בין דין לחסד

גרגוריוס הנוצרי וגרגור של קפקא

הסיפורים 'הגלגול' ו'גזר דין' של קפקא נכתבו באותה שנה. שניהם מסתיימים במות הבן שהאב  הנורא דן למיתה והבן מתמסר לדינו. ב'גלגול' גרגור סמסא הופך לחרק וסופו שמושלך לאשפה במצוות האב. מעניינת השוואה לסיפור 'הנבחר' של תומס מאן, שהוא גירסה של אגדה נוצרית, על גרגוריוס שאשם בחטא גילוי עריות כפול, הן של הוריו והן שלו, והתוצאה היא שהוא יוצא לגלות למירוק חטאיו והופך לחרק. בתום תהליך רב שנים הוא נבחר להיות אפיפיור ונודע כאפיפיור עושה חסדים. יש להניח שלא במקרה שני גיבורי הספורים נושאים אותו שם: גרגור! גם גיבורו של 'גזר דין' שמו גאורג, שם שדומה לשם גרגור.

גרגוריוס הנוצרי מתגלגל ביצור דמוי שרץ-חרק זעיר, וכך גם גרגור סמסא של קפקא. אצל גרגוריוס מודגשת זעירותו וקטנותו ללא גוון שיפוטי, ואילו אצל קפקא מודגשת הסלידה ממהותו הדוחה הנחותה. 'הגלגול' של קפקא הוא בלתי הפיך, הרסני-רגרסיבי, ולפי א.ב. יהושע נרמזת בגרגור איבה אדיפלית כלפי אביו ומשאלה אדיפלית כלפי אחותו, כשמפחד מפני מילוי המשאלה הוא הופך לשרץ וגורם להשמדתו העצמית כמגשים משאלת אביו. לעומת זאת הגלגול בחרק אצל 'הנבחר', הינו שלב זמני לקראת חסד וגאולה. הרגרסיה היא שיבה למצב ירוד שמשמש כענישה, ומרוק עצמי מחטא שמביאים בסופו של דבר למחילה וסליחה ולקיום רוחני נעלה. כך הגלגול של גרגוריוס לחרק הוא שלב לקראת התפתחות רוחנית.

בספור של קפקא, כמו במכלול סיפוריו, אין טרנספורמציה התפתחותית. ההיפך, מתרחש תהליך רגרסיבי של אלכימיה הפוכה שבה המפותח חוזר אל המצב הנחות. אין כאן התפתחות ואפשרות לתהליכי שינוי ואין כפרה ומחילה. עניין זה, על דרך ההנגדה לספור הנוצרי, מעצים את הגלגול הרגרסיבי הממית של קפקא, שמבטא תקופה ניהיליסטית נטולת אמונה וגאולה. גרגוריוס הנוצרי נבחר לעבור דרך החטא לקראת גאולה, ואילו גרגור של קפקא נבחר להיות השעיר לעזאזל של חטאי המשפחה. הוא ה"פציינט המזוהה" של המשפחה שמבטא בסימפטום שלו את חוליי המשפחה ומשלם על כך את המחיר. גרגוריוס הנוצרי מתאר תהליך של הפיכת מידת הדין למידת החסד, בעוד אצל קפקא מידת הדין של האב הנורא היא השולטת בחייו וביספוריו.

קפקא מפליג בספינה

בתחילת הספר 'היונה שעל הגג' מובא 'המכתב אל האב' שבו קפקא מטיח האשמות קשות נגד אביו הנורא ואיום, ואז אני מגלה בפליאה בהמשך הספר זה פרגמנט, שהוא קטע חריג מכל כתביו של קפקא: "הסירות עברו על פני. קראתי לאחת מהן. גבר קשיש גדול בעל זקן לבן נהג בה [...]הוא חייך, הבטתי אליו ועליתי אל הסירה[...] במקום לומר לספן לאן אני נוסע, רק שאלתי אותו אם הוא יודע זאת, והוא ידע, אם לשפוט לפי ניד הראש שלו. הרגשתי הקלה עצומה.[...] ואמרתי בלבי: הוא יודע לאן אתה נוסע, מאחורי המצח הזה הוא יודע, ואין הוא נועץ במים את מוט החתירה שלו אלא כדי להביאך לשם. ובמקרה קראת לו דווקא מבין הרבים ואחר כך עוד היססת אם לעלות'. [...] ושאלתי: 'בגילך בוודאי לא היית צריך לעבוד עוד. האם אין לך ילדים?' 'רק אתה'. אמר, 'אתה ילדי היחיד. רק בשבילך אני עושה עוד את הנסיעה הזאת. אחר כך אמכור את הסירה ואז אחדל לעבוד'. 'אתם קוראים פה לנוסעים ילדים?' שאלתי. כן, אמר, 'ככה זה נהוג פה, והנוסעים קוראים לנו אבא'. 'מוזר' אמרתי, ' ואיפוא אמא?' 'שם', אמר, 'בתא' ". ואז הוא רואה יד מושטת לברכה ופנים חסונות של אשה עטורות מטפחת תחרה שחורה. היא מזהה עצמה כאמא אף על פי שהיא הרבה יותר צעירה מאבא, שיכל להיות סבא שלה ואילו הוא – קפקא הדובר אליה – יכול להיות בעלה, כך היא אומרת. הוא מסיים באמירה "כמה זה משונה, אדם שט לו בלילה ופתאום יש שם אשה" (קפקא 2007: 144). בטקסט הזה יש נועם אנושי וצורך בקרבה ואפילו אמונה בקרבה, ודימוי חיובי של אב ואם מיטיבים. כל כך לא תואם לכל כתבי קפקא שאני מכירה, שמתארים חסימה, חוסר אונים, כישלון, תבוסה, ייאוש, אי יכולת לממש מטלות ואב דין נורא ומסרס, מעניש וממית.

