גולף ומוסר

גולף נחשב ענף ספורט אצילי. אך בהינתן התנאים, גם השחקנים המכובדים ביותר עלולים להפוך לרמאים
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

יש סצנה בסרט "משחק החיים" שבה מאט דיימון, המגלם את דמותו של רנולף ג'ונו, מנסה להחזיר לעצמו את תהילתו האבודה במשחק גולף אבל עושה טעות איומה והכדור שלו מתגלגל אל בין העצים. אחרי שהוא מצליח להחזיר את הכדור לאזור ה"גרין", ג'ונו מזיז ענף קטן שמוטל על הארץ, ליד הכדור, כדי ליצור לעצמו נתיב חבטה פתוח ונוח, אבל כשהוא מרים את הענף הכדור זז טיפה, בכמה מילימטרים. לפי חוקי המשחק, ג'ונו צריך להחשיב את התזוזה הזאת כחבטה. בשלב זה של התחרות, ג'ונו מוביל בפער מספיק גדול, כך שאם יתעלם מהעובדה שהכדור זז הוא יוכל לנצח, לעשות קאמבק מזהיר ולהשיב לעצמו את תהילתו האבודה. נושא הכלים הצעיר שלו מתחנן בפניו בדמעות שיתעלם מהתזוזה הקטנה של הכדור: "זאת היתה תאונה," הוא אומר. "וזה חוק דבילי בכל מקרה. חוץ מזה, אף אחד לא ידע על זה לעולם." ג'ונו מביט בו בשלווה ואומר: "אני אדע. וגם אתה."אפילו המתחרים של ג'ונו, שבאים לראות על מה המהומה, אומרים לו שסביר להניח שהכדור התגלגל קצת הצידה וחזר מיד למקומו, או שהאור סינוור אותו ורק היה נדמה לו שהכדור זז מלכתחילה. אבל ג'ונו מתעקש שהכדור זז ושצריך להחשיב את התזוזה כחבטה. בסוף המשחק, התוצאה היא תיקו. הסצנה הזאת נכתבה בהשראת סיפור אמיתי שאירע במהלך אליפות ארצות הברית הפתוחה בגולף ב־1925. השחקן בובי ג'ונס שם לב שהכדור זז טיפה בזמן שהתכונן לחבטה. אף אחד לא ראה, ואף אחד לא היה יכול לדעת בכלל שזה קרה, אבל ג'ונס הכריז בעצמו על התזוזה הפצפונת, וכך הפסיד את המשחק.

בסוף התחרות, כשכתבי העיתונות התנפלו עליו, הוא ביקש מהם לא לכתוב על זה אף מילה: "באותה מידה אתם יכולים לשבח אותי על כך שאני לא שודד בנקים." הרגע האגדי הזה של הגינות אצילית נישאת בפיהם של אוהבי המשחק עד עצם היום הזה, ומסיבה טובה מאוד. אני חושב שהסצנה הזאת — הקולנועית וההיסטורית — מנציחה את האידיאל הרומנטי של משחק הגולף, שבו האדם עומד מול עצמו ונדרש להפגין גם את כישוריו המקצועיים וגם את אצילות הנפש שלו. ייתכן שהתכונות הללו של הסתמכות עצמית, פיקוח עצמי ורף מוסרי גבוה הם הסיבה שבגללה משחק הגולף משמש פעמים רבות מטפורה למוסר בעסקים (נוסף על זה שהרבה אנשי עסקים מבלים המון זמן על מגרשי הגולף).

