קצרצרים

גשם

בשעת ערב יורד גשם חרישי, מתמשך, שוטף את עמודי התאורה והאספלט ברחובות.

האישה מכינה תה במטבח, כובשת את צערה כהרגלה, והגבר צופה בגשם מבעד לזגוגית, מתנחם ביצורים אשר נראים ונעלמים, רצים כמו שחקנים על בימת התיאטרון. האישה מזמינה אותו לסלון לשתות את התה, ומקפידה שקולה לא יסגיר את רוחה העכורה.

הוא מסיט את הווילון, המסתיר את המחזה, ומתיישב מול האישה הסורגת בצמר. בתוך תוכו ממשיך הגשם לרדת, אך דבר לא נאמר.

*

פחד

הם יורדים במורדות הוואדי העמוק.

הם יורדים ובידיהם סלים, ועל כתפיהם הכפופות מן הסבל קשורים בלויי סחבות האוחזים במכלים מנחושת עתיקה.

הם יורדים, מתבוננים בחשש בחשכה הנקהלת באופק הרחוק.

ובבתים אשר אליהם יחזרו רק לאחר חודשים רבים, יושבות נשים דוממות לאחר שהגיפו את הדלתות והחלונות, חסמו את הדרכים המובילות אל הריק המבלבל שבלבבות, זה אשר ממשיך וצומח בלילות הקשים של הבדידות.

*

פריצה

עליית הגג המרוהטת ברהיטים עתיקים איבדה לפני שלושה ימים את האיש שהתגורר בה.

הוא יצא בבוקר מבלי לאכול. הוא הסתפק בפינג'אן קפה ובסיגריה. הוא לא הציע את מיטתו ולא פתח את הווילון כדי שקרני השמש יחדרו מבעד לחלון.

האיש הלך מבלי שנפרד מארון הבגדים או מהספרים שגדשו את המדף. הספרים נועצו זה בזה והתבוננו בכעס בחוברת שהאיש החזיק בידיו במיטתו לפני שנרדם. החוברת שכבה פרקדן על המיטה כמו נוכלת, ולא גילתה דבר לספרים שהשתגעו מדאגה.

הארון רוצה לשאול את הווילון מה קרה, והווילון רוצה לשאול את הדלת, והדלת את הבריח, אבל הבריח לא נראה מתעניין בדבר למעט בשמירה על כוחו להגן על החדר מפני פריצה.

לפתע השקט נשבר, אגרופים רבים מכים על הדלת. הדלת נאבקת במכות. רגליים רבות מכות בה, עד שהבריח נעקר ממקומו. חיילים פורצים אל החדר, עורכים חיפוש בארון הבגדים, מדלגים על הספרים, קורעים את הווילון, הופכים את המיטה ומשליכים את החוברת אל פח האשפה.

החיילים עוזבים את המקום, ארון הבגדים בוכה, החוברת רועדת, הדלת נדהמת, הבריח מבויש, והאיש נמצא כעת במעצר.

*

בקבוק מים

בעודם מתקרבים למזרקות העיר הם רואים את המים עולים ויורדים כאילו נענים לקצב של מנגינה, ואנשים צופים בהם בשמחה.

בעודם צופים במי המזרקות, מבטה נפל על איש מזוקן שישב בסמוך, ואמרה: תסתכל על חסר הבית המסכן הזה, אוכל לחם יבש ואין לו אפילו בקבוק מים. הוא התבונן בפניו של האיש ואמר: זה מלך ספרדי קדום. הוא מסתתר וממתין לשעת כושר כדי למלא את הארץ בצדק!

היא הופתעה מדבריו. עכשיו התבוננה במלך ביראת כבוד ואמרה: הוא אוכל לחם יבש! הוא אמר: את רואה לחם, אבל אין זה לחם.

היא אמרה: כמה הפתעות טמונות בעולם. הוא אמר: אגלה לך סוד.

היא אמרה: גלה לי את הסוד. הוא אמר: גם אני מלך קדום.

למשמע הגילוי החדש היא איבדה את הכרתה, איש לא הציל אותה מלבד אותו מלך ספרדי קדום אשר יצק על ראשה מים מבקבוק שהיה חבוי בבגדיו, אחר כך הסתלק ונעלם בתוך ההמון.

*

שערה

אמרתי לה: אילו היתה חוצצת בינינו אפילו שערה, הייתי קוצץ אותה לאלתר.

אינני יכול לסבול שום מרחק ביני ובינך.

אמרה: אילו חצצה ביני ובינך שערה, לא הייתי מפסיקה לחקור את מהות השערה.

והוסיפה: הייתי מכריזה עליה מלחמת חורמה, ואם מי מהאנשים היה אומר: משוגעת, הייתי מאפשרת לו אפילו לומר: טיפשה.

*

עיניים

הרוצח יכול להקיז את דמנו בכל מקום אשר יחפוץ.

הוא יכול לשלוח אותנו אל המוות בבודדים או בקבוצות. הוא יכול לשטוף את ידיו מדמנו בשעות הערב המאוחרות, ואחר כך ללכת לביתו, אשר היה ביתנו, ולשכב לישון.

הוא יכול להתעורר משנתו מעט לאחר חצות ולצפות בנו אחד אחד, בעודנו מצטופפים בחדר השינה הקטן שלו. הוא לא יזכור היכן הוא ירה בנו. שנתו נודדת. הוא מתהפך מזיע על משכבו, ואנחנו סובבים אותו ישובים בכיסאות קש פשוטים שהבאנו איתנו על כל מקרה, ממשיכים לנעוץ בעיניו מבטים, ללא מילים.

*

האוטובוס

האוטובוס מתקדם אל לב העיר.

