מרוב דאגות הוא איבד את הראש
X זמן קריאה משוער: 3 דקות
הדרקון פונזו גר באגם הצוחק.
שבעה ראשים היו לפונזו. ששה שמר בטנו ורכס ברוכסן.
בוקר וערב שט הדרקון במים וספר את הראשים שלו:
1,2,3,4,5,6,7
אחר כך היה שולף מבטנו ראש אחר ראש ומנענע בראשו:
אדום,כתום, צהוב, ירוק,תכלת,כחול,סגול.
שבעה ראשים כמו בקשת, לכל ראש צבע אחר.
צבע אדום היה לראש הגדול ביותר, הוא ראש כל הראשים, שתמיד נשאר בחוץ.
מדי פעם היה הדרקון שולף את הראשים החוצה.
הם השתוללו במים ושחקו בתופסת. רק הראש הקטן, שצבעו סגול, כמו הסגול של הכוכבים, אהב לשחק במחבואים.
והאגם היה צוחק ועושה גומות של חיוכים במים.
תזמורת שלמה הייתה לפונזו. לראש האדום היה תוף, בבטן היו כלי נגינה: חצוצרה, מצלתיים, בנג'ו, רעשן, כינור וחליל סיני.
לכל ראש היה צליל אחר:
דו,רה,מי פה, סול, לה, סי!
הראשים שרו במקהלה וניגנו. רק הראש הקטן,שצבעו סגול, כמו הסגול של הכוכבים, לא אהב לשיר במקהלה. הוא אהב לשיר בלב.
ערב ערב, אחרי שפונזו קלה בבטנו לחם ובוטנים, חלפו בראשו מחשבות מדאיגות:
"מה יקרה אם אחד הראשים שלי ילך לאיבוד?"
המחשבה הזו הקפיאה את ליבו.
פונזו היה מלטף את ראשיו, מריח את המחשבות שלהם ואומר:
"ראשים שלי, פונזים שלי, אל תלכו לאיבוד, אל תשחו רחוק לגדה האחרת של האגם. שימרו על עצמכם. אני מאחל לכם מחשבות יפות."
הראשים שיחקו עם המחשבות בתופסת ובמחבואים. בכל ראש הייתה מחשבה אחרת. רק הראש השביעי, שצבעו סגול, כמו הסגול של הכוכבים, לא אהב לחשוב. אהב לעצום עיניים ולחלום. והראשים תמיד היו מדגדגים ומעירים אותו באמצע החלום.
בוקר אחד התיזה השמש אור ודגדגה את האגם. הדרקון פונזו דגדג את בטנו, שלף החוצה את ראשיו וספר אותם כהרגלו:
1,2,3,4,5,6
איפה הראש השביעי? נבהל הדרקון וספר מחדש, "אולי שכחתי לספור אותו?"
דו רה מי פה סול לה
אדום,כתום,צהוב, ירוק,תכלת ,כחול.
"איפה הראש הסגול?" נבהל הדרקון.
פונזו חיפש בכל החדרים שבבטנו, חיפש וחיפש. בזהירות ובחרדה הוציא חצוצרה מבטנו, חיפש בתוכה, נשף בה והראשים התקרבו ראש אל ראש, חגו במעגל ולחשו:
"הראש הקטן אינו יודע לשחות לבדו. אולי הוא טבע באגם?"
"אולי החלומות שלו יצאו לטייל והוא יצא איתם?"
"אולי זה רק תעלול קטן, והסגול ברח להחליף את ראשו לצבע אחר?"
"אולי הוא הפך לרואה-ואינו-נראה?"
"אולי דגדגו אותו והוא מת מרוב דגדוג?"
בזה אחר זה אסף פונזו את הפונזים אל בטנו ורכס אותם.
"ראש קטן מדי הלך לאיבוד, לא שמרתי עליו...דברים קטנים הולכים לאיבוד אם לא משגיחים עליהם," אמר והלב שלו התכווץ לבכי.
הדרקון טפטף עיגולים של דמעות והוסיף מים לאגם הצוחק. והאגם צחק, כי הדמעות, כמו הגשם וכמו השמש דגדגו אותו.
