מועדון המכוניות של מצרים

אשתי הבינה שאני צריך להתבודד קצת.

השארתי לה את המכונית הגדולה עם הנהג, כדי שתוכל לנסוע עם הילדים כרצונה, ואני נהגתי במכונית הקטנה אל הבקתה שלנו בחוף הצפוני. הנסיעה נמשכה שלוש שעות שבהן הייתי לבדי, רק אני ומחשבותי, וקולה של אום כּלת'ום שבקע מהרשמקול. בכניסה לכפר הנופש בדק השומר את מסמכַי. אוויר הים הקריר והמרענן טפח

על פני. כל הבקתות היו סגורות והרחובות ריקים, למעט עמודי התאורה שהאירו את הדרך. חציתי את הכיכר הראשית של הכפר ופניתי אל הרחוב המוביל אל הבקתה. לפתע עקפה אותי מכונית יפנית חדשה נהוגה בידי גבר בשנות החמישים לחייו. במושב שלצדו ישבה אישה יפה, צעירה ממנו בכעשור. התבוננתי בשניים ואמרתי לעצמי שהם מן הסתם זוג אוהבים שבאו לכפר כדי להתרחק מעיני כול. התקשיתי להאמין כי התום והשלווה, הפנים הסמוקות והשתיקה הספוגה אהבה שורים בין בני זוג נשואים. הגעתי אל הבקתה, וכשפתחתי את הדלת הישנה חרקו ציריה. מילאתי אחר הוראותיה של אשתי ופתחתי את החלונות, הפעלתי את המקרר והסרתי את הכיסויים מעל הרהיטים. לאחר מכן התקלחתי במים חמים ונכנסתי לחדר השינה לפרוק את מזוודתי ולהניח את בגדַי בארון. התיישבתי בסלון מול המרפסת והזמנתי בטלפון אוכל מהחנות היחידה שהיתה פתוחה בחורף. אכלתי בתיאבון, קרוב לוודאי בהשפעת אוויר הים, ונפלה עלי תרדמה. כאשר התעוררתי כבר ירד הליל. השקפתי מהמרפסת אל הכפר, שהיה חשוך וריק זולת שורה ארוכה של עמודי תאורה. אחזה בי תחושת בדידות, ועלתה במוחי מחשבה מדאיגה:

אני בודד לגמרי מאות קילומטרים מקהיר. מה אעשה אם יקרה פתאום משהו, אקבל התקף לב, למשל, או יתנפלו עלַי שודדים חמושים? האם יש סיכוי שאהיה לגיבור אחד מאותם אירועים שעליהם אנחנו קוראים בעיתונים?

הכותרת תהיה מרעישה: "סופר ידוע נרצח בנסיבות מסתוריות". ניסיתי להתרכז כדי להפיג את חששותי ולהירגע. במרחק שלושה קילומטרים עומד בית חולים מודרני ומצויד היטב, ואם אחלה, יבהילו אותי אליו. כמו כן ידעתי שבעונת החורף מגבירה הנהלת הכפר את אמצעי האבטחה כדי למנוע גנבות, ועם השמירה ההדוקה בכל הכניסות, אפילו מכיוון הים, אין סיכוי שיתקפו אותי שודדים, מה עוד שכל השומרים הם ערבים תושבי המקום שמכירים היטב את אזור החוף ומפטרלים בו עשרים וארבע שעות ביממה. אבל מה אם השומרים בעצמם הם כנופיית שודדים? אמרתי לעצמי שזה קורה רק בסרט בלשי. התרחצתי שנית. היתה זו דרכי להיפטר ממחשבות ומרגשות בלתי רצויים. בשעה שעמדתי במקלחת, נהנה מהמים החמים השוטפים את גופי, הצטללה דעתי, ואט־אט ירדה עלי שלווה. יצאתי מהמקלחת רענן ונמרץ, הכנתי לעצמי ספל קפה והתחלתי לעבוד.

