מעריץ של הזמרת פיונה אפל, נער בשם ביל מגי, החליט לגשת לזמרת לאחר הופעה ולהגיש לה מכתב. במכתב מספר ביל על אמנה בין הומואים לסטרייטים בבית ספרו ושאל את אלילתו אם אולי היא תוכל לכתוב כמה מילות תמיכה. שבוע אחר כך, הגיע לביתו מכתב תשובה בכתב יד מהזמרת. המכתב מתפרסם כאן אחרי שהועבר לבלוג Letters of notes.
שלום ביל,
קיבלתי את המכתב שלך לפני כמה ימים, אבל זאת ההזדמנות הראשונה שיש לי לשבת ולכתוב (זה היום החופשי שלי)
כמובן שאשמח לעזור – זה סגור. ובכל הנוגע לכמה מילים, הנה מה שיש לי להציע – אני מקווה שזה בסדר:
קשה למצוא איזו דרך חדשה ועמוקה להתייחס לסוגיה הזאת – ובכלל נמאס לי שזאת עדיין סוגיה, ואני מניחה שאני בת מזל כי אני רואה את האמת בבהירות רבה. כל מה שאני יודעת הוא שאני רוצה שהחברים שלי יהיו אנשים טובים, וכשהחברים שלי מתאהבים, אני רוצה שהם יתאהבו באנשים טובים. מה יכול להיות רע בשני אנשים מאוהבים? אם נער טוב אוהב נערה טובה, זה טוב. אם נער טוב אוהב נער טוב אחר, זה טוב. ואם נערה טובה אוהבת את הטוּב שבנערים טובים ונערות טובות, אז כל מה שמתקבל הוא עוד טוּב, וטוּב לא קשור לנטייה מינית. אדם שאוהב הוא אדם ישר, ואם למישהו יש יכולת ותשוקה להראות אהבה לאחר – למישהו שמוכן לקבל אותה, אז בשם כל הטוּב שבעולם, תנו לו לעשות את זה. לשנאה אין מקום במשוואה; אין לה תפקיד למלא. אהבה היא אהבה, וּלְעולם אין יותר מדי ממנה.
פיונה אפל
נ.ב. כל הכבוד על מה שאתה עושה, ביל
***
בחודש אוקטובר, 1973, החליט ברוס סֶבֶרי – מורה בן 26 לספרות אנגלית בבית הספר התיכון דרייק שבצפון דקוטה – ללמד בכיתתו את הרומן בית מטבחיים חמש מאת קורט וונגוט. בחודש שלאחר מכן, ב-7 בנובמבר, דרש ראש מועצת בית הספר, צ'רלס מקארתי, שכל 32 העותקים ישרפו בכבשן בית הספר בגלל "השפה המגונה" המופיעה בהם. ספרים אחרים טופלו במהרה בצורה דומה.
ב-16 בנובמבר, שלח קורט וונגוט את המכתב הבא למקארתי. הוא לא קיבל תשובה. המכתב התפרסם לראשונה בעברית במדור "לא לטלפון: אנתולוגיה של מכתבים נבחרים" ב-1994 במוסף הארץ.
16 בנובמבר, 1973
מר מקארתי היקר:
אני כותב לך מתוקף תפקידך כראש מועצת בית הספר דרייק. אני אחד מאותם סופרים אמריקנים שספריהם הושמדו בכבשן – המפורסם כעת – של בית ספרך.
חברים מסוימים בקהילה שלך טוענים שהיצירה שלי מרושעת. זה עלבון בלתי רגיל בשבילי. האירועים בדרייק מלמדים אותי שאתם שָׁם בכלל לא מבינים שספרים וסופרים הם אמתיים. אני כותב את המכתב הזה כדי לומר לך עד כמה אני אמתי.
