מרסל פּרוסט: מבוך המשפטים כמסתור מן המוות

1.

הפרה טיפסה על העץ

עד שהגיעה לתקרת הרקיע

גדושה בנוזל האהבה,

טפטפה לפי הכוכבים

והם 'סתובבו וינקו,

כי תחת מסכת הבוץ

הכול צמא לאמא עד

שמש בגבעון, עד דום, הירח והמפָּצים.

וכוכב אחד שלא חלץ את הפטמה מפיו,

טעיתי, זה היה ילד,

שאב בגעגועיו את אמא

שהופיעה בעירום־פָּנים ללא כל מסכה

ואולי עם, יושבת לידו משך ליל כל החיים

ובצינור הנשימה שותה את חלומותיו

עד זוב דם, עד העצם

ומַנְשימה הלוך והזדער

עד שהפכה פרי, גלעין, שחק עצמות,

והכוכב האיר את המרחב האפל שטבע באני

ומסכת הבוץ נסדקה

בכל האוקיינוסים לכל החיים כדי להחזיר לה

עד דום, עד אובדן כל הזמנים.

 

ואם כל זה לא נועד אלא כדי לחזור ולהִוָּלֵד שנית

ללא פחד?

2.

קודם הייתי ילדה ואחר כך אמא. בשניהם נהגתי בשיתוף פעולה מלא עם המתרחש, מבלי להבחין בנביעה המתבקשת בין שני המצבים. ואולי מתוך טיסת טיל הילדוּת התאמצתי ככל שיכולתי להעיף את הפצצה אחורה בתנופה נגדית.

3.

הילד יושב במקום בו מתעקלות המדרגות כדי לראות את העולים מבלי שיבחינו בו. הוא כבר שלח פתק בידי המשרתת פרנסואז, ולמרות ההשפלה העצמית, זה הפתק השני או השלישי המועבר לאמא היושבת בגן למטה במחיצת אורחים. אמא יודעת מה כתוב בפתק וממשיכה לשבת. השעה מאוחרת, האורחים נפטרים מבעלי הבית, הדוקטור והגברת פּרוּסט עולים במעלה המדרגות כשמופיע לפניהם הילד, מותש מציפייה ומעוגמת נפש ופורץ בבכי תמרורים. בשל חולשתו, בשל היוודעותו לגבולות שלו ושלה, בשל אכזריותה של האמהוּת?

זה היה הרגע שהרס את אישיותי, את חיי, אומר מרסל, בניגוד גמור לתיאוריית הזיכרון שלו, שמגדירה את הַזִּכָּרון האמִתִּי לא כְּזה שטווינו לעצמנו, אלא כזה שמופיע לפתע מבהיק וחי מתוך השִכחה. אף פעם לא הבנתי את הַסִּפּוּר הזה. ונניח שגברת פּרוסט לא היתה נשארת אז לקרוא לילד עד שיֵרָדם וממשיכה לעלות עם אביו לחדר השינה?

4.

מה נדרש לאהבת אם? האם זו תוצאה טבעית של הולדה, או שמתוך החומר האופיי־אישיותי של האם נובע הקשר הקריטי הזה בינה לבין ילדהּ?

מושג האמהוּת חולף על פני האמהוֹת, כשאין אמהוּת באופן כללי אלא אמא במובן פרטיקולרי. הצדדים האפלים, שמופיעים בְּעָצְמָה כזאת באגדות האחים גרים, רק מצביעים על מה שאין מודים בו בדרך כלל, אופיה האפל והמֻּרְכָּב של האמהות.

האם פרוסט הילד, בציפייתו לאמא שנכנעה לחולשתו, האמין לעצמו כשאמר שהרגע הזה חִבֵּל בחייו, ומתוך כפילות שלא זיהה תיאר אמא אהובה על צדדיה החבויים וההרסניים?

האם הילד פרוסט הוא פרי חינוכה של אמו או פריו של גורל? עד כמה התקופה מעצבת יחסי אמא־ילד? עד כמה אנחנו מתחמקים מגורלנו כשאנחנו מדמים בפני עצמנו את הורינו?

5.

עוד כילדה נהגתי להציץ בארץ האחרת, עוקבת אחר נוהגיה.

נשיקת לילה טוב מאמו של הילד בַּמִטָּה שלידי, זה שמטפס בסולם האהבה עד מעבר לקצהו. גם במסדרון העתיד עקבתי אחר ארצות הנישואים, בחלון, ברחוב, מיבשת ליבשת, מספר לספר, שוקלת הטובה הארץ בה אני יושבת אם רעה, בחשאי, שלא להוציא את דיבתה. ובדיוקן האמהות האחרות, יד על הלב, האם אִמן של בנותי ראויה להן? מה ההבדל בין פוחדת שלא ראויה ללא ראויה?

