מכתבים לבית הספר

מעריץ של הזמרת פיונה אפל, נער בשם ביל מגי, החליט לגשת לזמרת לאחר הופעה ולהגיש לה מכתב. במכתב מספר ביל על אמנה בין הומואים לסטרייטים בבית ספרו ושאל את אלילתו אם אולי היא תוכל לכתוב כמה מילות תמיכה. שבוע אחר כך, הגיע לביתו מכתב תשובה בכתב יד מהזמרת. המכתב מתפרסם כאן אחרי שהועבר לבלוג Letters of notes.

שלום ביל,
קיבלתי את המכתב שלך לפני כמה ימים, אבל זאת ההזדמנות הראשונה שיש לי לשבת ולכתוב (זה היום החופשי שלי)
כמובן שאשמח לעזור – זה סגור. ובכל הנוגע לכמה מילים, הנה מה שיש לי להציע – אני מקווה שזה בסדר:
קשה למצוא איזו דרך חדשה ועמוקה להתייחס לסוגיה הזאת – ובכלל נמאס לי שזאת עדיין סוגיה, ואני מניחה שאני בת מזל כי אני רואה את האמת בבהירות רבה. כל מה שאני יודעת הוא שאני רוצה שהחברים שלי יהיו אנשים טובים, וכשהחברים שלי מתאהבים, אני רוצה שהם יתאהבו באנשים טובים. מה יכול להיות רע בשני אנשים מאוהבים? אם נער טוב אוהב נערה טובה, זה טוב. אם נער טוב אוהב נער טוב אחר, זה טוב. ואם נערה טובה אוהבת את הטוּב שבנערים טובים ונערות טובות, אז כל מה שמתקבל הוא עוד טוּב, וטוּב לא קשור לנטייה מינית. אדם שאוהב הוא אדם ישר, ואם למישהו יש יכולת ותשוקה להראות אהבה לאחר – למישהו שמוכן לקבל אותה, אז בשם כל הטוּב שבעולם, תנו לו לעשות את זה. לשנאה אין מקום במשוואה; אין לה תפקיד למלא. אהבה היא אהבה, וּלְעולם אין יותר מדי ממנה.

פיונה אפל
נ.ב. כל הכבוד על מה שאתה עושה, ביל

***

בחודש אוקטובר, 1973, החליט ברוס סֶבֶרי – מורה בן 26 לספרות אנגלית בבית הספר התיכון דרייק שבצפון דקוטה – ללמד בכיתתו את הרומן בית מטבחיים חמש מאת קורט וונגוט. בחודש שלאחר מכן, ב-7 בנובמבר, דרש ראש מועצת בית הספר, צ'רלס מקארתי, שכל 32 העותקים ישרפו בכבשן בית הספר בגלל "השפה המגונה" המופיעה בהם. ספרים אחרים טופלו במהרה בצורה דומה.
ב-16 בנובמבר, שלח קורט וונגוט את המכתב הבא למקארתי. הוא לא קיבל תשובה. המכתב התפרסם לראשונה בעברית במדור "לא לטלפון: אנתולוגיה של מכתבים נבחרים" ב-1994 במוסף הארץ.

16 בנובמבר, 1973
מר מקארתי היקר:
אני כותב לך מתוקף תפקידך כראש מועצת בית הספר דרייק. אני אחד מאותם סופרים אמריקנים שספריהם הושמדו בכבשן – המפורסם כעת – של בית ספרך.
חברים מסוימים בקהילה שלך טוענים שהיצירה שלי מרושעת. זה עלבון בלתי רגיל בשבילי. האירועים בדרייק מלמדים אותי שאתם שָׁם בכלל לא מבינים שספרים וסופרים הם אמתיים. אני כותב את המכתב הזה כדי לומר לך עד כמה אני אמתי.
אני גם רוצה לומר לך שהמוציא לאור שלי ואני לא ניצלנו בשום צורה את האירועים הדוחים בדרייק. אנחנו לא טופחים זה על שכמו של זה ומתמוגגים מכל הספרים שנמכור בגלל החדשות. לא הופענו בטלוויזיה, לא כתבנו מכתבים נזעמים למערכות העיתונים ולא הענקנו ראיונות ארוכים. אנחנו כועסים ונגעלים ועצובים. והמכתב הזה לא נשלח לאף אחד מלבדך. אתה מחזיק כעת בידיך את העותק היחיד שלו. זה מכתב פרטי לחלוטין ממני לאנשים בדרייק, שפגעו כה רבות במוניטין שלי בעיני ילדיהם ובעיני העולם. האם יש לך לכם האומץ וההגינות הבסיסית להראות את המכתב הזה לָאנשים, או שגם הוא יופקד בלהבות הכבשן שלכם?