חיברתי את המחשב הנייד למדפסת והזנתי אותה בחבילת דפים שלמה. אמנם קראתי את הרומן והִגהתי אותו פעמים רבות לפני כן, אך החלטתי לשוב ולקרוא אותו פעם אחת אחרונה. הקריאה נמשכה שלוש שעות, ובמהלכה לא שיניתי ולו מילה אחת, רק הוספתי פה ושם פסיק או נקודה. סגרתי את הקובץ ויצאתי למרפסת. הצַתי סיגריה והִשקפתי על הרחוב הריק. ידעתי שאני נמנע מהדפסת הרומן ודוחה ככל האפשר את אותו רגע קשה ומיוחד. בלחיצה אחת על כפתור ההדפסה יגיח הרומן לאוויר העולם, ובצאתו לאור יהפוך לפתע מטקסט וירטואלי שנוצר בדמיוני ליצור מושלם ומוחשי בעל קיום אמיתי ועצמאי. רגע הלחיצה על כפתור ההדפסה עורר

בקרבי בכל פעם רגשות עזים, מוזרים ואמביוולנטיים, מעין תערובת של גאווה, בדידות ועצב. גאווה על השלמת העבודה, בדידות בשל הפרֵדה מדמויות הרומן שהיו לי כחברים אהובים ששהיתי במחיצתם זמן רב, ועתה הגיעה העת להיפרד מהם, ועצב על כי נאלצתי לוותר על דבר־מה יקר ללבי ולהעניק אותו לאחרים. היה זה כאילו צפיתי בחתונת בתי היחידה ששמחתי על נישואיה, אך בה בעת הייתי עצוב על כי איננה שייכת לי עוד ואני מוסר אותה במו ידי לאדם אחר.

קמתי להכין לי ספל קפה נוסף במטבח, ולתדהמתי שמעתי לפתע קול צעדים. ניסיתי להתעלם ממנו ולהתרכז בהכנת הקפה, אולם הקול חזר ונשנה והיה ברור יותר. הרכנתי את ראשי וכריתי את אוזני. הפעם הייתי משוכנע שאינני חולם וכי אלה צעדים של יותר מאדם אחד. דמי קפא בעורקי. איש אינו יודע שאני כאן. מי אלה ומה הם רוצים? הצעדים קרבו יותר ויותר, ואז צילצל פעמון הדלת. ידעתי שהם בחוץ, עומדים בפתח, ושאין לי בררה אלא להתמודד עם המצב. פתחתי במהירות את מגירות המטבח בזו אחר זו, עד שמצאתי סכין ארוך וחד והנחתי אותו על המדף מול הדלת, כך שאוכל לקחתו בכל רגע. הדלקתי את המנורה בחוץ והצצתי מבעד לעינית. ראיתי גבר ואישה, אך לא קלטתי בבירור את תווי פניהם באור הקלוש. פתחתי בזהירות את הדלת.

"מה אתם רוצים?" שאלתי עוד לפני שהספיקו לדבר.

"ערב טוב, אדוני," פתחה האישה בקול עליז.

"אנחנו מצטערים להפריע לך, אבל באנו אליך בעניין חשוב," אמר הגבר בלבביות, כאילו דיבר אל חבר ותיק.

"אני לא מכיר אתכם."

"להפך, אתה מכיר אותנו היטב," חייכה האישה. נימת דיבורה הבוטחת הרגיזה אותי.

"סלחי לי, בוודאי נפלה טעות כלשהי."

לשמע דברַי פרצה האישה בצחוק. "לא נפלה כל טעות. אתה מכיר אותנו היטב."

התעלומה גברה עוד יותר.

"אינךָ זוכר שראית אותנו לפני כן?" שאל הגבר.

פחד אחז בי, משום שהיתה לי תחושה משונה של דז'ה וו. השניים נראו לי מוכרים, כאילו ראיתי אותם בעבר ושוחחתי עמם, ופגישתנו הקודמת הגיחה מנבכי זיכרוני.

"אין לי זמן לחידות כאלה," השבתי בקול רם, "מי אתם ומה אתם רוצים?"

"אתה מתכוון לתת לנו לעמוד ככה בפתח?" שאל הגבר בשקט מרגיז, "תן לנו קודם להיכנס ואחר כך נדבר."