אני גם רוצה לומר לך שהמוציא לאור שלי ואני לא ניצלנו בשום צורה את האירועים הדוחים בדרייק. אנחנו לא טופחים זה על שכמו של זה ומתמוגגים מכל הספרים שנמכור בגלל החדשות. לא הופענו בטלוויזיה, לא כתבנו מכתבים נזעמים למערכות העיתונים ולא הענקנו ראיונות ארוכים. אנחנו כועסים ונגעלים ועצובים. והמכתב הזה לא נשלח לאף אחד מלבדך. אתה מחזיק כעת בידיך את העותק היחיד שלו. זה מכתב פרטי לחלוטין ממני לאנשים בדרייק, שפגעו כה רבות במוניטין שלי בעיני ילדיהם ובעיני העולם. האם יש לך לכם האומץ וההגינות הבסיסית להראות את המכתב הזה לָאנשים, או שגם הוא יופקד בלהבות הכבשן שלכם?
אני מבין, מהדברים שקראתי בעיתונים וראיתי בטלוויזיה, שאתם מדמיינים אותי, וכמה סופרים נוספים, כמעין אנשים עכברושיים שנהנים להתפרנס מהרעלת מוחותיהם של אנשים צעירים. במציאות, אני אדם גדול וחזק, בן 51, שעבד רבות בחווה כילד, ויודע גם לעבוד עם כלים. גידלתי שישה ילדים, שלושה משלי ושלושה מאומצים. כולם יצאו בסדר גמור. שניים מהם חוואים. לחמתי כחייל חי"ר במלחמת העולם השנייה וקיבלתי את עיטור "לב הארגמן". את כל מה שיש לי הרווחתי בעבודה קשה. מעולם לא נעצרתי או נתבעתי על שום דבר. בוטחים בי עם צעירים, וצעירים בוטחים בי, עד כדי כך שהייתי חבר סגל באוניברסיטת איווה, באוניברסיטת הרווארד ובסיטי קולג' בניו יורק. כל שנה אני מקבל לפחות תריסר הזמנות לנאום בטקסי סיום של קולג'ים ותיכונים. ספריי נלמדים בבתי ספר יותר מאלה של כל סופר אמריקני חי אחר.
לו הייתם טורחים לקרוא את ספריי, לנהוג כאנשים בעלי השכלה, הייתם לומדים שהם לא עוסקים בסקס ולא מעודדים התנהגות פראית משום סוג. הם מפצירים באנשים להיות אדיבים ואחראים יותר מהרגיל. נכון שכמה מהדמויות מדברות בגסות. זאת כיוון שאנשים מדברים בגסות בחיי היומיום, בעיקר חיילים ואנשים חרוצים, ואין ילד שלא יודע זאת, גם אם אנו מתאמצים לגונן עליו. וכולנו גם יודעים שהמילים האלה לא מזיקות לילדים. הן לא הזיקו לנו כשהיינו צעירים. מה שפגע בנו היו מעשים מרושעים ושקרים.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני בטוח שאתה עדיין מוכן עם התגובה, "כן, כן – ובכל זאת, זו זכותנו וחובתנו להחליט אילו ספרים יוגשו לקריאה לילדים בקהילה שלנו." אין בכך כל ספק. אבל אין גם ספק שאם אתם מממשים את הזכות הזו וממלאים את החובה הזו בצורה אווילית, נוקשה ובלתי אמריקנית, אזי אנשים רשאים לקרוא לכם אזרחים רעים וטיפשים. אפילו הילדים שלכם רשאים לקרוא לכם כך.
קראתי בעיתון שהקהילה שלכם נדהמת מקול הצעקה שקם ברחבי המדינה על מה שעשיתם. ובכן, הנה גיליתם שבית הספר דרייק הוא חלק מהתרבות האמריקנית, וחבריכם האמריקנים לא סובלים את ההתנהגות חסרת התרבות שלכם. אולי זה ילמד אתכם שלבני חורין יש סיבות טובות מאוד לקדש ספרים, ושהם נלחמים נגד אומות ששונאות ספרים ושורפות אותם. אם אתה אמריקני, אתה מחויב לאפשר לכל הרעיונות, לא רק אלה שלך, לזרום בחופשיות בקהילה שלך.