מכתבי וונגוט

מכתבי וונגוט

אני מבין, מהדברים שקראתי בעיתונים וראיתי בטלוויזיה, שאתם מדמיינים אותי, וכמה סופרים נוספים, כמעין אנשים עכברושיים שנהנים להתפרנס מהרעלת מוחותיהם של אנשים צעירים. במציאות, אני אדם גדול וחזק, בן 51, שעבד רבות בחווה כילד, ויודע גם לעבוד עם כלים. גידלתי שישה ילדים, שלושה משלי ושלושה מאומצים. כולם יצאו בסדר גמור. שניים מהם חוואים. לחמתי כחייל חי"ר במלחמת העולם השנייה וקיבלתי את עיטור "לב הארגמן". את כל מה שיש לי הרווחתי בעבודה קשה. מעולם לא נעצרתי או נתבעתי על שום דבר. בוטחים בי עם צעירים, וצעירים בוטחים בי, עד כדי כך שהייתי חבר סגל באוניברסיטת איווה, באוניברסיטת הרווארד ובסיטי קולג' בניו יורק. כל שנה אני מקבל לפחות תריסר הזמנות לנאום בטקסי סיום של קולג'ים ותיכונים. ספריי נלמדים בבתי ספר יותר מאלה של כל סופר אמריקני חי אחר.
לו הייתם טורחים לקרוא את ספריי, לנהוג כאנשים בעלי השכלה, הייתם לומדים שהם לא עוסקים בסקס ולא מעודדים התנהגות פראית משום סוג. הם מפצירים באנשים להיות אדיבים ואחראים יותר מהרגיל. נכון שכמה מהדמויות מדברות בגסות. זאת כיוון שאנשים מדברים בגסות בחיי היומיום, בעיקר חיילים ואנשים חרוצים, ואין ילד שלא יודע זאת, גם אם אנו מתאמצים לגונן עליו. וכולנו גם יודעים שהמילים האלה לא מזיקות לילדים. הן לא הזיקו לנו כשהיינו צעירים. מה שפגע בנו היו מעשים מרושעים ושקרים.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני בטוח שאתה עדיין מוכן עם התגובה, "כן, כן – ובכל זאת, זו זכותנו וחובתנו להחליט אילו ספרים יוגשו לקריאה לילדים בקהילה שלנו." אין בכך כל ספק. אבל אין גם ספק שאם אתם מממשים את הזכות הזו וממלאים את החובה הזו בצורה אווילית, נוקשה ובלתי אמריקנית, אזי אנשים רשאים לקרוא לכם אזרחים רעים וטיפשים. אפילו הילדים שלכם רשאים לקרוא לכם כך.
קראתי בעיתון שהקהילה שלכם נדהמת מקול הצעקה שקם ברחבי המדינה על מה שעשיתם. ובכן, הנה גיליתם שבית הספר דרייק הוא חלק מהתרבות האמריקנית, וחבריכם האמריקנים לא סובלים את ההתנהגות חסרת התרבות שלכם. אולי זה ילמד אתכם שלבני חורין יש סיבות טובות מאוד לקדש ספרים, ושהם נלחמים נגד אומות ששונאות ספרים ושורפות אותם. אם אתה אמריקני, אתה מחויב לאפשר לכל הרעיונות, לא רק אלה שלך, לזרום בחופשיות בקהילה שלך.
אם אתה ומועצת בית הספר שלך נכונים כעת להפגין את התבונה והבגרות הנדרשות לחינוך ילדיכם, אזי עליכם להודות שכאשר הוקעתם ספרים – ספרים שכלל לא קראתם – ואז שרפתם אותם, העברתם מסר רקוב לאנשים צעירים בחברה חופשית. עליכם גם לגמור בלבכם לחשוף את ילדיכם לכל סוגי הדעות והמידע, כדי שיהיו להם הכלים לקבל החלטות ולשרוד.
אומר שוב: אתם העלבתם אותי, ואני אזרח טוב, ואני אמתי לגמרי.
קורט וונגוט

המכתבים וההקדמות נלקחו מהבלוג Letters of Note:פיונה אפלקורט וונגוט

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על מכתבים לבית הספר

01
נטעלי

מדור נפלא!
עולה השאלה - אם המכתב ששלח וונגוט הוא עותק פרטי ויחיד, כיצד מצא את דרכו לפרסום? האם הנמען שמר אותו ו/או מסר אותו למישהו?!

02
דב

הי נטעלי, תודה.
וונגוט כלל את המכתב באנתולוגיה של מכתביו שהוא אישר לפרסם, ואשר העטיפה שלה מופיעה בסמוך לטקסט. למיטב ידיעתי, היא לא תורגמה לעברית -- עדיין.

05
סיגל נעים

אהבתי מאוד את המדור ״זה לא לטלפון״, שפורסם בעיתון הארץ. אולי אפשר להוסיף לאתר, באופן קבוע, את המכתבים שפורסמו בו?
נראה לי שרובם ראויים לאורך חיים ארוך יותר, מדפי עיתון מודפס.