על שושלת חסרות האף

מאחר שלקחתי על עצמי את המשימה לספר סיפורי הרפתקה, לא ארצה לשכוח את סיפורו של ביסקלברט. ביסקלברט (Bisclavret) הוא שם ברטוני, הנורמנים קוראים לו בשם גארווף (Garwaf).

בזמנים עברו יכולת לשמוע שמספרים לעתים מזומנות, ולכולם היה ידוע, שהיו גברים שהפכו לאנשי-זאב ועברו לחיות ביער העבות. איש-הזאב הוא חיית-פרא אימתנית, כשתוקפת אותו התפרצות-זעם, הוא מתנפל על אנשים ופוצע אותם פציעה אנושה. הוא חי ומסתתר ביערות הגדולים. אין לי עוד עניין להכביר על אודותיו מילים, אבל אני מאוד מעוניינת לספר לכם את קורותיו של ביסקלברט.

בבריטני חי סניור, שעל אודותיו שמעתי מהללים וחולקים בלי-סוף שבחים. הוא היה אביר נאה, עשוי לבלי-חת, שהתנהגותו אדיבה. מוערך על ידי מושל המחוז ואהוב על כל שכניו. הייתה לו רעיה, אישה ראויה, כלילת מעלות ובעלת מראה מצודד. אך דבר אחד טרד מאוד את מנוחתה, לאן נעלם בעלה שלושה ימים בשבוע. היא  לא ידעה לאן הלך, ולאיש ממקורביו לא היה מושג גם כן.

פעם אחת חזר לביתו שמח וטוב לב , ורעייתו שאלה אותו וחקרה: "סניור, עמיתי היקר והטוב, ברצוני להפנות אליך שאלה, אם רק ארהיב עוז, אך אני חוששת מתגובתך הנרגזת". לשמע דבריה, הוא הניח ברוך את ידו על עורפה, קירב אותה אליו ונתן לה נשיקה: "גבירה", אמר לה, "שאלי את שאלתך, כל שאלה שתעלי על דעתך, אם אדע את התשובה, אשיב לך עליה ברצון". "בהן צדק", השיבה, "אני חשה הקלה.  סניור, אני כל כך מוטרדת בימים שבהם אתה נוטש אותי ומבלה מחוץ לבית, ובעומק לבי אני מתייסרת מהחשש שמנקר בי פן תעזוב אותי לאנחות, ואם לא תרגיע אותי בדברי נחמה, קרוב לוודאי שאמות מרוב חרדה. אמור לי בבקשה לאן פניך מועדות? איפה אתה נמצא? היכן אתה לן? בראשי חולפת המחשבה שאתה אוהב אישה אחרת, ואם כך הם פני הדברים, אתה  חוטא כלפיי". "גבירה", ענה לה, "בשם אלוהים, רחמי עליי! רעה גדולה תיפול על ראשי אם אספר לך את סודי, שכן אז אחשוש אני עצמי לגורלה של אהבתך אלי".

הגבירה הבינה היטב שאין מדובר בדבר של מה בכך, ולכן חזרה ושאלה, חקרה שוב ושוב בדבר שאלתה ולא הרפתה, שידלה אותו בלשון חלקות ובדיבור רך, עד שנכנע להפצרותיה וסיפר את סיפורו, מבלי להסתיר דבר מפניה: "גבירה, אני הופך לאיש-זאב. אני נכנס לעובי היער, מסתתר בתוכו עד כמה שניתן וניזון מגנבה ומטרף שאני צד".

לאחר שלמדה את סודו, הוסיפה וביררה, אם הוא במערומיו או שנותר לבוש בבגדיו. "גבירה", ענה לה, "עירום ועריה". "אמור לי, בשם האלוהים, והיכן הם בגדיך?" "זאת, גבירה, לא אוכל לספר לך. שכן אם תאבד לי כסותי, והדבר יתגלה ברבים, אשאר איש-זאב לעולמים. לא יהיה לי פתח להצלה עד שבגדיי לא יושבו אליי. ומסיבה זו אינני רוצה שאיש ידע את הסוד". "סניור", השיבה הגבירה, "אני אוהבת אותך יותר מכל דבר עלי-אדמות, אל תכחד ממני דבר, ואל תטיל ספק בנאמנותי, שכן זה לא יעיד על חיבה יתרה כלפיי! מה עשיתי רע? האם אי-פעם מעלתי באמונך שתפקפק במסירותי כלפיך? גלה לי את הסוד! זה יקל עליך את המעמסה". כל כך הרבה הפצירה וביקשה, עד שלא היה יכול להתנגד לה עוד, וגילה את סודו. "גבירה", אמר, "קרוב מאוד ליער הסמוך, בהמשך השביל שעליו אני פוסע, ישנו בית-תפילה ישן ששירת אותי היטב. בסמוך אליו, תחת שיח, ישנה אבן גדולה ושטוחה שתוכה חלול. אני מניח את בגדיי תחת האבן עד שובי לביתי".