אם אתה ומועצת בית הספר שלך נכונים כעת להפגין את התבונה והבגרות הנדרשות לחינוך ילדיכם, אזי עליכם להודות שכאשר הוקעתם ספרים – ספרים שכלל לא קראתם – ואז שרפתם אותם, העברתם מסר רקוב לאנשים צעירים בחברה חופשית. עליכם גם לגמור בלבכם לחשוף את ילדיכם לכל סוגי הדעות והמידע, כדי שיהיו להם הכלים לקבל החלטות ולשרוד.
אומר שוב: אתם העלבתם אותי, ואני אזרח טוב, ואני אמתי לגמרי.
קורט וונגוט
המכתבים וההקדמות נלקחו מהבלוג Letters of Note:פיונה אפלקורט וונגוט
תגובות פייסבוק
6 תגובות על מכתבים לבית הספר
מדור נפלא!
עולה השאלה - אם המכתב ששלח וונגוט הוא עותק פרטי ויחיד, כיצד מצא את דרכו לפרסום? האם הנמען שמר אותו ו/או מסר אותו למישהו?!
הי נטעלי, תודה.
וונגוט כלל את המכתב באנתולוגיה של מכתביו שהוא אישר לפרסם, ואשר העטיפה שלה מופיעה בסמוך לטקסט. למיטב ידיעתי, היא לא תורגמה לעברית -- עדיין.
אכן נפלא. כמעט כמו להביט בצילום שלוכד ברגע את רוח התקופה בה נכתבו המילים בכל אחד מן המכתבים. ממש מקווה שמדובר במדור קבוע :)
רעיון נהדר למדור,
מהנה ומעניין מאוד.
אהבתי מאוד את המדור ״זה לא לטלפון״, שפורסם בעיתון הארץ. אולי אפשר להוסיף לאתר, באופן קבוע, את המכתבים שפורסמו בו?
נראה לי שרובם ראויים לאורך חיים ארוך יותר, מדפי עיתון מודפס.
It's a joy to find soeonme who can think like that
כאן שכונה
פלאי השפה, כל שפה, רבים מאוד, אך דומה שאין דבר מורכב, עמוק ומתוחכם יותר מהתחביר. צירופים מסוגים שונים, פסוקיות ומשפטים, יחידות משמעות גדולות יותר – יחידות טיעון, יחידות סיפוריות – יוצרים את המכלול האדיר שהוא התחביר. וכפי שמשמעותן של מלים מתחוורת מתוך השימוש המעשי שהדוברים עושים בהן, כך מתגלות יחידות המשמעות התחביריות על פי התפקידים שלהן במכלול המבנים ברמות השונות – מהצירוף הבודד (די אם נחשוב על צירופים כמו "בית ספר", "תכונת אופי" או "טענה שגויה") ועד למשפטים המורכבים ולטקסטים שלמים. התחביר עצום ומסועף. יחידות בניין קטנות מצטרפות אלה לאלה ויוצרות מבנים גדולים. שמו, "תחביר" מעיד על כך שמדובר בחיבור של דברים, כשהמונח האנגלי syntax הוא ממקור יווני, σύνταξις, "σύν" "ביחד" ו-"τάξις", "סידור", כלומר "סידור ביחד".
במובנים רבים, תחביר הוא כל מה שיש בשפה. אם נחשוב על היחידות הבסיסיות ביותר, נראה שמשמעותן תלויה במקום שהן תופסות בסידור מסוים, בתבנית צירופים, כלומר בתחביר. כל דוגמה תהיה טובה. למשל, "שכונה", בעברית שלנו. "שְכוּנָה" היא שם עצם במשקל המביע מכלול מופשט, ומשמעותו של השורש ידועה לכל דובר עברית: שכ"נ עניינו שהייה במקום מוגדר, הימצאות בתוך חלל או מרחב, ועל פי רוב מדובר בשהות של קבע.
