אישה במראה

היום, בין אם אהיה זאת או אחרת,
לא אכפת לי ביותר.
אני רוצה רק להיראות יפה,
שכן, אהיה מה שאהיה, אני מתה.

כבר הייתי בלונדינית, כבר הייתי שחומה,
כבר הייתי מרגרידה וגם באטריס.
כבר הייתי מריה וגם מדלנה.
רק לא יכולתי להיות כפי שרציתי.

איזה רע יש בצבע הבדוי הזה
של שיערי, ושל פניי,
אם הכל הוא גוון: העולם, החיים,
שביעות הרצון ומורת הרוח?

כלפי חוץ, אהיה כפי שתרצה
האופנה, שהורגת אותי בהדרגה.
שייקחו אותי, עור וגולגולת
אל הלא-כלום, לא אכפת לי מתי.

 אם מי שראתה, קרועים כל כך,
עיניים, זרועות וחלומות משלה,
ומתה בשל חטאיה,
עתידה לדבר עם האל.

עתידה לדבר, עטויה אורות,
ממרומי התסרוקת לבוהן האדומה.
כי יש מי שמוסרים נשמתם על צלבים
ויש מי שעושים זאת בחיפוש עצמם במראה.

ססיליה מיירלס (Meireles), משוררת ברזילאית שהייתה אחד הקולות הבולטים במודרניזם הברזילאי ונחשבת לאחת המשוררת הגדולות בשפה הפורטוגזית, נולדה ב-1901 והלכה לעולמה ב-1964. מיירלס ביקרה בישראל ואף ערכה אנתולוגיה של שירה עברית מתורגמת לפורטוגזית.

תרגם מפורטוגלית: יורם מלצר

[הערה: גרסה קצרה יותר של השיר פורסמה כאן ב-28 ביולי 2021]

שיר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ססיליה מיירלס.

תגובות פייסבוק