הגבירה הקשיבה לסיפור בתדהמה, וכל פניה האדימו מאימה. היא נתמלאה חלחלה מהדברים ששמעה. היא הפכה בדעתה תקופה ארוכה למצוא מוצא שיאפשר לה להיפרד מבעלה, היא לא רצתה עוד לשכב לצדו במיטה.

באותה מדינה היה אביר שכבר זמן רב אהב את הגבירה, חיזר אחריה בלהט והתחנן, הבטיח שישרת אותה נאמנה. היא לא אהבה אותו מעולם, ולא הבטיחה לגלות לו חיבה. עתה שלחה אליו שליח וחשפה בפניו את אשר על לבה: " רֵע", כתבה, "שמח בחלקך! זו שהייתה מושא תשוקתך נענית לבקשתך, הגיע סוף לסבלך, ללא כל עיכוב כעת לא יעמוד מכשול בדרכך. אני מעניקה לך את אהבתי ואת גופי. הפוך אותי לאהובתך". הוא הודה  לה באדיבות וקיבל את התחייבותה, ומצדו התחייב בשבועה לשמור לה אמונים, ואז סיפרה לו לאן פניו של בעלה מועדות ולמה הוא הופך להיות. היטב תיארה בפניו היכן השביל המוביל אל היער ושלחה אותו לחפש את בגדיו.

כך היה מעשה הבגידה בביסקלברט, וזו העוולה שגרמה לו אשתו. מכיוון שראו שתכופות הוא נעלם, סברו כולם שהפעם הוא עזב לצמיתות את המדינה. החלו בחיפושים אחריו, שאלו על אודותיו, אבל לא גילו דבר, ולבסוף זנחו את העניין כולו, והגבירה נישאה לגבר שאהב אותה תקופה ארוכה.

במשך יותר משנה דבר לא השתנה, עד אותו היום שבו יצא המלך לצוד. הוא נכנס היישר לתוך היער שבו שכן איש-הזאב. כאשר שיחררו את הכלבים, הם הריחו את החיה. כל אותו היום רדפו אחריו הכלבים והציידים יחדיו במטרה ללכוד אותו, לפצוע ולבתר את בשרו לחתיכות. ברגע שאיש-הזאב הבחין במלך, הוא שעט לעברו להתחנן לרחמים. נעמד על שתי רגלים אחוריות, נאחז בכפותיו בארכובת הסוס שעליו רכב המלך, וליקק את רגלי המלך ואת כפות רגליו. כשהמלך ראה את מעשיו, השתומם וקרא למלוויו: "אדונים, התקרבו, הביטו בפלא. כיצד החיה מתנהגת! יש לה תבונה אנושית, היא משפילה את עצמה כדי שאחוס על חייה. אחזו בקולרי הכלבים ואל תניחו לאף אחד לפגוע בה לרעה. זו חיה מחוננת, בעלת יכולת הבנה. הזדרזו! קדימה, נלך! אפרוש עליה את חסותי ולא נצוד עוד היום". וכך חזר המלך למעונו ואיש-הזאב לצדו. קרוב מאוד לאדונו הלך, לא רצה להתרחק ממנו ולא לאבד אותו.

המלך הביא אותו לטירה שלו כשרוחו טובה עליו והוא מרוצה. מאחר שמימיו לא ראה דבר דומה, נתפסה בעיניו החיה לתופעה יחידה במינה. הוא דאג לרווחתה, הורה לכל אנשיו, בשם אהבתם אליו, לטפל בה במסירות, לא לפגוע בה ולא להכות אותה, ולהגיש לה מזון ומשקה כל צורכה. ואנשיו מילאו אחר בקשתו בחדווה.

החיה לנה תמיד בסמוך למלך ובחברת האבירים, כולם העריכו אותה על נאמנותה ועל מזגה הנוח. מעולם לא ניסתה באיש לפגוע. לכל מקום שאליו המלך הלך, מיאנה החיה להיפרד מעליו ותמיד התלוותה אליו, מכיוון שהבינה היטב שהמלך מגלה כלפיה חיבה.