למרבה הפלא, נשמעתי לו. התרחקתי מהדלת והנחתי להם להיכנס, כאילו נמשכתי לפתע לאזור מסתורי ואפל ואיבדתי שליטה. האזנתי לדברַי והתבוננתי במעשַי כמו אדם זר. הגבר והאישה נכנסו בשקט והסתובבו בבית כבביתם הפרטי. הם התיישבו זה לצד זה על הספה, ולראשונה ראיתי אותם בבירור. הגבר נראה בסוף שנות העשרים לחייו, בעל גוף גדול ומוצק, שחום עור ויפה תואר. האישה נראתה כבת עשרים או מעט יותר, יפת מראה ומצודדת בגופה החטוב, תווי פניה העדינים התואמים, עורה השחום הבוהק ועיניה הירוקות היפות. בגדיה האלגנטיים כמו נלקחו משנות הארבעים — חליפת חצאית כחולה מחויטת בעלת צווארון וכפתורים לבנים וכובע סרוג שחבשה על שערה הקלוע. הגבר לבש חליפת עור כריש לבנה קלילה ומבריקה, חולצה לבנה עם צווארון מעומלן, עניבה כחולה עם קשר משולש ונעליים אנגליות בשחור ולבן. הילה עתיקה אפפה אותם, כאילו יצאו זה עתה מאלבום תמונות או מסרט ישן. הייתי אובד עצות ולא הצלחתי להבין מה מתרחש. עלה על דעתי שאני סובל מהזיות ולא הייתי בטוח עוד שהגבר והאישה היושבים מולי קיימים במציאות. הגבר פתח חפיסת סיגריות לאקי סטרייק אדום שהיו פופולריות בשנות הארבעים, שלף סיגריה, אחז אותה בשתי אצבעות, טפח בה על גב כף ידו, תחב אותה לפיו, הצית אותה במצית קטן ושאף שאיפה עמוקה.

"אני כּאמל הַמַאם, וזו אחותי סאלחה המאם."

"לא ייתכן."

הבחור צחק.

"אני יודע שקשה לך להאמין, אבל זאת האמת. אני כּאמל עבּד אל־עזיז המאם, וזו אחותי סאלחה."

התבוננתי בפניו, ולפתע התמלאתי זעם.

"תשמע," צעקתי, "אני לא מסכים שתבזבז את זמני."

"תירגע ואסביר לך הכול."

"אני לא רוצה שום הסברים. בבקשה ממך, יש לי עבודה, ואני חייב לעשות אותה עכשיו."

"אנחנו חלק מהעבודה שלך," אמרה האישה בחיוך.

"בעצם אנחנו העבודה שלך," הוסיף הגבר.

לא עניתי. אחזה בי צמרמורת ולבי הלם בחוזקה. זיעה ניגרה על גופי, והרגשתי שאני עומד לאבד את הכרתי. נראה שהאיש ריחם עלי. הוא חייך אלי בלבביות ואמר בשקט:

"אדוני, בבקשה, תאמין לי. אני כּאמל המאם, וזאת אחותי

סאלחה. רק אלוהים יודע עד כמה אנחנו אוהבים אותך. אני ואחותי נוצרנו בדמיונך והגחנו ממנו אל החיים האמיתיים. רקחת בדמיונך את פרטי חיינו והעלית אותם על הכתב. בשלב מסוים בתיאור הדמויות שלנו הן קרמו עור וגידים ועברו מעולם הדמיון לעולם המציאות."

המשכתי לשתוק ולהתבונן בהם, והאישה צחקה.

"אני מתארת לעצמי עד כמה אתה מופתע, אבל זאת האמת. יצאנו מהדמיון שלך ובאנו לפגוש אותך."

לא הגבתי.

"עלינו להודות לך על שהתמזל מזלנו וזכינו להימצא בין הדמויות שלך," אמר האיש בקול עליז. "אני מעריץ את מסירותך לאומנות הכתיבה. במשך שנים כתבת רומן אחד. מעטים הם הסופרים שמשקיעים מאמצים כאלה בכתיבת רומן."

"תודה," אמרתי בקול חרישי, מופתע מהרעיון שהתחלתי להתרגל למצב המוזר. התבוננתי בהם.

"אל תסתכל עלי כאילו אני אחד מפלאי העולם," אמרה סאלחה בקולה הנעים. "אתה סופר גדול ויודע שיש תופעות רבות שהן מעבר לחושים ואין להן הסבר. עשית כמיטב יכולתך ליצור דמויות חיות, והנה אנחנו חיים כאן לפניך. האם לא זה מה שרצית?"

