אהבה בוערת בקבר

אהבה אסורה, טרגדיה יוונית או עסקת אהבים קרה: חידה עתיקה במערת קבורה בעיר מרשה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

הסיפור הדרמטי של הגן הלאומי בית גוברין – מרשה אינו גלוי על פני השטח. הוא נמצא למטה. הפארק משתרע על שטח של כ-5000 דונמים, ובחפירות התגלו בו שרידים של שתי ערים עתיקות: בית גוברין ומָרֶשָה – שמרבית החיים, והמוות, התרחשו בהן מתחת לפני האדמה.

האזור הפורה הזה למרגלות הרי יהודה ידוע בשם ״ארץ אלף המערות״, והוא עשוי שכבה דקה של אבן גיר קשה מעל שכבה של גיר רך, המאפשרת חפירה קלה. המבנה הזה משך אליו את התושבים הקדומים שהקימו את מרשה במאה השלישית לפני הספירה ואת בית גוברין במאה השלישית לספירה. חפירות ארכיאולוגיות באתר, שהחלו בסביבות 1900 ונמשכו עד לשנות השמונים והתשעים, חשפו עשרות מערכות של תעלות שנחצבו בסלע, והובילו לאלפי חדרים ומאות אתרים: מחצבות, בורות מים, גתות שמנים, קולומבריום ומערות קבורה. שתי הערים, שעוצבו על ידי אופיו הרבגוני של האזור ונתיבי המסחר שעברו בו, היו בזמנן מטרופולינים רב תרבותיים. בשנת 2014, המתחם כולו הוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק״ו.

מערות, בית גוברין

מערות בית גוברין. תצלום: אורן שץ

ההקדמה הזו נועדה להציג בפניכם מערה אחת, אשר שימשה לקבורה, וכתובת אחת מסתורית שחוקרים מומחים לא הצליחו לפענח במשך יותר ממאה שנה.

ביום קיץ אחד בשנת 1902, התיאולוג האמריקני ג׳ון פיטרס (Peters) וחוקר התרבות הקלאסית הגרמני הרמן תירש (Thiersch) הגיעו לתל מרשה (תל שמציין את מיקומה של העיר העתיקה). מלבד מספר חפירות מדעיות קצרות שבוצעו כאן ב-1900, הגבעות הסלעיות לא גילו רבים מסודותיהן.

״בראשית יוני 1902, שמענו בירושלים שבסביבות (הכפר הפלסטיני) בית ג׳יברין נערכות חפירות בלתי חוקיות רבות שנועדו למצוא עתיקות. החפירות התקיימו בעיקר בקבר שבו נמצאו לאחרונה מספר פריטים חשובים, שסוחרים שילמו עבורם במקום 50 דולר״, כתבו החוקרים בספרם משנת 1905, Painted Tombs in the Necropolis of Marissa. ״לעתים קרובות כל כך רומינו ונשלחו בהתלהבות רבה אל תוך חורים שהתברר כי אין בהם דבר מעניין, שהיססנו. השעה הייתה מאוחרת, ורק כיוון שהמדריך שלנו הבטיח לנו כי הפעם מדובר בבור שיש לו חשיבות רבה, אחד מאיתנו החליט לרדת לתוכו. המקום התגלה כקבר המרשים ביותר שאי פעם התגלה בפלשתינה״.

רוב הכתובות הכילו את שמות המתים, אם כי לחלקן נוספו הערות מקבריות: ״גם המקום הזה תפוס״, הזהירה כתובת מעל אחת מגומחות הקבורה, או ״לא להפריע את מנוחת הילדה״

הקבר היה בנוי מאולם כניסה וגומחות קבורה שנפרשו משני הצדדים. המתים הונחו בגומחות למשך כשנה, עד שהגופות הרקיבו, ואז הועברו למקום קבורה קבוע יותר. שלושים כתובות וחמש כתובות קיר, כולן ביוונית, נמצאו בתוך הקבר. רוב הכתובות הכילו את שמות המתים, אם כי לחלקן נוספו הערות מקבריות: ״גם המקום הזה תפוס״, הזהירה כתובת מעל אחת מגומחות הקבורה, או ״לא להפריע את מנוחת הילדה״.

חיות ויצורים מיתולוגיים מן העולם ההלניסטי צוירו מעל הגומחות, והעידו על התרבויות שמצאו את ביתן בעיר. כשפיטרס ותירש הגיעו למערה שנפתחה זה עתה, חלק מפניהן של הדמויות האנושיות כבר הושחתו על ידי הכפריים המקומיים, שראו בהן חילול קודש על פי ההלכה האסלאמית. ״הראשים קורצפו ונמחקו ונאמר לנו כי הדבר נעשה בהוראת השייח' של בית ג׳יברין,״ נאמר בספרם, ״מוסלמי אדוק, שנכנס לקברים ומיד קרא ׳חראם׳, כלומר אסור״.

״זוהי המערה המצוירת היחידה מן התקופה ההלניסטית בישראל וסביבתה, שבה ניתן לראות את השפעת השלטון המצרי-תלמיי על מרשה במהלך המאה השלישית לפני הספירה״, אומר עדי ארליך, ארכיאולוגית והיסטוריונית מאוניברסיטת חיפה.