ומאוחר, כשמתגבהת גבעת המשפחה, אני בביתה של בִּתִּי, מתבוננת בה קולפת תפוח, בקליפי הנחש הירוק המשתלשל, ואיך היא מניחה את הגזורים סירות קטנות בכפי הילדים שיפליגו לאותו גן בריא וחכם.

וכשמופיע אבא, הבית חוגר את מותניו, והילדים מתנוצצים כקונכיות רטובות.

לגבַּי זה ריגול בארץ אינקוגניטה, נראה כי לעולם לא אחדור אליה.

כל אדם לעצמו הוא אי בזרם, מתחתיו שוחים יצורים קדמונים, אפילו בתי שילדתי.

והמרגל אינו למד דבר פרט לתעלומת החיים.

6.

הזמן נפל על הזמן

ולא היה רגע פנוי ממנו

פרח פקוע עד קצותיו

כשידוע שעוד רגע

יִטּרפו עליו ממנו.

 

והנצח בוטל?

חזיזי הסלע שחקו אותו,

או שהמושג הלבין כשורש

כַּתּוּת מתחת לדפֵּי האדמה?

 

ובכל זאת נשאר תלוי על קנוקנת היִתָּכֵן,

כמו גחליל שנשמט,

וידי הנפש מתחממות עליו

בקור הזרות הגדולה.

7.

הזמן מפלצת מיתולוגית, אוכלת את ההווה ויורקת אותו מצִדו השני כזמן עבר.

8.

הרגע שנמשך לגבי הילד ללא גבולות, בלי שמישהו יכול לבוא לחלץ אותו, דמה בעיניו להתגלמות המוות. הזמן שמאבד את גבולותיו, החשכה שנראית אינסופית ואין בה שום נוכחות של אנוש. וכשמופיעים הוריו בחדר המדרגות, אין בכוחם למחוק את חוויית המוות הזאת, את הפחד הזה, שלאורך חייו מנסה הילד מרסל להתכסות באהבה כדי להתחמק ממנו.

מכאן כשרון ההתרפקות של פרוסט. בשאלון שנשאל אמר: הרגע שהייתי רוצה לשהות בו לעד הוא הרגע בו יתאפשר לי שוב לפגוש בסבתי.

9.

אני מדברת בשפה שלקחתי ממנה, ושום שפה אחרת לא נראית לי אמִתִּית מספיק, כי הרי באמביוולנטיות תמיד קיימים שני הצדדים, וככזו היא מעוררת תחושת דיוק. באותה שפה התייחסתי אליה ואל עצמי, למרות שעוד בהיותי ילדה הזכרתי לעצמי: הרי היא היתה פה לְפָנַי. הייתי נאמנה לה ולשפתה באותו אופן כפול. לא התקרבתי לשום מבוגר אחר, כי בשפה האחרת היה משום בגידה.

האמהוּת במהותה יש בה מן האמביוולנטיות, אף כי התרבות מציגה אותה כזהב נטול סיגים. אין להכחיש שיש באמביוולנטיות הד של אותנטיות שהיא קלה להשגה, בהיותה פוטרת מן הצורך בבחירת מהלך אחד. הרי בבחירה יש תמיד משום ויתור. אבל האמביוולנטיות שבאמהות היא משהו עמוק יותר, רכבת שהדלק שלה הוא דחפים לא־מודעים.

10.

הילד הנושם,

שבגלל מחלתו

נתקל בקוצר הנשימה,

מאוים ממה שיקרה

בהֵעדרה.

אמא, בואי, הוא קורא,

כי אמא היא הנשימה.

וכשאמא לא באה לקריאתו

בא העדר־הנשימה,

המוות.

איך אמא לא מבינה

שהילד זקוק לנשימה?

שאמא תקדים את המוות?

היש ביכולתה של אמא כלשהי

לתת את ההבטחה הזאת לבנה?

 

מתוך "אוטוביוגרפיה של דלת" מאת נורית זרחי, הוצאת "אפיק", 2018.

תמונה ראשית: מתוך "מרפסת" (1880), גוסטב קייבוט (מעונו של האמן, בולבאר אוסמן 31, פריס), אוסף פרטי. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי נורית זרחי.
§ קריאה |
- דימוי שער"מרפסת" (1880), גוסטב קייבוט (מעונו של האמן, בולבאר אוסמן 31, פריס), אוסף פרטי. תצלום: ויקיפדיה

תגובות פייסבוק

2 תגובות על מרסל פּרוסט: מבוך המשפטים כמסתור מן המוות

01
יהודית סולה אדר

אכן עמוד לקריאה שמשורה לשורה מתחוללת פעולה ועוד פעולה פעם מצד המשוררת ופעם מצד הסופר. ואני קוראת וקוראת ומרגישה כמו עולה על סולם שלב אחר שלב ובו בעת יורדת ויורדת אל תוכי. עושה לי לרצות לבכות