מסיע זקנים שפניהם אל בתי הקפה, ועקרות בית שפניהן אל השוק,

מסיע גברים שמחפשים משמעות לקיומם, וביניהם אישה נאה עם פנים עליזות.

האוטובוס חולף על פני הבתים ואיש לא נראה צופה בו מן המרפסות. אחר כך הוא חולף על פני הכנסייה העטופה בדממה,ועל פני הגינה אשר בה נפגשים האוהבים.

האישה בעלת הפנים העליזות יורדת בתחנה, בוחרת לה ספסל בגינת האוהבים. היא עוקבת אחר האוטובוסים אשר עוצרים מפעם לפעם בתחנה שבקצה הגינה, ואחר כך ממשיכים ללב העיר, כמנהגם.

האישה מבלה את יום החופשה על הספסל, מחכה לגבר שמחפש משמעות לקיומו.

האישה עוזבת את הגינה עם ערב. אוטובוס נעצר בסמוך לגינה. בתחנה הקודמת ירד ממנו גבר המשחר לאישה עם פנים עליזות ומחפש משמעות לחייו, אלה המשולים בעיניו כתעלומה. תעלומה שקשה למצוא לה הסבר בין כה וכה.

*

הזר

הזר נכנס לבית האישה בשעת ערב.

האישה הגישה ארוחת ערב לשלושת ילדיה. הילדים נעצו בזר מבטים סולדים.

הזר לא שעה למבטי הילדים. הוא התקרב אליהם וליטף את ראשיהם. האם שניסתה להרגיע את הילדים המופתעים, אמרה: זהו דודכם.

הזר פתח את המקרר ללא רשות.

הוא מוציא מיץ תפוחים ופונה בטבעיות אל סלון הבית. האם לוקחת את הילדים למיטותיהם. הם מתחננים להישאר ערים.  האם לא נעתרת לתחינותיהם. היא אומרת להם שהגיע הזמן לישון. היא מכבה את האור וסוגרת את דלת החדר.

הילד הקטן נרדם מיד.

הילד האמצעי נרדם לאחר עשר דקות.

הילד הבכור ישב על המיטה, החזיק את עיניו פקוחות כדי שלא תתמסרנה לשינה והבטיח לעצמו להמתין שעה, אחר כך לקום ממיטתו ולדפוק על הדלת. פעם, פעמיים או שלוש. חלפה מחצית השעה, גופו נשמט על המיטה והוא נרדם עד אור הבוקר.

*

פרידה

הוא שם פעמיו אל ביתה, מונחה על ידי חושיו, מבלי לחשוב על ההשלכות. היא הופתעה לראות אותו עומד על מפתן הדלת. סינר ורוד כיסה את חזה ובטנה, ובידה סכין מטבח לקילוף בצל.

אמר: באתי להיפרד, כנראה לא נשוב להיפגש.

אמרה: באת בזמן לא מתאים. אני ספוגה בריח הבצל ובני עומד לשוב מבית הספר.

היא התנצלה וטרקה את הדלת. הוא החל להתרחק, לא מבין מהו המועד המתאים לשוב אליה.

הוא היסס וחזר אל ביתה, מתאווה לסיים את העניין.

הוא ראה אישה עומדת בפתח הדלת. היא באה להיפרד מחברתה..האישה פתחה את הדלת בפעם השנייה בתוך חמש דקות.

היא חיבקה את חברתה בלי לתת את הדעת על ריח הבצל. היא לא לחצה את ידה כפי שעשתה כמה דקות קודם לכן.

היא אמרה: אני מחכה לבני שיחזור בעוד זמן קצר מבית הספר (בית הספר מוקף עכשיו על ידי חיילים, והילד לא יחזור), ואחר כך טרקה את הדלת.

הגבר והחברה הלכו לאותו כיוון, ונראָה שהם נהנים להאריך את הדרך, אך הם בכל זאת נפרדו לאחר כחצי שעה, מלוּוים בתחושה שרגע הפרידה עדיין לא הגיע.

מַפָה

גבר הולך בחוצות העיר בעצלתיים.

הוא נועץ עיניים בתוואי המתפתל במפה אשר בידו, היא לוקחת אותו לפה ולשם. לפעמים היא מובילה אותו לרגעים של אהבה.  אבל על פי רוב היא מובילה אותו אל הבדידות והייאוש.

אישה הולכת בחוצות העיר. המפה מובילה אותה. האישה מרגישה שכל צעד מצעדיה צריך להיות מחושב ומדויק, כדי שלא תתעה בין אפשרויות מבלבלות.

גשם יורד על העיר, מציף את הרחובות והכיכרות. האיש משליך את המפה למים. המפה צפה ומתרחקת על פניהם.

האישה ברגע של כעס משליכה את המפה למים. במקומה היא מתבוננת במפה שבתוכה, גם הגבר מתבונן בזו שבתוכו.

עוברות חמש דקות, הם נפגשים.

הגבר מקדם את פני האישה בחיוך משתוקק, כאילו המתין לה שנים. האישה עושה את אותו הדבר בדיוק, כאילו היא המתינה לו שנים.

הגבר צועד עוד פסיעה אחת לכיוון האישה. לפתע צונחת אי־מזה מַפָה רחבת ידיים וממלאת את החלל הצר שביניהם. הם לא מצליחים לראות זה את זו, ואפילו לא לנגוע בקצות האצבעות.

מתוך "הולכת כמו נעמי קמפבל" מאת מחמוד שקיר, תרגום: יהודה שנהב-שהרבני, סדרת מכתוב של מכון ון ליר והוצאת פרדס, 2021

תמונה ראשית: סירה על החוף בחיפה. תצלום: Bucography, ב-unsplash.com

Photo by Bucography on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מחמוד שקיר.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערסירה על החוף בחיפה. תצלום: Bucography, ב-unsplash.com

תגובות פייסבוק