שירה אינה מותרות

לאיכות האור שבו אנו בוחנות לעומק את חיינו יש השפעה ישירה על התוצר שאותו אנו חיות, ועל השינויים שאנחנו מקוות ליצור באמצעות חיים אלה. בתוך האור הזה אנחנו מעצבות את הרעיונות, שבעזרתם אנחנו שוקדות על הכישוף שלנו ומגשימות אותו. זוהי שירה כהארה, מפני שבאמצעות השירה אנחנו מעניקות שֵם לרעיונות שנותרו, לפני היות השיר, חסרי שם וחסרי צורה,  מתעתדים להיוולד, אבל כבר מורגשים. זיקוק החוויה שממנה שירה אמיתית נובעת מוליד מחשבה כשם שחלום מוליד מושג, כשם שרגש מוליד רעיון, כשם שידע מוליד (מקדים) הבנה.

כשאנחנו לומדות להתמודד עם האינטימיות שבבחינה המדוקדקת ולפרוח בה, כשאנחנו לומדות להשתמש בתוצרי הבחינה המדוקדקת הזאת של כוח בחיינו, מתחילים הפחדים, שמושלים בחיינו ומעצבים את שתיקותינו, לאבד את אחיזתם בנו.

 כי לכל אחת מאתנו כאישה יש מקום אפל בפנים, שבו, חבויה וצומחת, מתעצמת הנשמה האמיתית שלנו, "יפה/ וקשוחה כעץ ערמונים /  תומך לנגד סיוט החולשה/  שלך־שלנו". ¹. ושל אין־האונים שלך־שלנו.

מקומות אלה של אפשרות בתוכנו הם מקומות אפלים, כי הם קדומים וחבויים; הם שרדו והתחזקו בזכות האפלה הזאת. בתוככי המקומות העמוקים הללו שומרת כל אחת מאתנו מאגר של יצירתיות ועוצמה, של רגש ושל ריגוש שלא נבדקו ולא תועדו. מקום העוצמה של האישה בתוך כל אחת מאתנו אינו לבן ואינו חשוף; הוא אפל, הוא עתיק והוא עמוק.

כשאנחנו מסתכלות על החיים באופן האירופאי רק כעל בעיה שיש לפתור, אנחנו מסתמכות אך ורק על הרעיונות שלנו שישחררו אותנו, כי אלו הדברים שהאבות הלבנים אמרו לנו שהם יקרי ערך. אבל כשאנחנו באות יותר ויותר במגע עם תודעת החיים הקדומה והלא אירופאית שלנו, כמצב שיש לחוות וליצור בו קשרי גומלין,  אנחנו לומדות יותר ויותר להעריך את הרגשות שלנו, ולכבד את מקורות הכוח החבויים שלנו, שמהם מגיע ידע אמיתי — ולכן גם פעולה בת־קיימא.

ברגע הזה בהיסטוריה אני מאמינה שנשים נושאות בתוכן את האפשרות למיזוג שתי הגישות הללו, הדרושות כל כך להישרדות,  ואנחנו הכי קרובות לכך בשירה שלנו. כוונתי פה לשירה כזיקוק התגלותי של חוויית חיים, לא למשחק המילים העקר שפעמים רבות מדי האבות הלבנים הגדירו בטעות כמשמעות המילה שירה — שמסתיר רצון נואש לדמיון חסר תובנה עמוקה.

 עבור נשים אפוא השירה אינה מותרות. היא הכרח חיוני לקיום שלנו. היא מעצבת את איכות האור שבתוכו אנחנו מבטאות את תקוותינו ואת חלומותינו לחירות ולשינוי, שבתחילה נהפכות למילים, אחר כך לרעיון, ומאוחר יותר לפעולה מוחשית יותר. השירה היא הדרך שבה אנחנו עוזרות לתת שם למה־שאין־לו־שם כדי שיהיה אפשר לחשוב עליו. את האופקים הרחוקים ביותר של תקוותינו ופחדינו מרצפים השירים שלנו, חצובים מחוויות הסלעים של חיי היום־יום שלנו.

 ככל שאנחנו מכירות בהם יותר ומקבלות אותם, הרגשות שלנו והפענוח הכן שלהם הופכים לערי מקלט ולאתרי קינון לרעיונות הרדיקליים והנועזים ביותר. הם הופכים להיות בית מחסה לאותו  הבדל שכל כך חיוני לשינוי ולהמשגה של כל פעולה משמעותית.  ברגע זה ממש אני יכולה לספור לפחות עשרה רעיונות, שהיו בלתי נסבלים או בלתי מובנים ומפחידים בעיניי, מלבד בפעמים שהם הופיעו בעקבות חלומות ושירים. זאת לא פנטזיה חסרת תוחלת, אלא קשב מוקפד למשמעות האמיתית של "אני מרגישה שזה נכון". אנחנו יכולות לאמן את עצמנו לכבד את הרגשות שלנו ולהמיר אותם לשפה כדי לשתף אותם. ובמקום שעדיין לא קיימת בו שפה, השירה שלנו היא זו שעוזרת לנו לייצר אותה. השירה אינה רק חלום וחזון; היא השלד האדריכלי של חיינו. היא מניחה את היסודות לעתיד של שינוי, לגשר מעל הפחדים שלנו מפני מה שמעולם לא היה בעבר.

