עדיפה עדות צולעת משתיקה רועמת.
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
הייתי בן 44 הלילה, וחום אימים שרר. שוב לבד... עמדתי בחשכת החדר, לבוש כיאות לי במקטורן שחור ומתחתיו חולצה שחורה. תהיתי אם אכנע לרוח המזרח תיכונית הלוהטת, המיוזעת, הרטובה, הרוח התובעת כיעור של חוסר בושה אסיאתי. תהיתי - אך האם יש לי ברירה? למרות שרגלי רק דרכו בדירה, שקלה רוח הקדים בראשי לטאטא אותי שוב לרחוב. אולי שכחתי משהו בשדרה התוססת הנטושה באישון ליל? בער בי הדחף לשוב לשם, לפתוח בקבוק בירה, לשוטט ולהתקנא באנשים הזחוחים, המרושלים, המנהלים את חייהם לכאורה ללא דאגה ומנהלים אגב אורחה גם את חיינו במין רשת מוזרה של גלי אתר, שחודרת מבעד כל הקירות כמו ישו אישי השומע תפילות ומקטלג את החטא, את הצרכים ואת המטרות של הכול בתיקיות מסודרות. מאסתי באפלה שלי. אך לא, לא יצאתי מהדירה המהבילה מחום שעמד בה ריח דק של שום משארית הפיצה הזנוחה על השיש במטבח, שום המייצג את הנוכחות המרגיזה של אחרים, של הדוס שמכר לי את הפיצה, של הפקידון בביטוח הלאומי, של ההוויה בעולם באופן כללי... הסרתי את המקטורן ושחררתי את החגורה.
השולחן שלפני קרא לי. בהיותו נטול תודעה, לבטח לא אכפת לו שאתפשט לתחתוני, שאשב לפניו כשהשיער הפושע על חזי רטוב מאגלי זיעה וכשמבתי השחי שלי עולה הבל מסריח. השולחן אינו צנזור שיבקר את דברי הלעז והשנינה שלי ואף יכריחני באלימות למחקם מעל סדר היום. אבל אולי גם השולחן הזה הוא התגלמותה של האחרוּת? של האחר בהא הידיעה החושף כל מה שנלוז בי? מפחיד מאד- אם היה אפשרי לייחס לשולחנות שיקול דעת מוסרי, היו משליכים רבים מהם ללהבות בעוון הזוועות שפשעי הניירת ופקידוני השולחנות תרמו להתחוללותן.
אבל די להפשטות חסרות הפשר, שיכור סהרורי שכמוך... מי שמפקפק ומהגג על מהותו של השולחן צריך לצאת לחופשה ארוכה או ללכת לזונה...
רוחי הגתה, ובעל כורחה, בשאריות לעתיד לבוא - במשלוח מסויים שהגיע לרציף של בירקנאו 2 מתישהו ביוני 1944- הגרמנים לא היו חפצים בגברות מטופחות אלא בגברים חסונים. הם דחסו, כהרגלם, 100 יהודים לקרון וקיבלו את הפיקוד מן ההונגרים על הרכבת בקושיצה שבסלובקיה... לא! עלי להדיר רגלי גם מן המחוזות האלה. לא! לא!! איני חי באמת במחוזות הזיכרון המתעתע של אנשים אחרים. אני כאן, מול השולחן המצחין הזה.
אין לי מושג מדוע לחש לי התיקן הגדול המעופף מן החלון שעלי להתחיל לכתוב את השטויות שלי דווקא עכשיו. איזה ערך יש לגיבוב של שאריות, של זיכרונות מעוכים? למזלי לא נחת הג'וק על ראשי...אז מה יום מיומיים? האם הזמן דוחק? נדרתי לעצמי שרק נזק גמור יגרם עקב חשיפת הפרשה ההיא....כל ימי אני מבלה בפירוק פקעת חוטי הצמר המסובכת בקשרים ובדילוג מעל המהמורות המוגלתיות בסיפורים של אנשים אחרים. מה נעור בי פתאום?? לרוב אני יושב וטווה מחדש את סיפורי הגבורה והשואה של לקוחותי בעלי האמצעים, אך מה כעת? כעת, לאור הגעתי לגיל מתקדם שכזה ועקב מה שאירע, ברור כשמש אך ורק ששתיתי כדת. מעבר לזה, אי אפשר לדעת כלום.
אני תמיד מוכן ומזומן לספר סיפורי סבתא שאינם בהכרח נוגעים למערכה שבה לקחתי חלק. אף על פי כן, ברור לי שהם בכל זאת נוגעים למערכה שלי עצמי- כאשר אתה מתחבט בשאלה אם טבעו האנושי של איזה ברנש יכול לאפשר לו לכוון מכונת יריה ולטבוח אנשים חסרי מגן, אין לך מוצא גם מעצמך. אבל למה, לכל הרוחות, שאתחיל לבחוש ברקב הזה הלילה? בגלל השעמום, הצדק, החרמנות, חוסר התכלית שבחיים?
הנה כי כן, לכאורה לא השתנה דבר וחצי דבר במערכות חיי, אך מאז הפרשה בה אעסוק - אם נטייתי הפושעת להסתעף לסיפורי אלף לילה ולילה לא תמנע זאת בעדי - שום דבר אינו בטוח. עין בולשת צופה בי מכל פינה ונוסח חדגוני בוקע מרמקול סמוי ומתרה בי: "תיזהר, באבא!! אף מילה מיותרת. אם לא בא לך, אבא'לה, שילבישו עליך את כל ההצתות בעיר כדאי לך לסתום את התחת..." ואולם, משום שהגירסה הרשמית, המוזמנת, החפה מספק, של הסיפור יצאה לאור, ומשום שגיבור העלילה התפגר, ארשה לעצמי לשחרר את המגופות. מאז ומתמיד רציתי להתוודות, לשפוך את הביוב, להטיל את הרפש שהצטבר במעי. כבודו של בר-מינן אינו אמור להיחשב יותר מכבדו אכול התולעים. גם אם היה רוצח המונים או כוכב רוק. בר מינן אינו אלא גל עצמות. אפילו אם היה שקץ נאלח והצליח להסתתר מאחורי אצטלה הגונה של שם טוב, הוא מן הסתם כבר לא יפגע מכך שה-'אמת' תצא לאור. איש לא יעקור עצמותיו ממנוחתן הנכונה תחת כנפי השכינה.
צעדתי מצד לצד בחדר החשוך ונלחמתי ביצר לפתוח את בקבוק הערק וללגום עוד כוסית לבריאות. יש לי החירות ולא אכחד, אך במצבי המחפיר לא רצוי להתעצל ולקרוס קצת יותר שיכור. עלי להניח את ראשי הדואב על הכר ולהתפלל שמחר לא תהיה הנפילה קשה. כשאקום בבוקר עלי לעטות ארשת של מהוגנות ומזג טוב לבריות, לבקר בביתה של קשישה אחת ולהתבונן בשאריות שלה לעתיד לבוא, באלבומים ובניירות שאותם היא חושבת למיוחדים במינם. מן הסתם לא ראוי בכלל שתעלה צחנת הכהל מלועי. עלי להעלות על ראש מלכותי את הסבתא הרחימאית שהצילה כמה מבני משפחתה מכליה בידי הצורר. מצופה ממני שתמורת הסכום המפולפל שאני דורש עבור שירותי הטובים אכתוב בשמה סיפור חיים מסודר, אוהד, ונאמן 'לאמת', שאהיה לה לצל נאמן.
הייתי מספיק מנוסה בכדי לסבור כי בשעת ההשכמה הנקובה אהיה פיכח למדי, אם לא לחלוטין. הייתי בטוח בכך כפי שידוע לי ללא עוררין שפטרוס הקדוש אינו יושב בשערי השמים. ואולם, התחלתי לשרבט את הסיפור שלי בחיפזון, כאילו יושב מואזין או מנהל משמרת במטבח של מסעדה, ונובח ברמקול צווחני התקוע בראשי. לבוקר בטח אתקשה לפענח את כתב החרטומים המבוסם. אך עדיפה עדות צולעת משתיקה רועמת.
מעל לכול, רציתי לזיין. כן. מאד רציתי לזיין. אני עדיין רוצה - ולפעמים זה יוצא.
פרק ראשון מספרו של יובל ליבליך ״דגנרטור״ הרואה אור בהוצאת כהל, ירושלים 2015.
תגובות פייסבוק
מיד רואים מי מתאים
אלכסנדר טודורובעל סמך תווי פניו של אדם, תוך עשירית שנייה אנו מחליטים מה...
X רבע שעה
הטכנולוגיה שנסרב לבנות
כשעובדי היי טק מגיעים בבוקר למשרד המעוצב, המתוחזק, המפנק והמפתה שלהם ומתבקשים לבצע עבודה - האם הם אמורים להסכים אוטומטית לכל מטלה שמוטלת עליהם? האם הם צריכים לשאול את מי אמורה לשרת הטכנולוגיה שהם יוצרים? האם הם אמורים להתעניין למי היא תימכר? במי היא עלולה לפגוע?
הפודקאסט המאוד מעניין IRL (שפירושו in real life או ״בחיים האמיתיים״) אינו עוסק רק בשאלות הללו, אבל מקדיש להן מקום נכבד. בניגוד לשמו, הפודקאסט דווקא מאמין שהחיים אונליין הם החיים האמיתיים (שנאמר: Online life is real life), ושככל שהבינה המלאכותית נוכחת ביותר תחומיים בחיינו, כך מה שנחשב בתחילה וירטואלי בלבד הופך לחלק בלתי נפרד מהמציאות. נתונים, אלוגריתמים ומכונות ממוחשבות עומדים בלב הסיפורים שמביאה המגישה בריג׳יט טוד (Bridget Todd) מכל העולם. מאחורי הפודקאסט עומדת חברת Mozilla, חברה ללא מטרת רווח המפתחת אפליקציות רשת שונות שהנודעת בהן היא הדפדפן ״פיירפוקס״, תוך שימת דגש על פרטיות וחשיפת מהלכים של תאגידים גדולים.
בפרק המומלץ מאוד, The Tech We Won't Build, הפותח את העונה השישית של הפודקאסט (כדאי מאוד להאזין גם לקודמים) עולות השאלות האם צריך לבנות כל סוג טכנולוגיה רק משום שהדבר אפשרי? באילו תנאים ישנה חובה מוסרית לדווח על טכנולוגיות פוגעניות? בין הסיפורים: עובדת גוגל מספרת מדוע התפטרה, אקדמאים דנים בשאלת המוסריות של טכנולוגיות זיהוי פנים המפלות מיעוטים, אקטיביסטים מדווחים מהשטח במקומות שבהם מעצמות מנצלות טכנולוגיות חדישות לרעה ועוד.
צאצאי העבדוּת
״נסו לדמיין שמישהו במשפחתכם זכה ליחס הכי נורא שבני אדם יכולים להתייחס בו לאדם אחר, ושהכאב האיום הזה אינו מרפה אלא מחלחל מבעד לדורות שחלפו״ - כך פותח חבר הפרלמנט הבריטי קלייב לואיס (Clive Lewis) את הטריילר לפודקאסט שהוא יוצר ביחד עם העיתונאית לורה טרווליאן, שהיא, לעומת זאת, צאצאית של בעלי עבדים.
ממרחק הדורות, שניהם מנסים להתמודד עם העבר הכואב, ובששת פרקי הפודקאסט Heirs of Enslavement הם נוסעים ביחד לגרנדה, ברבדוס ומשם בחזרה ללונדון ומנסים למצוא דרך שתוביל לפיוס עם העבר. הם נפגשים עם צאצאים של משפחות מן הקריביים, הם חוקרים זיכרונות והם שואלים איזה מין צדק או מחילה הם ואחרים מחפשים.