גם ציפור כלואה יכולה לעוף. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 2 דקות
ציפור צהובה אחת הכירה את השבילים ואת סמטאות השמיים. הכירה את העננים ואת הרוח. פעם צייד שלח בה חיצים –והחטיא.
היא ניצלה מן החיצים, אך לא מן הרשת שפרש לה בין העצים. רגליה נלכדו בלולאות הרשת. הציפור החלה לחבוט בכנפיה והרשת הסתבכה, עטפה אותה והכניעה את גופה.
הביא הצייד את הציפור אל ביתו, סגר עליה בכלוב קטן שסורגיו ברזל: "זהו ביתך! לא תוסיפו לעוף," אמר בקול עבה והעמיד את הכלוב אצל חלון הפונה לצד מערב.
מבעד לסורגים הייתה הציפור משיטה את מבטיה בתכלת השמים וחונקת את האנחה בגרונה, שלא ישמע אותה בעל הכלוב וישמח. ובצר לה הייתה שרה, רק בלב הייתה שרה, לבל ישמע הצייד.
בחלומותיה הייתה הציפור רואה איך הכלוב גדל וגדל. פעם ראתה בחלומה איך נעשה הכלוב ענקי בגודל השמיים. ובחלום הזה שהביא לה רגעים מתוקים נזכרה מפעם לפעם. כשהייתה הציפור מתעוררת, הייתה מנתרת ניתורים קטנים ומנופפת לשמיים בכנפיים פרושות למחצה, כי קטן היה הכלוב. ובין הסורגים הייתה מחבקת את הגעגועים הכחולים ואת הזיכרונות.
"ביום כחול אחד, הו כמה כחול היה היום ההוא," נזכרה הציפור הצהובה, "עפתי מעל ערוגת פרחים ושמעתי קול של ילד: "אמא, הסתכלי, השמש עפה בשמיים!" והאם ענתה לילד: "זו אינה שמש, זו ציפור צהובה, ודאי קיבלה את הצהוב שלה במתנה מן השמש." ופעם ביום שחציו שמש וחציו ענן פגשתי ילד עצוב ושרקתי לו. הוא צחק ורצה לשרוק בחזרה – ולא ידע. התקרבתי אליו ולימדתי אותו לשרוק והוא השיב לי שריקה. כך דיברנו בשריקות. הוא שרק ואני שרקתי... ופעם ביום שמש נפלא פיה אחת שלחה אותי לשאת במקורי אגרת לנסיכה בארמון אשר מעבר לים. עפתי, מעלי שמים כחולים ומתחתי מים כחולים. ולא ידעתי מה כחול יותר: השמים או המים. הגעתי אל אדן חלונה של הנסיכה וחכיתי. אחר כך ראיתי דמעות אושר זולגות מעיניה.
"האומנם רק נסיכות ראויות לחסדן של הפיות? רק נסיכים ונסיכות, ציפורים לא?"
אותו רגע ראתה זקנה עומדת ליד הכלוב.
"שלום לך ציפור, למה את קטנה ורזה? שאלה הזקנה.
"כדי שיהיה מקום גדול יותר לכנפיים בכלוב," ענתה הציפור.
"נגני לי שיר, ציפור צהובה," ביקשה הזקנה.
"מאז שחדלה הרוח ללטף את כנפי לא שרתי בקול. רק בלב אני שרה," נאנחה הציפור.
"נגני לי שיר אחד," שבה ובקשה הזקנה.
"השיר שלי עצוב. אם תקשיבי לו תזילי דמעות."
"לא איכפת לי להזיל דמעות," אמרה הזקנה, "העיקר שאקשיב לשיר."
פצתה הציפור את מקורה. קולה עדין ורועד. היא שרה על הרשת שהובילה אותה לכלוב, על הכלוב שגזל לה את מרחבי השמים ועל צער הכנפיים.
הזילה האשה דמעות: "אני שומעת את פעימות הלב שלך. שירי שוב את השיר הזה, שירי, שירי..."
שרה הציפור והאשה תלשה שערת כסף מראשה והשחילה בין סורגי הכלוב. ועוד שערה תלשה וגם אותה העבירה בין הסורגים. שבע שערות תלשה וכל אותה עת לחשה לציפור: "המשיכי לשיר...שירי...שירי..." והזקנה התאימה את תנועות אצבעותיה הזריזות, תנועות של שתי ותנועות של ערב, לקצב השיר.