הקשיבו למה שקרה אחר כך! באחת מהחצרות שבחסותו זימן המלך את  כל הברונים שלו שקיבלו ממנו נחלה, מתוך כוונה לחגוג את האירוע ולוודא שישרתו אותו נאמנה. האביר שנישא לרעיה של ביסקלברט הגיע לטירה כאיש עשיר, כשהוא לבוש מחלצות. לא עלה על דעתו שאיש-הזאב נמצא כל כך קרוב אליו!

ברגע שכף רגלו דרכה בטירה ואיש-הזאב זיהה אותו, כהרף-עין הוא זינק עליו, נעץ בו את שיניו ומשך אותו אליו. הוא בוודאי היה גורם לו פציעה אנושה, לולא קרא לו המלך אליו ואיים להכות אותו עם מקלו. עוד פעמיים באותו היום ניסתה החיה לנעוץ את שיניה באביר. רבים מהנוכחים הביעו פליאה נוכח גילויי התוקפנות, שכן עד לאותה שעה החיה לא התנהגה כך כלפי איש מעולם. בטירה דיברו על כך הכול ואמרו שלא ייתכן שהתנהגות חריגה מעין זו מתרחשת בלא סיבה. האביר כנראה פגע בחיה בדרך זו או אחרת, והיא ביקשה להשיב לו כגמולו בנקמה.

בפעם זו הכול נשאר כשהיה. החג הסתיים, הברונים נפרדו לשלום מאדונם וחזרו כל אחד למעונו. ביניהם היה אותו אביר שאיש-הזאב תקף, ולדעתי, הוא היה בין הראשונים לעזוב. אין זה מפליא כלל שהזאב מתעב אותו כל כך.

זמן קצר לאחר מכן, עד כמה שאני יודעת, יצא המלך, שהיה שליט כל כך חכם ונעים הליכות, בחברת איש-הזאב אל היער שבו הוא מצא אותו לראשונה. לעת ערב, עם שובם מהמסע, נשאר המלך להתארח באותה מדינה. אשתו של ביסקלברט שמעה על הביקור, ולמחרת היום התלבשה בהידור במיטב מחלצותיה, התייצבה במקום וביקשה לפגוש את המלך, כשבאמתחתה מתנה נפלאה שביקשה להעניק לו. כאשר ביסקלברט ראה אותה מתקרבת, לא היה אפשר לעצור בעדו, הוא זינק עליה בחמה שוצפת. הקשיבו כיצד נקם כהלכה: הוא קרע את אפה מעל פניה. האם יש דבר נורא מכך? ניסו להבריח אותו מכל עבר, כמעט ביתרו אותו לחתיכות בחבטות שהכו בו בחרבות. עד שאדם חכם אמר למלך: "אדוני, הקשב לדעתי! החיה הזאת תמיד לצדך, וכולנו מכירים אותה כבר תקופה ארוכה. היא מהלכת בינינו ומעולם לא פגעה באיש ולא התעללה, למעט בגבירה הזאת. בשם נאמנותי, אומר לך שלחיה, בלי כל ספק, יש סיבה שבגללה היא נוטרת טינה לה ולבן-זוגה. הגבירה הייתה רעייתו של האביר שהייתה לך כלפיו הערכה מרובה. עקבותיו נעלמו לפני זמן רב ולאיש מאיתנו לא נודע מה עלה בגורלו. חקור את הגבירה ושאל אותה, אולי היא תוכל להאיר את עיניך ולומר לך מדוע החיה כה מתעבת אותה. אלץ אותה לומר את האמת, אם היא יודעת אותה! כבר היו דברים מעולם, זה לא יהיה מעשה הפלאים הראשון שחזו עינינו בחבל בריטני!"

המלך הקשיב לעצתו ושם במעצר את האביר, ובמקום אחר חקר את האישה וייסר אותה בעינויים קשים. תחת הכאבים והפחד היא סיפרה הכול על אודות בעלה הקודם, כיצד בגדה בו וכיצד לקחה את בגדיו ממנו, כיצד גרמה לו לספר את סודו, למה הפך להיות, לאן הלך, וכיצד מן היום שבו גזלה את בגדיו הוא נעלם מהמדינה. היא חושבת, והיא כמעט משוכנעת, שהחיה הזאת היא איש-הזאב שלה.