"נניח שמה שאת אומרת נכון ושאתם באמת כּאמל וסאלחה המאם," השבתי בקול, "מה אתם רוצים ממני?"

כּאמל חייך חיוך רחב ואיפר את הסיגריה שלו במאפרה.

"יפה, נהיינו רציניים, אדוני. במחילה מכבודך, באנו כדי למנוע ממך להדפיס את הרומן."

"באיזו זכות?"

"אגיד לך בכנות. זהו רומן טוב, אבל חסרים בו דברים חשובים."

"מה למשל?"

וכאילו החלו להוציא לפועל תוכנית שהכינו מראש, חייכה סאלחה ואמרה:

"חסרים ברומן הרגשות והמחשבות שלנו."

"הרי הבעתי את הרגשות והמחשבות של הדמויות שלי במלואם."

"הבעת אותם מנקודת מבטך."

"ברור, אני הרי הסופר."

"למה שלא תיתן לנו לדבר בשם עצמנו?"

"אין לאיש זכות להתערב בעבודה שלי."

כּאמל שתק כמה רגעים, דומה שחיפש את המילים המתאימות, ואחר כך אמר בשקט:

"אדוני, בבקשה, תסמוך עלינו. אנחנו יודעים כמה מאמצים השקעת, אבל לא ייתכן שתתאר את הרגשות והמחשבות שלנו במקומנו."

"כך נוהגים כל הסופרים."

"אבל המצב שלנו שונה. הרי למעשה יצאנו אל החיים, וזכותנו לדבר בשם עצמנו. בידינו פרטים חשובים שמוכרחים להוסיף לרומן."

קמתי וצעקתי:

"תשמעו, הרומן הזה שלי והוא פרי דמיוני וניסיוני. בשום פנים ואופן לא ארשה להוסיף לו ולוּ מילה אחת שלא אני כתבתי."

סאלחה קמה והתקרבה אלי. ניחוח של בושם soir de paris שנדף ממנה חדר לאפי.

"אני לא מבינה למה אתה כועס, אדוני," אמרה, "אנחנו רק רוצים את טובתך. אם הרומן יצא לאור לפני שנוסיף לו את המחשבות והרגשות שלנו, ההפסד שלך יהיה גדול."

לא נותר לי עוד מה לומר, וקמתי נחרץ בדעתי לשים קץ לעניין. הלכתי לכיוון הדלת, פתחתי אותה ואמרתי בקול רם:

"אם לא אכפת לכם..."

"אתה מגרש אותנו?" צעקה סאלחה והישירה אלי מבט מוכיח בעיניה הירוקות, שהיתה להן עלי השפעה מוזרה. "לא עשינו דבר שראוי ליחס בוטה כזה," היא הוסיפה, נסערת.

"צאו מהבית שלי מיד!" אמרתי בתקיפות.

כּאמל קם גם הוא ממקומו בעקבות סאלחה, אך היא לא ויתרה.

"בסדר, אם אתה מתעקש להשפיל אותנו, נלך, אבל לפני כן אני רוצה ממך רק דבר אחד."

היא מיהרה לפתוח את תיק היד שלה והוציאה תקליטור מתוך קופסה שקופה.

"זהו עותק של הרומן. הקלטנו בו את כל מה שקרה לנו בחיים," אמרה.

"אני הגיתי את חייכם."

"אתה אולי הגית אותם, אבל אנחנו חיינו אותם."