בגולף, בניגוד לענפי ספורט אחרים, אין שופטים או בוררים שתפקידם להקפיד על חוקי המשחק או לקבל הכרעה ברגעים שנויים במחלוקת. שחקני הגולף, בדומה לאנשי עסקים, צריכים להחליט בעצמם מה ראוי ומה לא ראוי. עליהם להחליט בעצמם מה הם מוכנים לעשות ומה הם לא מוכנים לעשות, מאחר שרוב הזמן אין אדם נוסף שיפקח עליהם. שלושת החוקים המנחים של משחק הגולף הם לחבוט בכדור מהמקום שבו הוא מונח, לשחק במגרש כפי שהוא מבלי לשנות אותו, ואם אי־אפשר למלא אחר שני החוקים הללו, פשוט לעשות את מה שהוגן.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

אבל קשה מאוד להגדיר בדיוק מה זה "הוגן". הרבה מאוד אנשים, מן הסתם, היו מגדירים התעלמות מתזוזה פצפונת ובקושי נראית של הכדור אחרי הסטת ענף כדבר הוגן. ויש כאלה שאפילו היו חושבים שזה ממש לא הוגן לקבל קנס על תזוזה קטנה שכזאת.

למרות ששחקני גולף טוענים שלמשחק יש מסורת אצילית, עושה רושם שהרבה אנשים מתייחסים אליו כמו השחקן והבדרן ויל רוג'רס: כאל ספורט שעלול להפוך כל אחד לשקרן ורמאי. אם חושבים רגע, זה בעצם לא כל כך מפתיע. השחקנים צריכים לחבוט בכדור פצפון למרחק עצום, עתיר מכשולים, היישר לתוך חור קטנטן. במילים אחרות, זה מתסכל וקשה מאוד. ואם אנחנו אלה שאמורים לשפוט את ההתנהגות של עצמנו על המגרש, סביר להניח שיהיו פעמים רבות שבהן נהיה סלחניים במיוחד בנוגע לאכיפת החוקים, על אחת כמה וכמה כשזה נוגע לביצוע שלנו.

לכן, במסגרת המשימה שלנו לחקור רמאות, פנינו לשחקני גולף. ב־2009, סקוט מקנזי (שהיה בזמנו סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת דיוק) ואני ערכנו מחקר ובו שאלנו אלפי שחקני גולף סדרה של שאלות בנוגע לדרך שבה הם משחקים, וחשוב יותר — הדרך שבה הם מרמים. ביקשנו מהם לדמיין מצבים שבהם אף אחד לא יכול לראות אותם מרמים (כפי שקורה הרבה פעמים בגולף) והם יכולים להחליט אם לציית לחוקי המשחק (או לא), מבלי שיהיו לכך כל השלכות שליליות. בעזרת חברה שמנהלת מגרשי גולף שלחנו מיילים לשחקנים ברחבי ארצות הברית וביקשנו מהם להשתתף במחקר בתמורה לסיכוי לזכות בציוד גולף יוקרתי. כשנים־עשר אלף שחקנים נענו לבקשתנו, והנה מה שמצאנו.

הרבה יותר קל לרמות ככל שהמרחק בינינו ובין מעשה הרמאות גדול יותר

להזיז את הכדור

"יותר אמריקנים מרמים בגלל
מס הכנסה מאשר בגלל גולף."
— ויל רוג'רס

"דמיינו", ביקשנו מהמשתתפים, "ששחקן או שחקנית גולף ממוצעים מתקרבים לכדור ומבינים שאם הוא היה מונח במרחק של כעשרה סנטימטרים מהמיקום הנוכחי שלו, זה היה מעניק להם יתרון גדול. מה הסבירות ששחקן או שחקנית הגולף הממוצעים יזיזו את הכדור בעשרה סנטימטרים?"

