תפוסה עם גבר

יום אחד, תוך כדי שיחה עם חברות על הרגלם המשונה של הגברים שחושבים שהם מאהבים נפלאים, אך אינם טורחים להתעניין בסיפוקה של בת הזוג, פלטתי את ה־ men are trash - כל הגברים חארות — הידוע. אחת מבנות השיח פנתה אליי ואמרה,  במילים אחרות: "נו, באמת, תפסיקי עם השטויות שלך. אין לך בעיה להגיד את זה, כי הבחור שלך לא מושלם במקרה? די עם הקשקוש הזה." באותו רגע לא באמת ידעתי מה לענות. נחשפתי בצביעותי.

 עם זאת, אני בטוחה שאם מחר אשוב להיות רווקה, אתקשה מאוד לפתח קשר חדש עם גבר. לעולם לא יהיה לי הכוח להתחיל מאפס עם גבר זר, ובוודאי שאהיה הרבה פחות סובלנית לנוכח דברים שהיו מקובלים עליי אז, ועדיין מקובלים על גברים (ונשים), דברים שפירקנו ובנינו מחדש ביחד, בן זוגי ואני.

כשפגשתי באיש שעמד להיות בן זוגי, הייתי בקושי בת שבע־עשרה, ולעולם לא היה עולה אז בדעתי לשנוא גברים. היה להם תפקיד מפתח בעיצוב הדימוי העצמי שלי. הדעה שלהם, ורק הדעה שלהם,  נחשבה בעיניי. גם אם אמרו לי מאות פעמים שאני יפה (או חכמה, אבל זה לא היה כזה חשוב), שום גבר,  מלבד אבי, לא אישר לי זאת. כלומר לא האמנתי אף לא לשנייה לאמירות האלה. כל הזמן תהיתי אם אני רזה מספיק, לבושה יפה מספיק, האם בכלל יום אחד אמצא חן בעיניהם? הייתי בטוחה בכל מאודי שלא, שלבטח אסיים את חיי לבדי, בלי שאדע אי־פעם אהבה מהי. בעוד מוחי מתפוצץ מרוב מסרים רומנטיים שמנחילים לילדות, נשמעתי אכן דרמטית מאוד. ובכל זאת ליוותה אותי עדיין התחושה שבחורים בני גילי מעדיפים להפגין תדמית של ביצועיסט צורך מין )משהו שלא ממש התחשק לי לתת, אבל אם זה מה שצריך לעשות כדי שלא ישליכו אותך כמו איזו גרב ישנה, אז קדימה) — וזאת על חשבון אהבה. זו נורת אזהרה שעליה גדלות כל הנערות, ומה שמצופה מכל הנערים הנדרשים להימנע מרגשות.

 היה לי מזל כי פגשתי מישהו שלא דרש ממני מין ולא חשש להודות שגם הוא מחפש אהבה. בגיל שבע־עשרה, לא ממש אהבתי את עצמי, וחמקתי ממש בדקה התשעים מכמה אנשים מזוויעים (אף שיש הרבה מאוד כאלה) שהכאיבו לי, אפילו בלי שאדע זאת. ברור שבאותם ימים לא הייתי פמיניסטית. למעשה באותה תקופה עדיין לא ביטאתי הרבה דעות שהן שלי לחלוטין. וכמוני הבחור שלי — פירקנו  ובנינו יחד, והמבט שלנו על העולם המשיך מאז לדבוק יחד.

אין לי כוונה לירוק לבור שממנו אני שותה, אבל אם לדבר בכנות — אז לא, בחיר לבי אינו מושלם. הוא לא אונס אותי, הוא לא מכה אותי, הוא שוטף כלים, שואב את האבק ומתייחס אליי בכבוד שלו אני ראויה. האם לזה קוראים להיות מושלם? או שפשוט זה המינימום — האם הפרמטרים נמוכים עד כדי כך שהם מאפשרים לגבר לצאת מזה בזול כל כך?

 חשוב מאוד להבהיר: גם אני לא מושלמת, ואיש אינו מושלם. ובכל זאת, נראה לי שהמאמץ שנשים משקיעות כדי להיות נעימות יותר בעיני בן זוגם אינו זוכה להדדיות, אלא לעתים נדירות מאוד.