אך העברית הישראלית על מורכבותה היצירתית פורעת את ההסבר הפשוט והבסיסי הזה, כי הכול תלוי בתחביר. דוברי עברית עכשוויים – ובפרט אם הם אוהדי כדורגל – יודעים ונוהגים לומר "הם משחקים שכונה", והכוונה לכך שהשחקנים, הקבוצה, משחקים ברמה נמוכה מאוד. מה מקומה של אותה "שכונה" במשפט שציטטנו כאן? מדובר בתואר פועל, תיאור של האופן שבו השחקנים והקבוצה משחקים. ואם לא די בכך הרי שנשמע לאחרונה המשפט "לא לדעת כמה זרים מותר לשתף זה הכי שכונה שיש". האם לא לימדו אותנו שאחרי "הכי" בא תואר? "הכי יפה", "הכי מצחיק", "הכי טיפשי"... וכעת, במשפט הזה, "הכי שכונה". בתבנית הקטנה שבמקום הראשון שלה יושב "הכי", במקום השני יושב תואר, ולכן אין לנו אלא לומר שבמבנה הזה "שכונה" היא תואר.
ולא צריך להיטפל דווקא ל"שכונה", שם עצם שבמבנים תחביריים מסוימים הוא תואר פועל ובאחרים הוא תואר שם. הדוברים הילידיים של העברית הישראלית אינם זקוקים להגדרות והם גם אינם בודקים בספרי הדקדוק והלימוד לפני שהם בונים משפטים: הם הרי דוברים ילידיים, טבעיים.
למשל: "להכין מנה שונה לכל נכד זה הכי אמא שיש" – משפט שבו אפשר לטעון ש"הכי אמא" הוא תואר, בלי לנתח את המבנה הדו-חלקי הזה, אך גם אם נמקד את המבט ב"אמא" בשימוש הזה ניאלץ להכיר בכך שמדובר בתואר. ואפילו שם פרטי מובהק יכול להופיע בשימוש כזה, כמו במשפט "להגיע מוקדם לפגישה זה משה", כלומר, משה מוכר כמי שמגיע מוקדם לפגישה, במבנה תחבירי שבו "להגיע מוקדם לפגישה" מתואר כ"משה". האם "משה" ו"אמא" הם שמות עצם או תארים? זה בדיוק העניין: אין לשאלה תשובה כללית, והדבר תלוי תמיד בתפקוד של המרכיב הבודד בתוך התבניות המסוימות, במבנים התחביריים.
אחד הדברים שנופלים חלל בניתוח התחבירי השיטתי הזה הוא העניין המוזר המכונה "חלקי דיבר". אין טעם רב לסווג מלים ל"חלקי דיבר", כלומר לשמות עצם, תארי שם, תארי פועל, פעלים וכו', כי שום תגית כזאת לא מובטח לה שהיא נכונה באורח כללי, שהיא מבטאת מהות של מלה מסוימת. הפונקציה מתגלה במופעים הספציפיים במבנים התחביריים. ולא זאת בלבד, אלא שגם "מלה" היא מושג מעורפל, ערטילאי, מבלבל, מבולבל ומיותר. זה אמנם נושא לעסוק בו בהזדמנות קרובה אחרת, אך שום צירוף של אותיות וצלילים הזוכה לערך במילון אינו מיוצג שם במצבו הטבעי. מלה במילון היא פחות מפרפר מת שסיכה תקועה בו כדי להציגו בתיבת זכוכית בסיפור של נבוקוב.
לכל היותר, אם נחזור ל"שכונה", נוכל לכתוב במילון שיש מספר ערכים שצורתם החיצונית "שְכוּנָה": אחד יהיה שם עצם, אחר יהיה תואר הפועל, ואחר יהיה תואר. בכל ערך כזה נדגים באמצעות דוגמה אמיתית מטקסט מקורי, טבעי וחי. עד אז, גם על מרבית המילונים נוכל לומר שהם שכונה.
המאבק על הספקטרום
אנייס אפללוזעקה מתוזמרת בקפידה זה חודשים אחדים הפכה הפסיכואנליזה בצרפת ליעד חדש למתקפות...
X 12 דקות
להנדס את התינוק המושלם
אנטוניו רגאלאדומדענים מפתחים דרכים לערוך את הדנ"א של ילדי המחר ולהשביח את האנושות....
X 22 דקות