Sharing is Uncaring

השבוע נזכרתי באירוע שהתרחש לפני שש או שבע שנים, במסיבה שהשתתפתי בה, על גג של מישהו בתל-אביב. המסיבה היתה מלאה באנשי ספרות: סופרים, משוררים, עורכים, חוקרי ספרות ומבקרים לעת מצוא. בחור אחד, אדם משכיל ואינטלגנטי לכל הדעות, ניגש אל בחור שני, מכר קרוב שלו ממעגל ראשון או שני, סופר שאז פרסם את ספרו הראשון וזכה לביקורות נלהבות מקיר לקיר, ושאל אותו בישירות (ייתכן שהאלכוהול שנשפך כמים במסיבה ההיא היה אחראי לישירות הזו): "אתה מסוגל לשמוע משהו ביקורתי?"

"כ-כן" מלמל הסופר המתחיל, שהיה דיי שתוי בעצמו.

"תדע לך שלא אהבתי את הספר שלך." הודיע הבחור למכרו משכבר. "בכלל לא אהבתי". המשיך. "יש משהו מאוד מעצבן בכתיבה שלך", קבע לסיום. עיניו, שבתחילתם של חילופי הדברים לא משו מעיניו של הסופר המתחיל, הושפלו לרגע אל חרטומי נעליו כאילו כל הנאמר היה יותר מדיי אפילו בשבילו. הסופר המתחיל הניד תחילה בראשו בתמיהה, ככל הנראה לא ציפה לשמוע ביקורת נוקבת כל כך ועם זאת לא ממש מנומקת על ספרו, בנסיבות חברתיות, חבריות, שכאלה, ואז, ספק במבוכה ספק משום שלא מצא משהו יותר טוב להגיד, ענה קצרות: "טוב, זכותך." יכול להיות שאפילו הרים את כוס הוודקה שבידו כמברך את רעהו על האומץ לומר בישירות את אשר על ליבו.

זכור לי שחילופי הדברים השאירו אותי בתחושת אי נוחות גדולה, למרות שלא היתה להם כל נגיעה אישית אליי. משהו במצב הקיומי החשוף, השברירי, של הסופר המתחיל, חלחל גם לתוכי, למרות שבתקופה ההיא עדיין לא פרסמתי ספר ראשון (ייתכן מאוד שכבר אז היו לי כוונות להרהיב עוז ולעשות זאת בסופו של דבר), ואני זוכרת היטב את תחושת השרירותיות האכזרית של הרגע ההוא, שבו מעטה הבדידות, שהוא הכרח לאדם הכותב, נקרע באחת פשוט משום שמישהו מחליט לעשות זאת, ולהציג אותך בפני כל, עירום ועריה.

אז עדיין לא היה לנו פייסבוק.

או לפחות, הוא לא היה קיים בחיינו בעוצמה שבה הוא מתקיים בהווה.

הפייסבוק מייצר אתיקה של uncaring; כזו שתובעת מהמשתתפים לא לדאוג יותר ליצירה הספרותית ולרווחתה, לא להכיל אותה, לכבד אותה או את יוצרה ולא להעניק להם מקום בעולם

עידן הפייסבוק הפך את כל הסופרים והמשוררים לחיות מבוהלות הנמצאות תמיד בעיצומה של מנוסה מאורות המכונית המסנוורים המכים בהם: כל יום, כל שעה, כל דקה, יכול לבוא מישהו, בחסות פייסבוק, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ולקרוע לגזרים את מה שכתבת בדי עמל. את הלבטים, המעצורים החברתיים והבושה, אפילו את הצורך "לנמק" את הדברים, "להוכיח" את הביקורת שלך – החליפה המיידיות של ה-share .