"אוי לי ואבוי לראשי! אולי הסגול הרחיק לשחות לגדה האחרת של האגם?" חשב פונזו ובאומץ לב שחה לגדה האחרת של האגם הצוחק.
הדרקון פונזו שחה וחשב על הדברים שאבדו לו מזמן.
פתאום, ראו עיניו על הסלע ממול יצור מוזר שחיפש משהו.
הגביה פונזו את ראשו האדום ושאל בסקרנות:
"מי אתה?"
"אני ילד," ענה היצור.
"אתה מחפש את הראש שאיבדת?" שאל הדרקון.
"אני מחפש תולעי גשם ושומר אותן בכיס," ענה הילד.
עיני הדרקון נעשו גדולות יותר ועגולות יותר.
רגע ארוך הביט בילד ושאל:
"כמה ראשים יש לך?"
"רק אחד," ענה הילד.
"וכמה ראשים יש לך בבטן? וכמה ראשים יש לך בכיס?" הוציא הדרקון מבטנו את ראשו הכתום.
"לילדים אין ראשים בכיס ואין ראשים בבטן," הכניס הילד את ידו לכיס, "יש לי רק צוואר אחד ועליו רק ראש אחד."
"באמת?" השתומם הדרקון והגביה את ראשו הצהוב, "רק ראש אחד?"
"אתה יכול לספור," צחק הילד וסגר את פיו בכף ידו לעצור את הצחוק.
"הראש שלך מחליף צבעים!" קרא.
הגביה הדרקון פונזו את ראשו הירוק והתיז רסיסי מים: "וכמה פיות יש לך? וכמה עיניים?"
"פה אחד וזוג עיניים..ואף אחד וזוג אוזניים ו..." ענה הילד.
"מסכן. ראש אחד מספיק לך?" שאל ראש התכלת, "את כל המחשבות אתה חושב רק בראש אחד ואינך מתבלבל?"
הראש הכחול נשלף החוצה ושאל: "כשאתה עומד על הראש, המחשבות שלך מתהפכות?"
"המחשבות שלי הן סוד, אפילו לעצמי אינני מגלה," לחש הילד. חבש לראשו כובע סגול עם נקודות צהובות וחזר לחפש תולעי גשם.
הסגול של הכובע הזכיר לדרקון פונזו את הראש שאיננו.
הוציא הדרקון מבטנו חליל סיני וחילל שיר, שעשה לו דמעות בעיניים.
הוא בכה ושמע את העשב בין הסלעים בוכה איתו. בכה וחשב על דברים עצובים אחרים.
וזה מה שקרה לפונזו: מרוב עצב שכח להביט לפניו, מאחוריו ומצדדיו.
כשהביט במים ספר כהרגלו את הראשים:
1234567
"שבעה ראשים! מצאתי את הראש! מצאתי!" קרא פונזו.
והוא ספר מחדש לראות אם לא התבלבל בספירה:
דו רה מי פה סול לה סי סי!
אדום,כתום, צהוב, ירוק, תכלת,כחול סגול.
ליטף פונזו את הראש הסגול, וכל הראשים חיבקו אותו. מרוב שמחה שכחו לכעוס עליו.
"איפה היית?" שאגו הראשים והמשיכו בליטופים,חיבוקים ונשיקות.
"התחבאתי בתוך הכינור הסיני וגם בחליל וחלמתי בשקט. חלמתי על יצור שיש לו רק ראש אחד והוא חובש כובע סגול עם נקודות צהובות."
"העיקר שחזרת מן החלום," אמרו לו,"ולא נשארת שם."
ופונזו המשיך ללטף את הראש הסגול והיה מאושר מאד.
וגם האגם הצוחק היה מאושר מאד.
תגובות פייסבוק
2 תגובות על פּוֹנְזוֹ מן האגם הצוחק
שלומית היקרה,
כמה יפים הצירופים - הראשים, הצבעים, התווים,
והחיבור בין הילד לדרקון, בין הגלוי לנסתר - בצבע הסגול.
איילת פורת
שלומית הקוסמת,
משחק של צחוק, דמעות וצבעים.
והסגול האהוב שלי (כן, גם שלי) שמלמד אותנו כשפים וחלומות.