לא היה כל טעם להמשיך בוויכוח, מה גם שהרגשתי שאני עומד לאבד את עשתונותי ולעשות מעשה שטות. סאלחה המשיכה לחייך, וידה, שאחזה בתקליטור, נותרה מושטת לפנים. כאשר הבינה שאין לי כל כוונה לקחת אותו ממנה, הניחה אותו על השולחן הקטן, והשניים יצאו בשקט וסגרו אחריהם בזהירות את הדלת. עמדתי משתאה כמה רגעים, אחר כך התיישבתי בכיסא הקרוב. הייתי מבולבל לגמרי ולא ידעתי מה לעשות. הצַתי סיגריה. אלוהים, מה קורה? מי אלה? האם הם זוג נוכלים או סתם משוגעים? כך או אחרת, מנין הכירו את שמות הדמויות ברומן החדש שלי, שאיש לא קרא זולתי? האומנם דמויות ספרותיות בדויות יכולות לקום לתחייה? יש מדע שלם שנקרא פרפסיכולוגיה, העוסק בתופעות שהן מחוץ לגדר הטבע, ונבצר מאיתנו להסבירן. לפתע עלתה במוחי מחשבה מטרידה שאולי אני חולה או שמצבי הנפשי התערער והתחלתי לסבול מהזיות. אילו הייתי מכור לסמים, הייתי מסביר זאת בלקיחת מנת יתר. התנסיתי בעישון חשיש פעם אחת, וחושי קהו כל כך, שמאז לא ניסיתי עוד לעשן. לא הבנתי סופרים שמצליחים לכתוב את יצירותיהם בהשפעת סמים, שהרי הכתיבה דורשת ריכוז מרבי.

באותו הרגע תפסתי שהזוג היה מבקרים בשר ודם, אבל מאחר שהפתעתי היתה כה גדולה, נחפזתי והתייחסתי אליהם בגסות רוח. הבנתי שטעיתי כשגירשתי אותם, ושהיה עלי להתגבר על התדהמה שאחזה בי ולבקש מהם להישאר כדי להקשיב להם ולרדת לסוף דעתם. אמרתי לעצמי שאני חייב לגלות את האמת על השניים וגמרתי אומר להשיג אותם, להתנצל בפניהם ולבקש מהם לחזור. קמתי, פתחתי את הדלת וירדתי במהירות במדרגות. הייתי משוכנע שהם לא הספיקו להתרחק. החשתי את צעדי וחציתי את השביל בחצר, אך כאשר הגעתי לרחוב נעמדתי לפתע אובד עצות: האם פנו ימינה או שמאלה? ידעתי שאם אטעה בבחירת הדרך, לא אזכה לראותם עוד. הבחנתי שאיש האבטחה של הכפר, במדיו הכחולים המיוחדים, יושב בכיסא נצרים במדרכה ממול. מיהרתי לגשת אליו, והוא קם לקראתי. שאלתי אותו אם האדון והגברת שיצאו זה עתה מהבקתה שלי הלכו לכיוון הים או אל הדרך המדברית. כאן חיכתה לי הפתעה נוספת, שהכתה בי כרעם ביום בהיר: השומר אמר לי שהוא לא ראה אותם כלל. תיארתי לו את השניים בפרוטרוט, אך הוא טען שהוא יושב במקומו כבר שעות ולא ראה איש נכנס אל הבקתה או יוצא ממנה. לא ניסיתי להתווכח איתו, והתבוננתי סביבי כמי שנאחז בתקווה אחרונה. הלכתי במהירות לכיוון הים, אחר כך חזרתי והלכתי אל הכיוון הנגדי בתקווה לראותם, אך הם נעלמו כלא היו. הבנתי שכל מאמצי למצוא אותם לא הועילו, וחזרתי מתנשם ומתנשף אל הבקתה. עליתי לאטי במדרגות, ולפתע פתאום אחזה בי חרדה מהמחשבה שאני כנראה חולה וסובל מהזיות, שהרי הופיעו לפנַי אנשים שאיש לא ראה מלבדי. מצחי התכסה בזיעה, ולבי הלם בחוזקה. עלה על דעתי שיש רק דרך אחת לדעת אם היה זה חזיון תעתועים או מציאות. פתחתי את הדלת במפתח ולחצתי על מתג החשמל. אור המנורה הציף את הסלון. עצמתי את עיני, וכשפקחתי אותן הסתכלתי על השולחן. התקליטור היה מונח בדיוק במקום שבו השאירה אותו סאלחה. נשמתי לרווחה. באצבעות רועדות הוצאתי אותו מעטיפתו והכנסתי למחשב הנייד. חיכיתי מעט, עד שהקובץ הופיע על המסך, והתחלתי לקרוא.

 

פרק הפתיחה של הרומן "מועדון המכוניות של מצרים", מאת עלאא אל-אסואני. תרגמה מערבית: ברוריה הורביץ. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018.

תמונה ראשית: "מכונית בורקה", מרכז קהיר. תצלום: פול קלר

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עלאא אל-אסואני.

תגובות פייסבוק