האמריקאים מלמדים את ילדיהם ש-Sharing Is Caring אבל הפייסבוק הפך את ה-share לאמצעי המהיר ביותר לבטל את ה-care. הפייסבוק מייצר אתיקה של uncaring; כזו שתובעת מהמשתתפים לא לדאוג יותר ליצירה הספרותית ולרווחתה, לא להכיל אותה, לכבד אותה או את יוצרה ולא להעניק להם מקום בעולם. אני כבר יכולה לראות בעיניי רוחי את המצקצקים בלשונם, אלה שיגידו: שטויות, בדידותו של האמן אל מול מבטה המתנכר של הבורגנות הוא רעיון ישן, הוא מתחיל מאז עליית הבורגנות עצמה. אני מסכימה. עוד בסיפור החניכה המוקדם שלו, "טוניו קרגר", ניסח תומאס מאן את העמידה הנואשת אבל גם הגאה של האמן, טוניו קרגר, אל מול מושאי אהבתו הנכזבת – האנס האנסן ואיגה הולם – הבלונדינים החסונים והמעשיים, המקובלים בחברה, שבהם אפשר אולי להתאהב (טעות, תמיד טעות חמורה), אבל אף פעם לא לראות בהן פרטנרים לדיאלוג ספרותי:

"יבוא יום ושמו ילך לפניו, וכל מה שיכתוב יראה אור – או אז נראה אם לא יהיה בכך כדי לעשות רושם על אינגה הולם... לא, הדבר לא ירשים אותה כלל – הלא זו כל הצרה [...] למחשבה הזאת התכווץ לבו של טוניו קרגר עד כאב. להרגיש כיצד רוחשים בקרבך כוחות מופלאים של תוגה ושל שעשוע, ולדעת עם זאת כי אלה שנפשך יוצאת אליהם עומדים להם מנגד מתנכרים ושאננים – כמה יש בזה כדי להכאיב!"

דמותה הבלונדינית האדישה של אינגה הולם, אשת המעשה, נציגת ה- comme il faut היא לא הראשונה וודאי לא האחרונה בשורת דמויות של בורגנים שבעים ואטומים, שאין להם שום יכולת להבין או לחוש אמפטיה כלפיי הסופר, שכתיבתו רק מעוררת בהם כעס ומבוכה. ובכל זאת אני טוענת שעידן הפייסבוק הפך את כולנו למין אינגות כאלה, בוריאציה משוכללת במיוחד: אם אינגה בחרה להסיט את המבט מייסורי האהבה של טוניו המתפתל מולה בשיריו הסוערים, קצת כמו המורה יחזקאל מול שירי האהבה החשופים של נעימה ששון בסיפורה של עמליה כהנא-כרמון, הרי שבעידן הפייסבוק אף אחד לא מסיט את המבט. להיפך, כולם רוצים להסתכל; להסתכל אחד לשני בפוסטים, בתמונות, בתחתונים – להסיק מתוכם על היצירה וההיפך. המבט הפייסבוקי ה-uncaring הוא המבט המהיר, החותך, המרפרף מעל היצירה מבלי לקרוא אותה, זריז לשפוט על סמך הכותרות הראשיות, על סמך השיח על-אודות, על פי ה"פוליטיקה" של הזהויות (שאף פעם לא מצליחה באמת לרדת לעומקן של הזהויות האמיתיות, אלה שמסתתרות מתחת לפני השטח).

בפייסבוק אין סיפור, יש רק וידוי. והוידוי, ככל וידוי, הוא חושפני, ישיר, מיידי, כל כך אינטימי עד שלמעשה הוא מבטל כל אינטימיות

יותר מזה, מבט ה-uncaring הפייסבוקי – התבוננות-היתר שאינה רואה באמת – מכוונת לא רק כלפיי האחרים אלא גם כלפיי העצמי. בפייסבוק אין סיפור, יש רק וידוי. והוידוי, ככל וידוי, הוא חושפני, ישיר, מיידי, כל כך אינטימי עד שלמעשה הוא מבטל כל אינטימיות: שהרי אם מאן דהו בחר לשטוח בפניי, הזרה לו לחלוטין, פרטים כה אישיים מחייו, ייתכן, אני שואלת את עצמי, שפרטים אלו אינם אישיים כלל? אולי הם ידועים, בעצם, לכל מכריו, בני משפחתו והקולגות שלו בעבודה? ואולי – גרוע מזה – אולי האינטימיות הכרוכה בכתיבתם היא מדומה, ונועדה למעשה לכסות על אמיתות אחרות, אינטימיות בהרבה אך אולי מחמיאות פחות לאגו של המתוודה? מרבית הוידויים בפייסבוק מסתיימים במוסר השכל: יש קלקול כלשהו, אי-צדק, עוול, ואולי רק טעות בהבנה שעליה המתוודה מעוניין להצביע. הוא עצמו לא חלק מהבעיה, הוא מתבונן תמים, כל כך תמים עד שהוא לא מבין מדוע האחרים אינם מבינים מה שידוע ונהיר לו זה מכבר. ועדיין, עובדה שאינם מבינים. והוא מוכרח, פשוט מוכרח, להסביר להם. בפייסבוק כולם מחנכים ומחנכות. ומה לפרוזה ולכול זה? מהי פרוזה בעידן הפייסבוק? מבט מרפרף ברשימות רבי המכר מעיד שזו אינה זוכה לביקוש גדול. לפחות לא בחלק של ספרות המקור. גרוע מזה, נדמה שמה שכן זוכה לביקוש פועל באותה מתכונת של פוסט בפייסבוק: ישיר, מיידי, נטול סאבטקסט, נטול שום דבר חוץ מאשר הוידוי האישי-חושפני העומד כשהוא לעצמו; בלי שום צורך בצעיף אמנותי, בלי שום צורך באמנות בכלל, אבל עם כוונה שלמה לחנך, להסביר, להאיר, בין אם מדובר באידיאולוגיה או בחיים "נכונים" יותר, כמו ספר וידויים של נשים ש"מדברות מיניות", ומופיע, איך לא, ברשימת רבי המכר של ספרי הפרוזה.

אבל תפקידה של ספרות ושל פרוזה בפרט אינו לחלץ וידויים מאנשים בשר ודם, וגם לא לחנך או להטיף. מהו, בכל זאת, התפקיד הזה? האם ניתן בכלל לנסח אותו? האם ניתן לנסח אותו בעידן הנוכחי, עידן ה- sharing וה-uncaring של פייסבוק? האם אפשר בכלל להמשיך לכתוב פרוזה בעידן פייסבוק?

גרושתו של ריימונד קארבר נתנה לו עצה: "תספר את הסיפור כמו שאתה צריך לספר אותו. ועזוב את כל השאר."

בסיפורו "אינטימיות" (Intimacy), אחד מסיפוריו המאוחרים והחושפניים ביותר של ריימונד קארבר, הוא מספר על ביקור בביתה של אשתו לשעבר – זמן רב לאחר שהתגרשו. היחסים ביניהם היו בעבר אינטנסיביים מאוד: יחסים סוערים, מלאי תשוקה אבל גם גדושים במריבות אלימות, בגידות והלקאה עצמית משני הצדדים. אלה גם היו היחסים שבנו אותו כסופר. הוא התחיל לכתוב בעידודה, דמותה הופיעה בגרסאות שונות ברבים מסיפוריו. גם בביקור הזה, שמתחיל במריבה שנראית כאילו היא עומדת לגלוש במהרה לאלימות, הוא מבהיר, "שלא תהיה טעות, אני מרגיש בבית". אחר כך הם מדברים על הכתיבה שלו. היא רותחת מזעם על כך שהשתמש ביחסים ביניהם בכתיבתו ועל האופן שבו הציג אותה בסיפוריו לאורך השנים. היא טוענת כנגדו שהוא "הציג אותה ללעג ולקלס ביצירה שלו". אבל בסצינת הפרידה המצמררת שלהם, כשהוא כורע על ברכיו לפניה, כמו במעין הצעת נישואים מאוחרת או אולי בקשת מחילה, מתברר שהיא מודעת היטב לכך שגם המפגש הזה עצמו עומד להפוך לסיפור קצר של ריימונד קארבר. והיא נותנת לו עצה ספרותית קצרה: "תספר את הסיפור כמו שאתה צריך לספר אותו. ועזוב את כל השאר. כמו תמיד. אתה הרי עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן, שזה לא צריך להיות קשה לך."

אשתו לשעבר של קארבר מנסחת באופן הברור ביותר את הצו הפואטי שהיא מעבירה לבעלה הסופר, צו שהוא אולי גם תמצית הפואטיקה של הסיפור הקצר בכלל: יצירת אינטימיות. סיפור קצר צריך ליצור אינטימיות. אינטימיות עם הקורא, אינטימיות עם העולם ומה שיש בו.

אינטימיות אינה וידוי על מה ש"באמת" קרה (אלא אם כן לוידוי הזה יש מטרות פואטיות מיוחדות, ובדרך כלל מתוחכמות ומניפולטיביות במכוון, ובכך עסקה ספרות הוידוי הענפה – מהוידויים של רוסו ל"סונטת קרויצר" של טולסטוי). יצירת אינטימיות אינה "חשיפה". זה לא להתפשט או להפשיט אחרים, להציגם עירום ועריה בכיכר בעיר. נהפוך הוא, אינטימיות היא עניין הכרוך בזהירות, בסלקטיביות, בבחירה מדוקדקת ומושכלת של פרטים שאותם יש להעביר הלאה, להפקידם כמתנה יקרת ערך בידיו של הקורא. "תספר את הסיפור כמו שאתה צריך לספר אותו, ועזוב את כל השאר." עזוב את התביעה לכנות מקסימלית, לחשיפה "אמיצה" וטוטאלית, עזוב גם את היומרה להצטייר כטוב, כצודק, כחכם-יותר-מכולם, כנכון-פוליטית. עזוב את כל אלה. תניח בצד. בחר את מה שחשוב. יש סיפור שמסתתר שם, ביומיום, בדרמה שוברת הלב של חיינו, ומי שמוכרח לספר את הסיפור הזה צריך לעשות זאת בדרך האפקטיבית ביותר מבחינה אומנותית.

קארבר, ושאר אמני הסיפור הקצר שקדמו לו ושבאו אחריו, מצ'כוב ועד אליס מונרו, ידעו שהדרך האפקטיבית ביותר מבחינה אמנותית היא אף פעם לא דרך של sharing  אבל היא תמיד דרך של caring: דרך של התבוננות על כל מה שמשתמע ממנה, ובעיקר: דרך של נקיטת אחריות ביחס לכל מה שהמבט מגלה: ביחס לאחר העומד שם, מולך, במלוא קסמו עליבותו וחולשתו, וגם ביחס לעצמך, בין אם אתה סופר בשיא תהילתו או סתם גבר שבור שמתגולל על הרצפה לרגליה של אשתו לשעבר.

סיפורו של קארבר "אינטימיות" פותח אופק אופטימי עבור הפרוזה, ובפרט עבור הסיפור הקצר, הז'אנר הקרוב ביותר לפוסט בפייסבוק – ומשום כך גם זה שנפגע אנושות בעידן הפייסבוק. האופק הזה לא קשור בהחזרת כבודו האבוד של הסופר, זה שנגזל ממנו לכאורה בעידן הפייסבוק. למעשה, ייתכן שבצדק נמנעות בעידן הזה מסופרים ומשוררים פריבלגיות מיוחדות. אולי אפילו טוב – גם בשבילם, גם עבור יצירתם – שיהיה מישהו שייגש אליהם במסיבה רבת המשתתפים של פייסבוק ויגיד: אתה יודע מה, אדון סופר, לא סבלתי את כתיבתך. וביננו, אם אתה אדון סופר ולא גברת סופרת אולי אפילו מגיע לך שיקרה לך דבר כזה, הרי ממילא כל שאר העולם עסוק בלהלל ולקלס אותך.

האופק האופטימי שקארבר מצביע עליו, קשור, בעיניי, באפשרות לספר את הסיפור כמו שאת ואתה צריכים לספר אותו: לא משום שאתם רוצים "לשתף" את הקוראים בחייכם וגם לא משום שאתם רוצים "ללָמד" אותם איזה "שיעור"; אלא פשוט מפני שאתם מאמינים שמדובר בסיפור שצריך להיות מסופר, ושאף אחד מלבדכם לא יוכל לספר אותו באותו אופן, או לפחות - טוב כמוכם.

הטקסט ראה אור לראשונה בגיליון מספר 15 של כתב העת "הו!" בעריכת דורי מנור.

ד"ר תמר מרין היא סופרת.

ניו יורק: מונית ושלט ניאון. תצלום: Seb ב-unsplash.com

Seb