עבורי הצבעים הרבים והצלילים השונים הם ביטוי לעושר הרגשי והמחשבתי שלנו ובד בבד, גם לעומס של היום-יום. גם וגם. לא רק או רק.
תודה על שחייה קסומה באגם הצוחק.
עינת
עד קצה הקרחון
גוברט שילינגכשמחליטים לעזוב הכל ולנסוע לעבוד במתקן טלסקופי בקוטב הדרומי, תנאים קיצוניים הם...
X 9 דקות
ידע כל איש ותדע כל אישה
ג'ו מת'יוסזכות ההצבעה צריכה להיות זכות אדם אוניברסלית, וכולנו צריכים לקבל אותה עם...
X 6 דקות
הטובלת באמת
מקורה של המילה "אטימולוגיה" הוא יווני, ומשמעותה המקורית ביוונית היא "לימוד המשמעות האמיתית". ההנחה שמשמעותה "האמיתית" של מילה טמונה בעברה ראויה לביקורת: המשמעות האמיתית מצויה תמיד בשימוש בפועל, שהוא תמיד עכשווי מבחינת הטקסט. אלא שעם הזמן "אטימולוגיה", בפי הציבור, החלה לציין את ההתחקות אחר מקורותיהן של מילים. בעבר הבאתי כאן את הקביעה של בלשנים מסוימים, מהסוג הרציני והאחראי, שלפיה "האטימולוגיה היא האלכימיה של הבלשנות".
האמירה הזאת עשויה לספק לנו כיוון מעניין. יש באלכימיה יותר מקו אחד. הפעילות האלכימית הייתה פרוטו-מדע, עיסוק של מי שביקשו לפתח או לשחזר תהליכים תוך שימוש בחומרים כדי ליצור דבר חדש, חומר או אולי אפקט בעולם או בתודעה. על פי רוב, הניסיונות הללו כשלו ולא הניבו ממצאים מדעיים של ממש. אך היה באלכימיה גם קו של מסע אסוציאטיבי, של טוויה של מארג סיפורי שביקש לקשור בין מיתולוגיה, אלים, סמלים, חומרים, בני אדם ותודעות. האלכימיה שימרה, טיפחה, פיתחה ויצרה סיפורים שרבים ביקשו לצרוך.
אפשר להתייחס לאטימולוגיה על פי הקו השני הזה שאפיין את האלכימיה. העיסוק באטימולוגיה מקפל בתוכו מוטיבציה סיפורית מובהקת, שלאורכה מתרופפים יותר או פחות קריטריונים של אמפיריות וסבירות. גם עוגנים כגון שלמות התיעוד ושיבוץ נכון של משמעותו של תיעוד קיים, מוקרבים לפחות חלקית לטובת הסיפור. אין פירוש הדבר שכל עיסוק באטימולוגיה הוא חסר אחריות מבחינת המידע הלשוני-היסטורי, אך המרחב של העיסוק הזה בכללותו מאפשר גם יצירתיות שמניבה תוצאות או לפחות פותחת שערים לעוד ועוד הקשרים, פרטי מידע, השערות ופיסות של סיפור.
סיפורי האטימולוגיה הטובים ושובי הלב ביותר הם אלו המערבים שפות אחדות, נשענים על עולמות ידע מגוונים ופותחים צוהר לסיפורים נוספים, למי שמוכנים ללכת בגן השבילים המתפצלים שמתחיל לכאורה ב"משמעות האמיתית", מתחזה ל"לימוד" וקורץ בסיפוריות מלבבת.
