מכרסם

הוא לא שכח את הרף העין שבו חדל שירה של סבתו והחריקות עוד לא עלו באוזניו: הוא ישב על ברכיה, נדרך שלא להכביד עליה בכל משקלו, מפולת סריגיה מעקצצת בבשר אמותיו וריח התינֹוקות הרחוצה של גופה מסתנן מבעד למעבה הבושם המאלחש כשם שהשריקה הדקה של נשימתה משתרכת במילות השיר ששרה לו בשפתה, היא שרה והוא מפסק את שירתה בתנודותיו על ברכיה המתפשקות הנה והנה והלאה ממקצב שירתה, ודווקא כשהן נסגרות בחבטה לא נשמעת כמכפילות באיחור נכזב איזו הטעמה ששפתיה כבר שכחו, הוא מדמה ביניהן סדק שחור ונסמך על מסעדי הכיסא להרחיב את שבתו, והיא שולחת זרועה להקיפו ושרוול הסוודר המשתפל ונסוג מגלה אותה פיקת שומן לבנה, שהתגבעה מרזונה החרוש בעגילות תלושה ומתריסה כל כך שנהג לחשוב עליה כמכרסם שהיא מגדלת בחשאי, ופתאום הוא אינו שומע עוד את שירתה ובבת אחת הוא לבדו, סבתו הלכה ונשימתם משוחת הלכה של רהיטי העץ הפוקעים אט־אט, מבריחים את פקיקת ציריהם שבטלו משימוש בשביליו של החושך שהחל מגשש לו ברחבי הבית הגדול באותה שעה של אחרי צהריים מאוחרים נתיבים מאובקי זוהר, שפוכים וגרגיריים כרעל שפיזר מישהו נגד מזיקי הלילה העתידים להגיח ממאורותיהם, פגה נשימתו של הבית והלך אפילו הכיסא שגופה היה דחוק אליו בלחץ הכריות המגובבות, אלא שהוא לא נפל אלא נישא על האוויר שהתמחש תחתיו כעולה מסבך ניעותיו של הבית ללא חתימה או זיכרון ואז צר כשפופרת, מתארך ונעשה למחילה עצומה שהוא קבוע בצדה האחד ורואה למרחקיה הנטושים לאין־סוף נינועות נוזלית־ לבנה, הוא רואה כי קרקעיתה ודופנותיה אינן אלא כריות שמע מפולחות אדוות מצטמררות של קשב, אלא שהמנהרה כולה מחופה בזגוגית עבה וחסינה לרעשים, כאילו הייתה חיה שנותרה לפליטה מעולם שנכחד, כלואה בתיבת תצוגה מוזיאלית כך שאפשר למבקרים העוברים על פניה להשתאות על קנאותה המעונה לאורחותיה מקדם, וסבתו כבר מחדשת את שירתה אלא ששוב אין זו שירה. החריקות החֹולִיות שהפיקה מתחתית לועה, ושלא הייתה כל דרך לראות בהן ניסיונות להמהום או לזמזום, היו מין נאקות עיצוריות ששום תלונה אינה משוכה עליהן והן פגות בעצם הגייתן — מפלבלות כה וכה בעיוורון ואינן מצטרפות לכלום, מתמגלות בלובן הגרון ונדחקות בקושי להינתק מרקמותיו, בטרם יתבקעו בלא עת וייחנקו בקרומיהן הלחים — ובכל זאת הרגיש בבירור  בזיקתן של הנהמות הנעקרות הללו אל השיר, שאת המשכו כבר ידע בעל פה; אם לא אל המילים עצמן כי אז לכל הפחות אל המנגינה, שההברות הכתושות ליוו, ככלות הכול; כאילו בדרך נעלמה כלשהי הצפינו ההגאים הנגופים את מהלכה, כך שלא היה עוד צורך להנגין את המרווחים שנמתחו ביניהם, מגורים לרֶטט הצלילים המתעכבים; כאילו הספיקו מעגניו הנחרבים של הקול לשגר זה לזה רצים הלומי שתיקה, וכך עלה ביד השיר להימשך על מסלול מעצוריו הסתומים.כשהביט בפניה של סבתו ידע כי דבר מכל אלה לא נודע לה: היא המשיכה לשיר. שפתיה לא נעו גם כאשר הצלילים הקטועים נשמעו, המנגינה מוצפנת במרקמם החתחתי, מופשטת כצלליתו של מפתח, מרושלת כסיסמה בין נאמני סוד; נרשמת כל העת בתנודת עפעפיה, בריצודם הגמיש של גידי צווארה. או כך לפחות בחר לחשוב, לזכור, לספר; אף על פי שידע כבר אז כי הרצים אבדו עד אחד בדרכים שוממות, וסבתו אינה מכוונת אל המנגינה אלא אל ציפייתם דלוקת הנימים של המרווחים העזובים, אל הימתחותם עד פקיעה של עצבי השמיעה; הוא ידע כי את הכפלתם הממאירה של תאי הקשב היא מדרבנת בתנודות ראשה, ובהשתדלותם הנואשת אצל בבואותיהם האילמות היא מדקדקת ברעד עפעפיה; וגם כשחזרה לשיר, ואולי עוד קודם שחדלה שירתה, לא שעתה לקולה־היא ולא שמעה אותו. הוא שמע מעורפו את חידודי עורה וידע כי בכל מאודה היא שומעת את מחילת השמע העצומה, שחיישניה מסתמררים על לא כלום.

למן אותו יום לא חדל להטות אוזנו: שמע את רחש פרימתם של שטיחים ואת ניסור הלילה במעבה הכתלים ואת פקיעת סיביהם של רהיטים ישנים ואת צלצולם הכבוש של מיתרים בכלי נגינה שדממו ואת הצרידות המקופלת בעומק קולם המתעלה של זמרים ואת הצלילות הסורגת חוט אחרון בקולם השדוד של חולים ואת התקשרותן החשאית של השערות על ראשה של בתו. עד שיום אחד, בשעה שהלכו וידה בתוך ידו, ראשו נד בחטף אף על פי ששום תו לא התבלט מדומיית הרחוב הריק שנמשך לפניהם כמנהרה ארוכה ולבנה. כף ידה של בתו נשמטה מאחיזתו, והוא אימץ אותה ביתר שאת והמשיך ללכת.

מתוך "מכרסם", אוסף סיפורי אימה, מאת עודד וולקשטיין, ראה אור בהוצאת "פרדס", 2022.

תמונה ראשית: קפלי שטיח. תצלום: ארול אחמד, unsplash.com

Photo by Erol Ahmed on Unsplash