ובכן, פתאום יש אבא-סבא טוב שיודע לאן עליו לנסוע מבלי מלים, ושנוהג בסירה במיוחד רק בשבילו, כי הוא ילדו היחיד. הרי זו הגשמת פנטזיה של היותו הילד המיוחד היחיד של האב שיודע עבור הבן את יעדו, כבנו הנבחר, מבלי לדבר, ומוליך את הבן לשם. אילנה המרמן מציינת באחרית דבר לספר כמה דומה אמירתו של הספן - "רק בשבילך אני עושה עוד את הנסיעה הזאת" - לדברי השומר ב'לפני שער החוק' שאומר: 'הכניסה הזאת נועדה רק לך, עכשיו אני הולך וסוגר אותה' " (שם: עמ' 217). באמירות אלה מודגשת כעין השגחה שמייעדת את האדם לגורלו.

בסירה יש אבא ואמא, שאולי מגשימה חלום ישן של הילד שאימו תהיה אשתו. (שוב משאלת גילוי עריות כמו ב'גלגול'). סירה זו היא כמו תיבה ( כמו תיבת נוח) שמצילה את קפקא מתהומות הנפש המייסרים. היא גם כעין הבית המיוחל של המשפחה. בניגוד לסיפורי קפקא שבהם האב הנורא הוא מידת הדין הממיתה, מופיעה כאן מידת החסד.

משהו כל כך משמח אותי בספור הזה. זו היכולת הזו של קפקא לייצר לו פנטזיה של חסד שמפצה על החסר המשפחתי ובמיוחד על החסר שלו באב הטוב. כאילו שקפקא ייצר עבורי פנטזיה שלא העזתי לפנטז עד כה על יצירה מחדש של שילוש קדוש ייחודי שמעולם לא היה לי, של אבא-אמא ואני, שמוקדש כולו לצרכי הילד/ה שההורים יודעים אותם מתוך אמפתיה ללא מלים.

מתי כתב קפקא את הפרגמנט הזה על הספינה? אין לדעת. הטקסטים שלו הם ללא ציון תאריך. אולי כתב זאת סמוך לידיעתו שמותו קרב? נזכרתי במיתוסים בהם האדם מובל בסירה אל המחוז האחר של הנשמה לאחר המוות. כך במיתוס היווני ובמיתוסים אחרים. וגם נזכרתי בחלום אחרון של אמי לפני מותה, שבו היא מפליגה לבדה, רק היא עם ספן בספינה באגם, בדמדומים מלאי יופי ואושר. חלומות כמו גם סיפורים, יכולים לעשות תיקון למידת הדין שבעולם ולייצר עבורנו חסדים.

קפקא מפתיע ללא הרף וכך מכריח אותנו להפוך את נקודת המבט ולגלות ולהתגלות מחדש. כך בשיר שכתבתי: "קפקא תעתע בנו, והאמנו לו / כשהתכוון שהאיש מול שער החוק / חייב היה להמרות את פי השומר / ולהרוס אל השער // בעוד שחייב היה / אני רואה זאת בבהירות עכשיו / להרוס את השער עצמו / לסלק את השומר / לעמוד בפני מרחבים אינסופיים. // אין זאת כי חמל עלינו, לבל נראה / כי מעולם לא היה שם שומר. לא היה שער" (שחרית, 2000. ע' 16).

הציטוטים מכתבי קפקא לקוחים מתוך:

"היונה שעל הגג – מכתב אל האב ועוד כתבים מן העזבון". תרגום אילנה המרמן. הוצאת "עם עובד", 2007.

'הגלגול' ( תרגום ישורון קשת) ו'גזר דין' של קפקא (תרגום דן מירון), מתוך: קפקא - סיפורים. הוצאת "שוקן", 1977.

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקנית יונגיאנית, מלמדת במסגרות שונות של לימודי יונג. היא אמנית ומשוררת (11 ספרי שירה). פרסמה תשעה ספרי עיון על פסיכולוגיה, קולנוע, ספרות, ומסע הנפש, וכן ספר אוטוביוגרפי. רשימה זו היא מתוך 'נפש הספרות – מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני' בהוצאת כרמל, שיצא בתחילת שנת 2022.

תמונה ראשית: לקרוא את קפקא: חלומות לא נוחים. תצלום: Celeste RC