אנחנו הולכות לטיפול, קוראות ספרים כדי ללמוד איך להיות מאורגנות יותר, רגועות יותר ואיך להתענג,  אנחנו חולקות את תחושות הנפש שלנו, אנחנו יוזמות שיחות, עושות ספורט ודיאטות, משנות מראה, עושות ניתוחים פלסטיים, הולכות למאמנים, מחליפות מקום עבודה, מתקפלות לארבע. הנשים שרויות בתהליך שינוי תמידי כדי להתאים לכל מצב.

 עם מחצלת היוגה שלי, יישומון מדיטציה בנייד,  שני סוגי תרפיה, ספרים על תקשורת לא אלימה וויסות יחסי של הרגשות שלי, שלפעמים עולים על גדותיהם, אני מרגישה כמו קלישאה. אני זוכרת את עצמי מסבירה לבן הזוג שלי מהם עקרונות התקשורת הלא אלימה, בתקווה שכך נוכל לבטא את המחלוקות שלנו מבלי לצלול מיד לתוך ויכוחים סוערים. גם הוא היה יכול לקרוא את הספר שקניתי. או — כמה מטורף! — היה יכול להקדים תרופה למצב, להיווכח שהמחלוקות בינינו לא שוכחות, ולהציע, בעצמו,  פתרון! אבל זה לא קרה. אני זו שלקחתי על עצמי את הנטל הרגשי. זה מה שנשים נאלצות לעשות מכיוון שהן היחידות בתוך הקשר ההטרוסקסואלי שלמדו לעשות זאת. גם הגברים יכולים להתחיל ללמוד את העסק. אבל זה כמו ללמוד שפה זרה: הרבה יותר מסובך בגיל בוגר, ואם בת השיח עושה מאמץ עילאי כדי לדבר את השפה של בן הזוג, למה בכלל לטרוח?

 היום, אף שאני אוהבת את בן הזוג שלי ואין לי שום כוונה להיפרד ממנו, אני עדיין דבקה בעוינות שלי כלפי גברים ומצהירה עליה בקול רם. והוא חלק מהם. זה אפשרי, כי החיים אינם פשוטים, ואני חווה בו זמנית את הייחודי ואת הכללי.

מחד גיסא, אני עדה מדי יום לאנושיות של הגבר הזה במיוחד, ולמאמצים שלו. הם לא תמיד מספיקים, ההתקדמות קשה לפעמים אבל זה שווה.  אני ממשיכה להעיר לו על כך שהוא מצפה שאגיש לו בצורה לעוסה ומתומצתת את התפיסות והרעיונות על אודות הזכריות, על כך שאינו מפרק ובונה מחדש את זו שלו, כפי שהיה יכול, על כך שהוא עדיין קוטע את דבריי, מסרב להודות שטעה, אינו מיטיב להקשיב לי או לתמוך בי כשאני פוחדת או בוכה — כל כך הרבה דברים שהם חלק מוטבע בגבריות.

הסיבה שאני מסרבת להעניק לו את הזכות להיות רדוד — הלוא הוא גבר וכך בנויים הגברים — נובעת בעיקר מהעובדה שאני רוצה להעניק לעצמי את אותה מידת הערכה שיש לי כלפי נשים אחרות, שלהן אני מאחלת יחסים שוויוניים באמת.

אבל איני חיה בבועה שלי, מנותקת משאר העולם והחברה. אני גם עדה, מדי יום, לאדישות העצומה של הגברים כלפי נשים. אני עדה למספרים המצביעים על אונס, הטרדה, רצח נשים, לדיונים ברשתות החברתיות, לשיחות בין גברים שאני פוגשת או שעמם אני פועלת. להחלטות של אישים פוליטיים, למילים השגורות בפי אמנים זכריים כדי לדבר עלינו.  לבדיחות הסקסיסטיות, שעדיין מעוררות תמיד פרצי צחוק מתגלגל. ואני מבינה שמאחורי כל גבר המודע איכשהו לזכות הגברית שלו, ישנן כמה נשים שעבדו קשה כדי שיפקח עיניים, ושרובם מתקשים להודות בזה. ואני מגלה שעדיין יש גברים רבים ששומרים בנחישות על עיניים עצומות.

מתוך הספר "גברים, אני שונאת אותם" מאת פולין ארמאנז', מצרפתית: דורית דליות, ראה אור בהוצאת פרדס, 2022

תמונה ראשית: "דברו על זה" - הפגנה ביום הבינלאומי נגד אלימות במשפחה, בון (2020). תצלום: מיקה באומייסטר, unsplash.com

Photo by Mika Baumeister on Unsplash