המלך דרש ממנה לאלתר וחייב בכל תוקף את הגבירה להביא את בגדיו ולהשיבם לאיש-הזאב. כאשר הניחו את הבגדים לפניו, התעלם כאילו לא ראה דבר. החכם הזקן שנתן לו קודם לכן את העצה הטובה, קרא אל המלך: "אדוני, אינך נוהג בתבונה. בעד שום הון שבעולם הוא לא יהפוך בגלוי מולך את צורתו החייתית. אינך יודע את הסיבה? התנהגות זו תגרום לו בושה גדולה. צווה שיובילו אותו לחדריך ושיישאו את בגדיו גם כן. הנח לו לרגע, ונראה נכוחה אם יהפוך לאיש".

המלך בכבודו הוביל אותו לחדרים והבריח אחריו היטב את כל הדלתות. לאחר זמן-מה שב כשהוא מלווה בשני ברונים. השלושה נכנסו לחדר ומצאו את האביר ישן במיטתו האישית של המלך. המלך רץ אליו, חיבק אותו בזרועותיו ונישקו בחיבה יותר ממאה פעם.

ברגע שהיה הדבר אפשרי, הוא השיב לו את כל נחלותיו שנגזלו, ועוד הוסיף עליהן יותר מכפי שאני מספרת. המלך הגלה את האישה וגירש אותה מהמדינה. היא עזבה עם הגבר ששיתף עמה פעולה במעשה הבגידה בבעלה. נולדו להם ילדים רבים. היה קל מאוד לזהות את פניהם וחזותם, שכן כמה נשים, בנות אותה שושלת-משפחה, וזו אמת לאמיתה, נולדו ללא אף ואף חיו כך.

ההרפתקה ששמעתם עתה באמת התרחשה, אל תטילו ספק. את ההרפתקה של ביסקלברט חיברו לעלילה להנצחה כדי שלא נשכח אותה.

סיפוריה של מארי דה פראנס נכתבו, לפי הערכות שונות, בין השנים 1160-1180, והם סוחפים את הקורא לתוך עולם של עלילות אוהבים סוערות, אבירים ללא חת, גבירות מעודנות במצוקה, אהבת אמת, פיות, מטמורפוזות, חיות פלאיות והמלך ארתור. למארי דה פראנס שמור מקום של כבוד בתולדות ספרות המערב, ויצירתה מהווה ציון דרך תרבותי משמעותי רב-ערך. שכן, להבדיל מכל היצירות הפואטיות שנכתבו בימי-הביניים שהיו מיועדות כולן להיות מושמעות בעל-פה בליריקה על פי המסורת המוזיקלית בתקופה, הסיפורים הברטוניים של מארי, למרות המשקל והחריזה, אינם מכוונים לשירה בהכרח. היא הניחה את היסודות לסגנון סיפורי חדש שלא היה כמותו לפניה – סיפורים שמבחינת צורתם מובאים כפרוזה שקולה, ומבחינת תוכנם דומים לרומן הספרותי. חידוש נוסף הוא שהסיפורים הללו נכתבו באנגלו-נורמנית, שהייתה שפת הדיבור המקומית, ולא בלטינית כפי שהיה מקובל בזמנה, ולראשונה במרכז העלילה לא עומדים האביר ועלילות הגבורה שלו כנהוג באותה העת, אלא את האהבה, סיפורם של האוהבים, הנאמנות והמחויבות של האוהבים לאהבה במנעד רחב של אפשרויות, מאהבה סנטימנטלית ענוגה ועד לאהבה עד מוות. סגנון ששנים אחר כך יהווה מקור השראה לכתיבתם, בין היתר, של המשוררים הרנסנסיים הגדולים באיטליה, דנטה ופטררקה ואחריהם לשייקספיר באנגליה. (דניאלה גורביץ')

מתוך "סיפורי מארי דה פראנס: על אבירים, גבירות ואהבות אסורות: עלילה ופרשנות", מאת דניאלה גורביץ'. תרגום מאנגלו-נורמנית: דניאלה גורביץ'. עריכה מדעית: ויקטוריה מליכסון; עורכת לשונית: אמירה נבו-בנימני. עיצוב הספר והעטיפה: דור כהן. דניאלה גורביץ וגרף הוצאה לאור, 2020.

תמונה ראשית: סצנה של ציד חזירי בר ודובים (1430), מתוך The Devonshire Hanging Tapestries, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון. תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה