אני מדבר על הבתים ועל בני האדם,
על החיים ועל המתים:
על מה שחולף ואינו שב עוד לעולם...
אל תבואו לומר לי שהדבר היה צפוי
באופן מהותי,
אה, אל תבואו לי עם תאוריות!
אני רואה את החורבן ואת הרעב,
את הכאבים שאין להם שם,
את הפחדים החרושים לעד בפניהם הטרגיים
של הקרבנות.
ואני יודע שאני רואה, שאני מדמיין רק חלק זעיר,
חלק חסר-משמעות של הטרגדיה.
אני, אילו ראיתי, לא הייתי מאמין.
אילו ראיתי, הייתי הופך למטורף או לנביא,
הייתי הופך לראש לליסטים, לשודד ברחוב -
אך לא הייתי מאמין!
אני מביט בבני האדם, בבתים ובבעלי החיים.
אני מביט בתדהמה ללא גבול,
ואני נותר ללא מלים,
בכאב של היותם בני אדם שעשו את כל זאת:
העיסה ספוגת הדם
הבוץ הזה של דם ונשמה,
של דבר מתקיים,
ואני שואל במועקה האם עדיין עשויה להיות עוד תקווה,
האם השנאה לפחות תשמש לדבר-מה...
תנו לי לבכות – ובכו!
הדמעות תשטופנה לפחות את הבושה על כך שאנו חיים,
על כך שבשתיקתנו הסכנו לפשע שהיה למוסד
ובזמן שנבכה אולי נחשוב שהדרמה היא שלנו,
לרגע יהיה שלנו מעט מסבלו של הזולת,
לשנייה אחת נהיה המתים והמעונים,
המורחקים לכל ימי חיים, המטורפים והכלואים,
נהיה האדמה הרקובה מרוב גופות,
נהיה הדם של העצים,
הבטן הכואבת של הבתים הבזוזים,
- כן, לרגע נהיה הכאב של כל זאת...
אינני יודע מדוע זולגות לי דמעות,
מדוע אני רועד ואיזו צמרמורת חולפת בתוכי,
אני, שאין לי קרובים או חברים במלחמה,
אני, שאני זר לכל זאת,
אני, היושב בביתי הרוגע,
אני, שאין מלחמה בדלתי
- אני, מדוע אני רועד ומתייפח?
מי בוכה בתוכי, הגידו – מי בוכה בתוכנו?
הכל כאן הולך כמו נהר העייף מלהכיר את פיתוליו:
הרחובות הם רחובות עם אנשים ומכוניות,
אין צופרים הזועקים פחדים שאין לכבשם,
והמסכנות היא אותה מסכנות שהייתה כבר קודם...
ואם הכל זהה לימים של פעם,
על אף שאירופה סביבנו, נטולת דם וקדושה מעונה,
אני שואל האם איננו חולמים שאנו אנשים,
ללא אחים או מצפון, פה, קבורים בעודנו חיים,
בלי דבר פרט לדמעות שבאות באיחור, ולילה מעבר לפינה,
לילה שבו לעולם לא מגיע אורו של השחר העולה.
אדולפו קסאיש מונטיירו (Adolfo Casais Monteiro), יליד 1908, היה משורר, מסאי וסופר פורטוגזי. ב-1954 גלה מפורטוגל לברזיל לאחר שהדיקטטורה של סלזאר אסרה עליו ללמד באוניברסיטה. הוא הלך לעולמו בסאו פאולו, ברזיל, בשנת 1972.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר
תגובות פייסבוק
אני פמיניסטית, אבל...
״אני פמיניסטית, אבל...״ כך נפתח כל פרק בפודקאסט The Guilty Feminist, כי פמיניזם תמיד מלווה באשמה, ואין פמיניסטית שאין לה ייסורי מצפון. דבורה פרנסס-וייט (Deborah Frances-White) - קומיקאית, מנחה ואקטיביסטית שפרשה את סיפור חייה המטלטל והמפתיע בסדרה משלה ברדיו של הבי בי סי, מנחה את הפודקאסט העצמאי הזה, שבו היא מארחת נשים ממגוון מעמדות, מוצאים, מקצועות, מדינות והשקפות, לשיחות על עניינים בוערים.
וייט - אוסטרלית לשעבר וכיום חיה בלונדון - משתמשת בהומור כדי לרכך את האווירה. למשל: ״אני פמיניסטית, אבל פעם, במהלך צעדה-הפגנה, נכנסתי לחנות כלבו כדי להשתמש בשירותים, ופתאום ראיתי איזה קרם פנים ועמדתי שם וניסיתי אותו וכשיצאתי, ההפגנה כבר חלפה...״. השיחות שלה (למשל, עם קומיקאיות כמו סופי היגן, סינדו וי או ג׳סיקה פוסטקיו) תמיד מצחיקות אבל עוסקות בנושאים חשובים, מזווית ראייה נשית: כסף, מבוכה, אותנטיות, אי שוויון נסתר, מעמדן של נשים בקהילה הצוענית, נשים במקצועות הרפואה בזמן המגפה (בין האורחות בפרק הזה, הקומיקאית והשחקנית ג׳ו ברנד שהייתה במשך שנים אחות פסיכיאטרית), או חייהן של טרנסיות שחורות.
לא הרבה גברים מתארחים בפודקאסט של וייט ולכן הפרק עם אדי איזרד (Izzard) הוא יוצא דופן וגם מומלץ. איזרד הוא אקטיביסט, שחקן, סטנדאפיסט, סופר וגם רץ מרתונים (בעבר רץ 43 מרתונים ב-51 יום, כדי לגייס כספים לצדקה). הוא גם טען כל חייו שהוא לסבית הכלואה בגוף של גבר, והמופעים שלו אתגרו שוב ושוב את גבולות החשיבה על מגדר ועל הבדלים בין גברים ונשים. בשנים האחרונות הוא לא מסתפק בלבוש נשי, ומבקש שיפנו אליו - אליה בלשון נקבה. היא גם אתאיסטית ובכלל חכמה, מצחיקה ויודעת לספר סיפורים נפלאים.
כשאני מביט בעצמי, מי מביט בי?
סטיבן פלמינגלדעת מה אנחנו עצמנו חושבים מתגלה כדומה מאוד לידיעה מה אחרים חושבים:...
X 21 דקות
דמוקרטיה על הסכין
ג'סיקה לאבמה התועלת בדמוקרטיה? האם היא יעילה בשעת משבר? מדוע דמוקרטיה חלשה נוטה...
X 8 דקות