כזה הוא שמה של הציפור אלבטרוס. ה-Albatross – כך באנגלית – נפוץ באוקיאנוס הדרומי ובצפון האוקיאנוס השקט. הוא קרוב של השקנאי, ויש בין השניים דמיון מורפולוגי, בעיקר בעניין השק. עיון במילה פותח מסע מופלא: על Albatros בספרדית נאמר שמקורה בצורה האנגלית Albatross, שכן הצורה הקדומה יותר בספרדית ובפורטוגזית היא Alcatraz, כן, כמו אי העונשין והכלא המפורסם מ"הבריחה מאלקטרז" (כך, לפי ההיגוי האמריקני), מול חופי קליפורניה. הספרדים נתנו לו את שמו בגלל הציפורים. ומהו אותו Alcatraz, אטימולוגית? מילונים בספרדית ואטימולוגים שונים כותבים שהסברה המקובלת היא שהמקור ערבי, כמו מילים רבות בספרדית (ובפורטוגזית)שמתחילות ב-al, תווית היידוע בערבית. ובכן, לפי הסברה הזאת מדובר ב-אל-ע'טאס (الْغَطَّاس) שהוא "נשר ימי". אלא שבערבית משמעות המילה היא "צולל", ואולי הקשר הוא צורת הדיג המאפיינת את הציפור האמורה, הצוללת ממרומים אל טרפה הימי. תאוריה אחרת, משנית, מתייחסת למילה ערבית שפירושה "דלי של באר". ומה מקור המעבר מ"אלקטרז" או "אלקטרס" ל"אלבטרוס"? מי ששואל את השאלה מחפש לה תשובה, ומעלה השערה: השפעת המונח albus, לבן, בלטינית, על שום לובנה היחסי של הציפור. עניין הדלי נקשר פה ושם לשק הקטן מתחת למקורה של הציפור. אך היות שמדובר אולי בדלי של באר, אנחנו שוב בעולם הצלילה החדה אל פני המים והשלייה של תכנים מהמאגר הנוזלי. בינתיים, גם הערבית אינה נחה. בה, מסתבר, الْقَطْرَس, כלומר אל-קטרס אינו אלא... אלבטרוס, אולי בשאילה חוזרת מספרדית ישנה או מפורטוגזית. כי ברשת של סיפורים קורה לא פעם שיש לולאה חוזרת, קשר שאינו פתיר או מסלול שמחזיר אותנו למקום שכבר היינו בו. ככה זה במרקם סיפורי.
אך ענייני המים הללו מושכים גם לכיוון נוסף, בערבית. ע'טאס, הנשר הימי, הציפור הצוללת וכו', מביאים אותנו לשורש ע'-ט-ס, ואיתו למילה קדומה ומבוססת מאוד: غِطَاس, עִ'טאס, שמשמעותה טבילה נוצרית. המונח מציין גם את ההתגלות של ישוע בעולם, וגם את חג ההתגלות, האפיפניה, ב-6 בינואר, על פי הנהוג לרוב בנצרות המערבית. האם מישהו יקשור את הטבילה עם ציפור האלבטרוס? מי יודע, ואולי יש מי שכבר עשו זאת, באמנות או בשירה, ואולי אז יימצא שימוש נוסף ללובן הידוע של הציפור. ומדוע שהיא לא תישא את הסמליות של רוח הקודש? אולי עניין של זמן בלבד עד שקצה החוט הזה ינוצל גם הוא, לעוד פיסה של סיפור במטווה הגדול.
ולא אתאפק ואזכיר כאן את חבר הכנסת לשעבר باسل غطاس, שאינו אלא ד"ר באסל גטאס (צריך לכתוב ע'טאס), איש בל"ד, שהקריירה הפוליטית שלו צללה והסתיימה בשנת 2017 בהרשעה עם קלון ופרישה מהכנסת, בעקבות הסדר טיעון שבמסגרתו הוא ריצה מאסר של כשנתיים.
אלמנטים מכל הסיפורים הללו יכולים לשמש את מי שינסו לחדש מילה עברית "מקורית" או "שורשית" לציפור האלבטרוס. היא אמנם אינה חלק מהנוף הישראלי או הים תיכוני, וגם אינה ציפור מקראית, אבל הדבר אינו אמור למנוע את השעשוע המזומן למי שיבואו להמציא לה שם עברי. מטבילן? טבלאי? טבלנית הים השקט? טבלנית צחורה? דליינית לבנת-גוף? הכול אפשרי. בדרך, דוברי העברית יחמיצו את הסיפורים שפרשו כנפיים במשך מאות שנים, משפות אירופה לערבית ומערבית לשפות אירופה, דרך סמלים נוצריים ודימויים לטיניים, עבור בבארות עמוקות וכלה באי העונשין, שהכול ברחו ממנו חוץ משמו הספרדי-פורטוגזי.