אפשרות אינה דבר נצחי וגם לא מיידי. לא קל לשמור על האמונה ביעילותה. לפעמים אנחנו יכולות לעמול קשה ולאורך זמן כדי לבסס ראש חץ של התנגדות אמיתית לסוגי המוות שמצפים שנחיה, ואז לראות את ראש החץ הזה מותקף או מאוים באמצעות אותם הבלים שחיברתו אותנו לפחד מהם, או על ידי מניעת האישורים שאיימו כי עלינו להשיג כדי להיות מוגנות. נשים רואות את עצמנו מוקטנות ומטושטשות בהאשמות הכוזבות והחביבות לכאורה על כך שאנחנו ילדותיות, פרובינציאליות, הפכפכות וחושניות. ומי שואלת את השאלה: האם אני משנה את ההילה שלך, את התפיסות שלך,  את החלומות שלך, או שמא אני פשוט מניעה אותך לפעולה זמנית וריאקטיבית? ואף על פי שהפעולה האחרונה אינה משימה צנועה, יש לבחון אותה בהקשר של הצורך בתיקון אמיתי של התשתיות הבסיסיות של חיינו.

האבות הלבנים אמרו לנו: אני חושב, משמע אני קיים. האֵם השחורה שבכל אחת מאתנו — המשוררת — לוחשת בחלומותינו: אני מרגישה, משמע אני יכולה להיות חופשייה. השירה מייצרת את השפה לבטא ולאשר את הדרישה המהפכנית הזאת, לממש את החירות הזאת.

 עם זאת, חוויות החיים לימדו אותנו שפעולה ב"כאן ועכשיו" גם היא חיונית, תמיד. ילדינו לא יכולים לחלום אם הם לא בין החיים,  הם לא יכולים לחיות אם הם לא אוכלים, ומי מלבדנו יאכיל אותם באוכל האמיתי, שבלעדיו חלומותיהם לא יהיו שונים משלנו? "אם אתן רוצות שנשנה את העולם מתישהו, עלינו לכל הפחות לחיות מספיק זמן כדי להגיע לבגרות," צועקת הילדה.

 לפעמים אנחנו מסממות את עצמנו בחלומות על רעיונות חדשים.  הראש יציל אותנו. השכל לבדו ישחרר אותנו. אבל כבר אין שום רעיונות חדשים שמחכים מאחורי הקלעים להציל אותנו כנשים,  כבנות אנוש. יש רק רעיונות ישנים ונשכחים, שילובים, אומדנים וזיהויים חדשים שבאים מתוכנו — מלווים באומץ מחודש לנסות אותם. ואנחנו חייבות לעודד את עצמנו וזו את זו, ללא הרף, לנסות את פעולות הכפירה שאליהן רומזים חלומותינו, ושרבים כל כך מהרעיונות הנושנים שלנו מטילים בהן רפש. בחזית התנועה שלנו לשינוי נמצאת אך ורק השירה שמרמזת על אפשרות שנעשית למציאות. השירים שלנו מנסחים את ההשלכות של עצמנו, את מה שאנחנו מרגישות בתוך תוכנו ומעזות להפוך למציאות, את הפחדים שלנו, את התקוות שלנו, את הזוועות שקרובות ביותר ללבנו.

כי בתוך תבניות חיים שמוגדרות על ידי רווח, כוח רציף, העלמה מוסדית של צלם אנוש, הרגשות שלנו לא היו אמורים לשרוד. הרגשות, שנותרו בסביבה כנספחים בלתי נמנעים או כהסחות דעת בלתי מזיקות, נדרשו לכרוע ברך בפני המחשבות, כמו שנשים נדרשו לכרוע ברך בפני גברים. אבל נשים שרדו. כמשוררות. וכבר אין שום כאבים חדשים. הרגשנו את כולם כבר בעבר. הסתרנו את העובדה הזו באותו מקום שבו החבאנו את הכוח שלנו. הם צצים בחלומות שלנו, והחלומות שלנו הם אלה שמתווים את הדרך לחירות. חלומות אלה הופכים ברי מימוש בזכות השירים שלנו, שמעניקים לנו את הכוח ואת האומץ לראות, להרגיש, לדבר ולהעז.

 אם מה שאנחנו זקוקות לו כדי לחלום, כדי להניע את נפשותינו לעומק וישר לעבר ההבטחה ובאמצעותה, מבוטל כדברי מותרות, אז אנחנו מוותרות על הליבה — על המקור — של כוחנו, על הנשיות שלנו; אנחנו מוותרות על העתיד של העולמות שלנו.

 כי כבר אין שום רעיונות חדשים. יש רק דרכים חדשות להרגיש את הרעיונות האלה — לבחון מה ההרגשה לחיות אותם ביום ראשון בשבע בבוקר, אחרי ארוחת בוהוריים, בזמן התעלסות, מלחמה, לידה, אֵבֶל על המתים שלנו — כשאנחנו סובלות מהכמיהות הנושנות שלנו, נלחמות באזהרות ובפחדים הנושנים מלהיות שותקות וחסרות אונים ובודדות, בזמן שאנחנו טועמות אפשרויות ועוצמות חדשות.

המסה פורסמה לראשונה בכתב העת כריסליס  (Chrysalis: A  Magazine of  Female  Culture ,1977)

מתוך הספר "אחות אאוטסיידרית" מאת אודרי לורד, תרגום: רונה משיח (הוצאת פרדס, 2022)

תמונה ראשית: קליופה, המוזה האחראית על השירה, בפרסקו בעיר פומפיי (המאה הראשונה לספירה). תצלום: Sailko, ויקיפדיה