השאלה הזאת הופיעה בשלוש גרסאות שונות, שכל אחת מהן תיארה גישה אחרת לשיפור מיקום הכדור (בצירוף מקרים משונה, בעגה המקצועית מיקום הכדור בגולף נקרא "Lie", מילה שפירושה באנגלית הוא גם "מונח" וגם "שקר"). וכך ניסחנו את השאלה: "עד כמה, לדעתכם, ירגישו שחקני גולף בנוח להזיז את הכדור עשרה סנטימטרים 1. באמצעות הרמת הכדור והנחתו במקום אחר? 2. בעזרת הנעל שלהם? 3. בנגיעה קלה במחבט?

tavla haemet

שאלות "הזזת הכדור" נועדו לבדוק אם בגולף, כמו בניסויים הקודמים שערכנו, המרחק הפסיכולוגי בין מעשה הרמאות לתוצאה ישנה את הנטייה לנהוג באופן לא מוסרי. אם למרחק תהיה השפעה דומה לזו שהיתה לו בניסוי האסימונים, שהוזכר קודם (ראו פרק 2, "עגל לי איזו פינה, בבקשה"), נצַפה להיקף הרמאות הנמוך ביותר כשהזזת הכדור נעשית באופן ישיר, באמצעות הידיים; היקף הרמאות יגדל כשהזזת הכדור תיעשה באמצעות הנעל, והיקף הרמאות הרחב ביותר יימצא כשהמרחק מהמעשה הוא הגדול ביותר, כשהזזת הכדור תתבצע באמצעות כלי (מחבט), החוצץ בין השחקן או השחקנית לכדור ומונע מגע ישיר ביניהם.

התוצאות שלנו הראו שרמאות בגולף, בדומה לניסויים הקודמים שלנו, אכן מושפעת ישירות מהמרחק הפסיכולוגי בין המעשה לתוצאה. הרבה יותר קל לרמות ככל שהמרחק בינינו ובין מעשה הרמאות גדול יותר. המשתתפים שלנו הרגישו שהכי קל להזיז את הכדור בעזרת המחבט, וציינו ששחקן או שחקנית הגולף הממוצעים יעשו זאת ב־23 אחוז מהמקרים. ב־14 אחוז מהמקרים, כך חשבו המשתתפים, יבעטו השחקנים בכדור ורק בעשרה אחוזים מהמקרים ירימו השחקנים את הכדור ביד ויזיזו אותו — הגישה הישירה לרמאות נתפשה כדרך הבעייתית ביותר מבחינה מוסרית לשיפור מיקום הכדור.

מהתוצאות הללו עולה האפשרות שאם נרים בידינו את הכדור ונניח אותו במקום אחר, לא נוכל בשום אופן להתעלם מכך שביצענו את המעשה בתכליתיות ובכוונה תחילה, ומכאן גם נרגיש שנהגנו באופן לא מוסרי. אם נבעט בכדור ברגל, ייווצר פער קטן בינינו ובין המעשה, אם כי בכל זאת אנחנו בכבודנו ועצמנו בעטנו בכדור. אבל כשהמחבט הוא שמזיז את הכדור (ובמיוחד אם הדבר נעשה באופן קצת לא מכוון או מקרי) אנחנו יכולים להצדיק בקלות יחסית את מה שעשינו. "הרי יכול להיות," אנחנו אומרים לעצמנו, "שזה פשוט מזל, שהכדור הגיע למיקום הזה." במקרה כזה, אנחנו יכולים לסלוח לעצמנו כמעט לחלוטין.

מאליגן לעולם חוזר

האגדה מספרת שבשנות העשרים של המאה העשרים, שחקן גולף קנדי בשם דייוויד מאליגן שיחק בקאנטרי קלאב במונטריאול. יום אחד, הוא לא היה מרוצה מחבטת הפתיחה שלו וניסה לחבוט שוב. הוא קרא לזה "חבטת תיקון", אבל שותפיו למשחק חשבו ש"מאליגן" הוא שם הולם יותר, ושם זה הפך לכינוי הרשמי של חבטה חוזרת בגולף. בימינו, אם אחד השחקנים חובט חבטה איומה במיוחד, הוא או היא יכולים לפטור אותה כ"מאליגן", להניח כדור חדש בנקודת ההתחלה ולסכם לעצמם את הניקוד מבלי להתחשב בחבטה הראשונה (אחת מידידותי מכנה את אשתו הראשונה של בעלה "מאליגן"). רשמית, "מאליגנים" לעולם אינם חוקיים, אבל במשחקי ידידות המשתתפים לעתים מסכימים מראש שהם מותרים. כמובן, גם במצבים שבהם "מאליגנים" אינם חוקיים ולא הסכימו עליהם מראש, שחקנים בכל זאת מבצעים אותם מדי פעם.

המאליגנים הלא חוקיים האלה עמדו במרכז סדרת השאלות הבאה שלנו. שאלנו את המשתתפים שלנו מהו, להערכתם, הסיכוי ששחקני גולף יבצעו מאליגן לא חוקי, אם אף אחד לא שם לב. בגרסה אחת של השאלה, שאלנו על הסיכוי לביצוע מאליגן לא חוקי בגומה הראשונה. בגרסה השנייה שאלנו על הסיכוי לביצוע מאליגן לא חוקי בגומה התשיעית. אני רוצה להבהיר: חוקי המשחק לא מבחינים בין שני המצבים — הם אסורים בדיוק באותה מידה. ובכל זאת, נדמה שקל יותר לתרץ לעצמנו חבטה חוזרת בגומה הראשונה מאשר בגומה התשיעית. אם אתם חובטים שוב בגומה הראשונה, אתם יכולים להעמיד פנים ש"עכשיו אנחנו באמת מתחילים את המשחק, מכאן והלאה כל חבטה תילקח בחשבון. התחלנו עכשיו."

המשתתפים שלנו העריכו ש־40 אחוז משחקני הגולף יבצעו מאליגן בגומה הראשונה

אבל אם אתם כבר בגומה התשיעית, לא תוכלו בשום אופן להעמיד פנים שהמשחק עוד לא התחיל. לכן, אם תבצעו מאליגן באמצע המשחק, תהיו מוכרחים להודות בינכם לבין עצמכם שאתם פשוט מרמים כשאתם לא לוקחים בחשבון חבטה. כפי שציפינו, על סמך מה שכבר ידענו על הצדקה עצמית מניסויים קודמים, גילינו הבדלים עצומים בנכונות לבצע מאליגנים. המשתתפים שלנו העריכו ש־40 אחוז משחקני הגולף יבצעו מאליגן בגומה הראשונה ואילו 15 אחוז (בלבד?) יבצעו מאליגן בגומה התשיעית.

אז מה שלום החתול של שרדינגר?

בסדרת השאלות השלישית, ביקשנו מהמשתתפים לדמיין שהם בדיוק חבטו שש חבטות בגומה של תקן חמש (גומה ששחקנים מיומנים יכולים להשלים בחמש חבטות). בגרסה אחת שאלנו אם שחקן או שחקנית גולף ממוצעים ירשמו "חמש" במקום "שש" בלוח הניקוד. בגרסה השנייה שאלנו מה הסבירות ששחקן או שחקנית ממוצעים ירשמו את הניקוד שלהם במדויק (שש), אבל כשיגיע הזמן לחשב את תוצאות המשחק, הם יסכמו את ה"שש" כ"חמש", וכך בעצם יזכו לאותו יתרון באמצעות סיכום שגוי של המספרים.