אך סיימה הזקנה להשחיל את השערה השביעית, הפכו חוטי הברזל של הכלוב לחוטי כסף קלילים. ומשקלו של הכלוב היה כמשקל שבע שערות.
"עכשיו את יכולה לעוף," אמרה הזקנה ונשקה לציפור מבעד לחוטי הכסף, נשיקה בכל כנף.
ואם פעם תראו ציפור צהובה מרחפת בתוך כלוב בשמים דעו:
זו הציפור וזהו הכלוב מן הסיפור הזה.
תגובות פייסבוק
14 תגובות על ציפור צהובה
לפעמים אין בררה. אפשר לעוף רק עם ובתוך הכלוב.
תודה שלומית, על שאת מזכירה את כוחן של כנפי הדמיון.
מקסים - היכולת לעוף למרות הכלוב
בקצה העולם, ממש בקצה, איפה שקיבלו את השנה החדשה יום לפנינו בניו זילנד, בבית של הכתומה שלי ..ד"ש יש ציפור אחת גדולה ואהובה כמו בן ובת להם, תוכי משגע, שחי בביתם והכלוב שלו עם דלת פלאים שנפתחת לו כל פעם שהוא רוצה, ואז הוא מנתר להם על הכתפיים ושר ומרק ומשתף אותם בסיפורים והאגדות שלו על ציפורים צהובות בג'ונגל ויערות הגשם ... ומפטפט איתם באנגלית וקצת עברית שהוא שומע שם לפעמים בטלפון... והוא חופשי חופשי ויש לו גם בית ואהבה ושמח וטוב לב... שולחת ליעלוש את הסיפור שלך וגם לירדנה שחזרה הביתה והשאירה כאן את הבית שלה בישראל..
כמה נפלא! זה כוחו של סיפור ששערות כסף שזורות בין דפיו כמו
הסיפור האישי של כל קורא...
ובפרקי שירה נאמר: צִפֹּרֶת כְּרָמִים אוֹמֶרֶת . אֶשָּׂא עֵינַי אֵל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי : (תהילים קכא א)
ותראו את דבריו היפים של ר' יעקב עמדין במאה ה- 18: "וְרָאוּי לֵידַע כִּי כֹּל הַנִּבְרָאִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַלְאַךְ מְמֻנֵּה עֲלֵיהֶם בַּשָּׁמַיִם אֵין לָהֶם פֶּה לוֹמַר שִׁירָה אֶלָּא עַל יְדֵי הָאָדָם שֶׁכֻּלָּם נֶאֱחָזִים בְּקוֹמָתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ב"חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (היעב"ץ זצוק"ל ב"זמרת הארץ")
הכנפיים הן כנפי הנפש\ הדמיון ...שהופכות את הכלוב הכי כבד לקל. סיפור מקסים !
לש
לשלומית , תודה על הקסם.
לשלומית , תודה על הקסם.
לשלומית היקרה. כל פעם את מרגשת אותי מחדש עם הספורים הנפלאים.תודה יונה
שלומית אהובתי, מעת לעת אנחנו כלואים בכלוב שרקמנו, ולרוב כלואים בכלוב שאחרים
דאגו לו, ויחד אם זה נפלא שיש לרובנו דמיון, ועזרה משערות הכסף ,לעוף למקומות שליבנו חושק אל האופק ששם נוח למחשבות שלנו להיות וליצור...ולהתרגש
אוהבת מאודדדדדד
לכולכם -תודה שקראתם, בקריאה עצמה הייתם ששותפים לציפור עצמה
תודה שאתם חלק
נוגע ..
נוגע ..
השמש שצובעת את הציפור
הכח של האור
לגעת איפה שכבר יש מעוף
לשחרר
ציפור צהובה אמרי לי את סוד הקסם . .שבע סערות הייתי ובשביעית נשארתי בכבלי הגוף .
מיהו דתי?
לשאלה שבכותרת יש תשובה. המילה "דתי", כמו כל מילה, אינה כוללת משמעות מעצם צורתה הכתובה או צליליה כשהיא נהגית. צירוף האותיות הזה, צירוף הצלילים שנשמעים כשמישהו אומר ״דתי״, משודך למשמעות רק מתוך השימוש. המשמעות עולה מתוך הדוגמאות החיות, האמיתיות, המתגלות בטקסטים כתובים או מדוברים.
