע את משקל הסחורה שלו. החומרים הניתנים למחזור בשיא העונה, על רקע השוק העולמי המשגשג, הכניסו למשפחתו סכומי כסף שכמעט לא נודעו כמותם באנאוואדי. הוא הרוויח 500 רופי, כ‑11 דולר ליום - והרווח הזה הוא שהעניק רוח גבית לתוכנית שהולידה את גידופי הבוקר של אמו ושאפילו הצעירים בילדי משפחת חוסיין ידעו שאסור להם לפרסם ברבים.

בעזרת הפדיון הזה, שיתווסף לחסכונות מאשתקד, יוכלו הוריו להפקיד עכשיו את התשלום הראשון על חלקת אדמה ששטחה כמאה מטרים בוָואסַאי, פרוור שקט במרחק מה מהעיר, שהיה נתון לשליטתם של מוסלמים, בעליהם של מפעלי מחזור. אם החיים והשוק העולמי ימשיכו להאיר להם פנים, עד מהרה הם יהיו בעלי אדמה במקום דיירים פולשים, ושם, ידע עבדול בוודאות, איש לא יכנה אותו אשפה.

זהו החלק הראשון בספרה של העיתונאית קתרין בּוּ "מאחורי היפים לנצח". בו, זוכת פרס פוליצר, נמנית עם מערכת הניו יורקר ובעשור האחרון מחלקת את זמנה בין ארצות הברית להודו. הספר זכה בפרס הספר הלאומי בארה"ב ב-2012 והוא רואה אור בימים אלה בתרגומה של עידית שורר בהוצאת ידיעות ספרים.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קתרין בו .

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מאחורי היפים לנצח

01
שרה אדמשטיין

הספר מכניס את הקורא ל ״ סרט אמיתי!״- זו אחת מהגדולות של הסופרת. ניכר ברוח הכתיבה עד כמה הסופרת אוהבת אדם! כל כך הייתי רוצה לבקר בשכונה, ״. לגעת״ בסיפור על הכוכבים שבו, ובשכונה בכלל... נימצאת בטיול ארוך בהודו ( עוד יומיים נחיתת ביניים במומבאי... ) מה קורה היום עם גיבורי הסיפור??? סקרנית מאד... מה נעשה בכלל בעולם כדי לעזור לעניי הודו??