רצינו לראות אם קל יותר להצדיק רישום שגוי של הניקוד מלכתחילה, בהשוואה לסיכום לא מדויק. הרעיון היה שברגע שהניקוד נרשם, קשה מאוד להצדיק סיכום לא נכון של תוצאות המשחק (בדומה להזזת הכדור בידיים). אחרי הכול, סיכום לא נכון של הניקוד הוא מעשה רמאות ישיר ומכוון, שקשה מאוד להצדיק אותו. וזה גם מה שגילינו. המשתתפים שלנו חשבו שבמקרים כאלה, 15 אחוז משחקני הגולף ירשמו מלכתחילה ניקוד לא נכון, בעוד שהרבה פחות (חמישה אחוזים) יסכמו באופן שגוי את תוצאות המשחק. שחקן הגולף האגדי ארנולד פאלמר אמר פעם: "יש לי פתרון לכל מי שרוצה להוריד חמש חבטות מהמשחק שלו: תשתמשו במחק." ובכל זאת, עושה רושם שהרוב המוחלט של שחקני הגולף לא מוכנים להרחיק לכת עד כדי כך, או שלפחות קל להם יותר לרמות אם הם רושמים מלכתחילה את הניקוד באופן שגוי. ועכשיו, לפניכם גרסת הגולף של השאלה הנצחית: "אם־עץ־נופל־ביער־ואף־אחד־לא־שומע־האם־נשמע־צליל": "אם שחקן או שחקנית גולף חובטים שש חבטות בגומה עם תקן חמש ואף אחד מסביב לא רואה — האם הניקוד הוא שש או חמש?"

שקרים מהסוג הזה דומים במידה רבה לניסוי המחשבתי המפורסם שמכונה "החתול של שרדינגר". ארווין שרדינגר היה פיזיקאי אוסטרי, שתיאר ב־1935 את התרחיש הבא: חתול מונח בתוך תיבת פלדה אטומה ובה איזוטופ רדיואקטיבי שעלול להתפרק. אם יתפרק, תתחולל שרשרת מאורעות שתוביל למותו של החתול. אם האיזוטופ לא יתפרק, החתול ימשיך לחיות. בתרחיש של שרדינגר, כל עוד התיבה אטומה, החתול תלוי בין החיים למוות;
אי־אפשר להגדיר אותו כחי ואי־אפשר להגדיר אותו כמת. הניסוי המחשבתי הזה נועד למתוח ביקורת על הפרשנות של פיזיקאים שמכניקת הקוונטים איננה מתארת מציאות אובייקטיבית, אלא עוסקת רק בהסתברויות. אם נתעלם לרגע מההיבטים הפילוסופיים של הפיזיקה, סיפור החתול של שרדינגר עשוי לשמש אותנו כשאנחנו חושבים על ניקוד במשחקי גולף. תוצאות משחק עשויות להיות כמו החתול המת־חי: עד שהן נרשמות, הן לא באמת קיימות לכאן או לכאן. רק כשהן נכתבות, הן זוכות למעמד של "מציאות אובייקטיבית".

אתם בטח תוהים למה שאלנו את המשתתפים שלנו על "שחקן או שחקנית גולף ממוצעים", במקום לשאול אותם על ההתנהגות שלהם עצמם על המגרש. הסיבה לכך היא שציפינו ששחקני גולף, בדומה לרוב האנשים, ישקרו אם נשאל אותם ישירות על הנטייה שלהם להתנהג באופן לא מוסרי. אבל שאלנו אותם על התנהגותם של אחרים וקיווינו שירגישו נוח לומר את האמת בלי לחשוש שבכך הם מתוודים על שרימו בעצמם.