ראשית, נזכור שאנחנו מדברים כאן על המילה "דתי" בשפה העברית בת זמננו. לצורך העניין, נצמצם את הדיון עוד יותר, להקשר היהודי – הגם שלא בהכרח קל להגדיר, לזהות או להסכים עליו. בכל אופן, כשאנחנו מדברים על נוצרי קתולי ואומרים שהוא "דתי", הדבר שונה מאוד מלומר על יהודי שהוא "דתי", ולומר זאת על הינדי שונה מלומר זאת על מוסלמי. אם "דתי" בעברית, במובן הכללי יותר, מתייחס לזיקה לדת, הרי שההבדלים העצומים בין הדתות השונות משליכים על המשמעות של השימוש במילה "דתי" בעברית ביחס לדתות שונות, להקשרים הנוגעים לדתות הרבות מספור שקיימות בעולם. כי מהו, למשל, אנימיסט דתי?
לכן, בדיון המצומצם על ההקשר של המילה העברית "דתי" במעגלים המיוחסים ליהודים, נצטרך להנגיד את "דתי" לתארים ושמות עצם אחרים. עקרונות הניגוד וההתחלפות מועילים בכל הקשריו של הניתוח הלשוני, וגם בסמנטיקה. כאן המקום לומר שהנטייה להפטיר "זה רק סמנטיקה", או לומר "זה הבדל סמנטי" על דרך הזלזול וההקטנה מתגלה כמעשה שגוי מעיקרו. הבדלים סמנטיים הם הבדלים בין שני סימנים בלשון, שכל אחד מהם מורכב ממסמן וממסומן, וברגע שיש לנו שני סימנים או יותר, ההבדל הוא חלק מרכזי בסיפור, ומתוכו תעלה התובנה הלשונית, גדולה או קטנה – על פי טעמו של מי שישפוט אותה.
ובכן, "דתי" מנוגד ל"חילוני", עד כדי כך שקשה לנו להגדיר "חילוני" ללא "דתי", ואולי, בוודאי בדור האחרון, גם קשה להגדיר "דתי", בעברית הישראלית ובהקשר המקומי-ישראלי, ללא "חילוני". "דתי" ו"חילוני" עומדים כניגוד מוצהר בחברה היהודית-ישראלית אף יותר מאשר בחברות יהודיות אחרות בעולם. אלא שהעיון הקטן שלנו יפה כעת לכיוון אחר, להבדלים סמנטיים בין "דתי" ובין מתחרים אחדים שקמו לו.
שלושה מתחרים בולטים בשטח: "תורני", "אמוני" ו"רליגיוזי".
ראשית, "תורני". יש לנו בארצנו הקטנה "מוסדות חינוך תורניים", "אגף חינוך תורני" במשרד החינוך וגם ארגון, מערכת, רשת שנקראת "מעין החינוך התורני". החינוך התורני זכה למאמר ויקיפדיה שמגדיר אותו ומספר כי הדגש העיקרי מושם בו הוא "על לימודי קודש ועל חינוך לעבודת ה' ויראתו". המאמר נותן סימנים ב"חינוך התורני", כגון הפרדה בין בנים ובנות, וגם מספר שבציבור הדתי-לאומי "משמש מושג זה לתיאור בתי ספר המתוגברים בלימודי קודש יותר מן המקובל בחינוך הממלכתי-דתי".
כל מילה בהגדרות ובהסברים הללו מעוגנת במציאות חברתית מורכבת, שיש בה גוונים, גדרות, מגדלי שמירה, סרגלי מדידה ויחסיות עדינה, מורכבת ובעלת ערך חברתי גבוה. כלומר, קיימות הצדקות רבות להבדלה בין "דתי" ו"תורני". ההצדקות הללו חורגות מתחום החינוך, ובהחלט מדובר על "אורח חיים תורני" ועל "עקרונות "תורניים". הניגוד חשוב למי שחיים במסגרות החברתיות הנוגעות בדבר: אין דין "דתי" כדין "תורני", ולצופה מהצד נראה שיתכן ש"תורני" בא להותיר את "דתי" קרוב יותר לאזור ה"לייט" בסקאלה שהאוחזים בה מכירים אותה לפרטי-פרטיה.
המדידה המדויקת, כמו צפיפות הגרביים ואורך החצאית, מספר השעות של "לימודי קודש" ועוד ועוד, מקשה על שימוש ב"דתי" ובוודאי ב"תורני" בהקשרים שאינם סוציולוגיים וטכניים בתכלית. בהקשר הזה, כמו מתוך צורך במשב אוויר, בא "אמוני".
ראשית, באחד השלבים שבהם חיפשו מועמד לנשיאות המדינה, דובר על הצורך או האפשרות לאתר מועמד (אז לפחות ההנחה הבלתי מעורערת הייתה שמדובר בהכרח בגבר) "אמוני". מהו מועמד כזה? הוא בוודאי "דתי", אולי למד (גם?) במערכת "תורנית" אך כלפי הציבור כולו אולי לא כדאי להציגו כך, ומוטב לדבר על "זיקה עמוקה" שלו ל... – ופה אתם מוזמנים למלא את ההמשך כראות עיניכם.
אך "אמוני" משמש גם בתיאורים בתחום הסוציולוגיה של השירה העברית העכשווית. שירה "אמונית" היא שירה שאולי פונה לכל קורא וקוראת בתרבות העברית, אך היא מעוגנת בעולם דתי יהודי, אם כי מן הסתם פחות בעולם תורני יהודי. כשמדברים על שירה "אמונית" מתכוונים על פי רוב לשירה ופחות למשורר ולמשוררת, שמערכת היחסים שלהם עם הסוציולוגיה הביוגרפית שלהם עשויה להיות מורכבת ואולי אף נזילה. שירה "אמונית" יכולה להיכתב ולא פעם גם נכתבת, על ידי מי שעזבו את המסגרת הסוציולוגית שבה אנשים מתויגים כ"דתיים". לעתים, ברור למביט מהצד שהסטטוס העדכני-עכשווי מטושטש כאמצעות התואר "אמוני". יש פה הכרה עדינה בכך שאפשר להאמין (מונח שיש לבררו, לא רק לשונית) בלי "להיות" "דתי".
וכאן צץ לו המתחרה האחרון, לפחות במסגרת הדיון הקטן הזה: "רליגיוזי". בעולם ביקורת השירה, הספרות והאמנות, "רליגיוזי" מתייחס לעולם של חוויות רוחניות המערבות מערכת יחסים עם אלוהים, עם אל או עם אלוהות או אלוהויות. גישה מסוימת לדברים, מצע שממנו היוצר או היצירה קורנים תכנים מסוימים. ובהחלט: "רליגיוזי" נועד גם להימנע מהקטגוריות הנוגעות ליהדות דווקא, ולחבר את הדיון לעולם הרחב שמחוץ למעגליהם של יהודים. עד כדי כך הוא הדבר, ש"רליגיוזי" יכול להכיל חוויות אליליות, מה שקשה שייכלל ב"אמוני" ובלתי אפשרי שייכלל ב"דתי" לא כל שכן ב"תורני".
עסק קשה ומורכב? ללא ספק. קריטריון קטן, אפילו שדוני, לאמוד את המורכבות הוא זה: אם עלינו לתרגם לשפה זרה, כיצד היינו מתמודדים עם הלקסיקון הקטן והעיקש הזה: "דתי", "תורני", "אמוני", "רליגיוזי"?
אינני יודע. אבל אם בעקבות הדברים הקצרים האלו תקטן הנטייה לומר ש"זה רק סמנטיקה", וגם תגבר ההבנה שהניגוד וההתחלפות חושפות אמת לשונית, נאמר "דיינו". באמונה שלמה.
ולא שכחתי: בעברית העכשווית, "דתי" הוא בעיקרו של דבר תווית חברתית, סימן להשתייכות לאחת הקבוצות בחברה המסמנת את עצמה ומסומנת על ידי קבוצות אחרות כ"דתית", ותמיד בניגוד לאחרות.
זכור את הרובוט
סידני פרקוביץהם התחילו בספרות ובקולנוע, אבל מזמן הגיעו גם למציאות. קרב היום שבו...
X 10 דקות
מעצבים עולם טוב פחות
ג'יימר האנטלפתרונות עיצוביים, כמו מסך המגע ומכונית היברידית, יש השלכות רחבות יותר משנדמה...
X 12 דקות