בכל זאת רצינו לבדוק על אילו התנהגויות לא מוסריות שחקני גולף יהיו מוכנים להתוודות. גילינו שלמרות שהרבה "שחקנים אחרים" מרמים, משתתפי הניסוי שלנו היו, באופן יחסי, ילדים טובים ירושלים: כששאלנו אותם על ההתנהגות שלהם הם הודו בהזזת הכדור בעזרת המחבט רק בשמונה אחוזים מהמקרים. בעיטת הכדור ברגל היתה עוד יותר נדירה (רק בארבעה אחוזים מהמקרים) ואירוע של הרמת הכדור ביד והזזתו התרחש רק בשני אחוזים וחצי מהמקרים. שמונה אחוזים, ארבעה אחוזים ושני אחוזים וחצי עושים אולי רושם שמדובר בשיעור גבוה מאוד של רמאות (במיוחד לאור העובדה שבמגרש גולף יש שמונה־עשרה גומות והרבה מאוד הזדמנויות ודרכים לרמות), אבל המספרים האלה מחווירים בהשוואה לרמאות של שחקנים אחרים. גילינו פערים דומים בתגובות של שחקני גולף למאליגנים ולשיפור הביצוע המלאכותי. המשתתפים שלנו דיווחו שהם עשויים להחשיב חבטה גרועה כמאליגן בגומה הראשונה רק ב־18 אחוז מהמקרים ובגומה התשיעית רק בארבעה אחוזים מהמקרים. הם גם הודו שירשמו ניקוד לא נכון רק בארבעה אחוזים מהמקרים ובקושי אחוז אחד הסכים להודות שהוא עשוי לעשות צעד כה שערורייתי כמו חישוב שגוי של תוצאות המשחק.

הנה לפניכם סיכום של תוצאות המחקר שלנו: אני לא יודע איך אתם הייתם מפרשים את ההבדלים האלה, אבל הפירוש שלי הוא שלא רק ששחקני גולף מרמים הרבה, אלא הם גם משקרים בנוגע לרמאות שלהם.

מה למדנו מההרפתקה שלנו על מסלול הגולף? עושה רושם שרמאות בגולף משקפת רבים מהסממנים שגילינו בניסויי המעבדה שערכנו. ככל שהמרחק בין הפעולות שלנו למעשה הרמאות גדול יותר, ככל שחולף ביניהם יותר זמן וככל שקל יותר להצדיק את הרמאות, כך קל יותר לשחקני גולף, כמו לכל אחד אחר על פני כדור הארץ, לרמות. בנוסף, עושה רושם ששחקני גולף, בדומה להרבה אנשים אחרים, ניחנים ביכולת לרמות ובה בעת לחשוב על עצמם כעל אנשים הגונים. ומה למדנו על רמאויות של אנשי עסקים? כשהחוקים פתוחים לפרשנות, כשיש אזורים אפורים וכשמאפשרים לאנשים להעריך ולדרג בעצמם את התפקוד שלהם — אפילו משחקים מכובדים כמו גולף עלולים להפוך מלכודת לרמאות.

דן אריאלי הוא פרופסור לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית באוניברסיטת דיוק. הפרק "גולף" פורסם בספרו "האמת על באמת" שרואה אור בימים אלה בהוצאת דביר.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דן אריאלי.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על גולף ומוסר

מה שמעלה תמיהה הוא האפקט ההפוך - כששחקנים מדווחים על עצמם שיעור ההזזה הבלתי-אמצעית (להזיז את הכדור בעזרת היד) הוא הגבוה ביותר, לעומת השערותיהם לגבי שחקנים אחרים.

04
קותי רוזנפלד

האם יש גרעין קשה של כאלה שאף פעם לא ירמו? לצורך הדוגמא בגולף?
האם יש מחקר מה מאפיין את אלה שלא מרמים ומדוע אינם מרמים?

05
ניצן בלייברג

האם אפשר לפרש את הפער כך - שחקנים רוצים לחשוב שחבריהם מרמים יותר כדי להצדיק הפסדים, או להאמין (במקרים בהם תוצאות המשחק שלהם קרובות לשל חבריהם) שרמת המשחק שלהם גבוהה יותר משל חבריהם?
במקרה כזה, אולי הם מדווחים על עצמם אמת ומפריזים במידת הרמאות של חבריהם.

06
קותי

בנתונים האלו יש מלכודת מי שמעריך עצמו במשלים של ה-8% כלומר דוברי אמת מוערך ע"י אחרים כ 23% כנראה שזה וזה לא נכון. אדם מועד לשקר ולכן אם האמת איננה ערך אז השקר תלוי רק במחיר מחיר חברתי מחיר כספי וכדומה.