קבר, מרשה, בית גוברין

הכניסה לקבר. תצלום: Vera Izrailit

חלק מבעלי החיים שצוירו במערה, מוסיפה ארליך, מספרים לנו על הידע של הציירים את העולם של ימיהם. ״הגריפין, נחשב לחיה אמיתית ולא רק מיתית,״ היא אומרת. ״הג׳ירף המדומיין נראה כפי שהוא נראה בגלל שמו היווני, camelopardalis שפירושו גמל-נמר״.
המערה נקראה בסופו של דבר המערה הצידונית או מערת אפלופנס, מאחר ששימשה את אפלופנס, מנהיג הקהילה הצידונית בעיר באותה תקופה. אחת הכתובות במערה מוקדשת לו: ״אפלופנס, בנו של ססמיוס, מנהיג הצידונים במרשה במשך שלושים ושלוש שנים, הנודע כטוב ואוהב-המשפחה ביותר בכל תקופתו. הוא מת, לאחר שחי שבעים וארבע שנים״.

לא נותר דבר שיכולתי לעשות למענך, או דבר שיענג אותך. אני שוכבת כאן עם אחר אבל אני אוהבת אותך, זה היקר לי מכולם. בשמה של אפרודיטה, דבר אחד משמח אותי, שהמעיל שלך בידי כערבון

אבל כתובת אחת, מעל ציור של הכלב המיתולוגי קרברוס, הייתה מסתורית עוד יותר:

״לא נותר דבר שיכולתי לעשות למענך, או דבר שיענג אותך. אני שוכבת כאן עם אחר אבל אני אוהבת אותך, זה היקר לי מכולם. בשמה של אפרודיטה, דבר אחד משמח אותי, שהמעיל שלך בידי כערבון. אבל אני בורחת, ואני מותירה אותך לחירותך. עשה כרצונך. אל תדפוק בקיר, כי הרעש נשמע בפנים. אנחנו נאותת זה לזה בתנועות. זה יהיה האות שלנו.״

קרברוס, בית גוברין, מרשה

קרברוס בשרידי מרשה. תצלום: Vera Izrailit

בשנת 1902, פיטרס ותירש חשבו שהכתובת היא סימן למפגש אוהבים חשאי. ״ברור שזוהי כתובת ארוטית, והיא כנראה מעניקה לנו הצצה לרומן שהתרחש בזמן הקדום״, הם כתבו. ״עלמה כותבת על דלת הקבר מסר למאהב, שרק אותו היא אוהבת באמת, כדי לתאם מפגשים מיניים נוספים ביניהם, שיתאפשרו מעתה ואילך רק באמצעות בשפת הסימנים, של תנועות ורמיזות... הקבר המרווח, שבאותה עת היה דומם או כמעט שלא בשימוש, מחוץ לעיר, היה כנראה מקום מפגש נוח לנאהבים. כאן בין הצללים הם כנראה חיכו זה לזה על הספסלים, ובעודם ממתינים הם שרבטו כל מיני כתובות על הקירות״.

לא כולם משוכנעים בכך. יש מי שבטוחים כי זוהי אכן הודעה ממאהבת למאהב, ואחרים סבורים שמדובר בשיר משעשע. אחרים טוענים כי הכותבת הייתה עובדת מין, שהתרתה בלקוח – בסרקזם – כדי שיחזור וישלם לה.

״לעולם לא נגיע להחלטה איזו פרשנות היא הנכונה״, אומר אבנר אקר, המלמד ארכיאולוגיה קלאסית באוניברסיטת בר אילן. ״הכתובת היא רב משמעית״. החוקרים שערכו את Corpus Inscriptionum Iudaeae/Palastinae, אסופה של כתובות עתיקות מהאזור אשר התפרסמה בשנת 2000, חשבו שזוהי כתובת משונה ממספר בחינות. הם טוענים כי ״כמעט הכול בטקסט הזה אינו ודאי: מחבר אחד או מחברים רבים, מה נאמר על ידי מי מהדוברים, המקצב, מספור פסוקים לעומת מספור שורות, וכמובן, הטקסט והפירוש שלו״.

הקורפוס מפנה למיטשל דאהוד (Dahood) המנוח, הישועי האמריקני שהיה מומחה ללימודים שֵמיים, ״המשתמש בסיפור יהודה ותמר כדי לבסס את הטענה כי גבר עשוי היה להותיר משכון אצל זונה״. ספר עמוס ״חושף כי המשכון היה לעתים קרובות הגלימה״. הטענה היא כי יתכן שהכותבת, שרומתה על ידי הלקוח, עדיין מחזיקה במעיל שלו, שהוא הותיר כמשכון.

ואולי אפשר להבין אחרת: הוא מת, היא חיה וממשיכה בדרכה. הוא מעניק לה רשות להמשיך בחייה מעבר לכותלי המערה, והוא שמח שהיא שומרת את מעילו כמזכרת

חוה ברכה קורזקובה מאוניברסיטת בר אילן טוענת כי הכתובת לא נועדה להיקרא במשמעותה המילולית, ובעצם היא שורה מתוך שיר, ״לא כתובת שלמה אלא קטע מדרמה בז׳אנר הקרוב לקומדיה היוונית החדשה. הציטטה נכתבה על ידי אדם שחיכה למפגש במערת קבורה ריקה... תוכן הטקסט השלם קשור לכופר שנתבע על ידי הטאירה [עובדת מין ביוון העתיקה]״.

״פרשנות הזונה-לקוח הומצאה על ידי גברים״, צוחקת אקר. ״אני מעדיפה את הפירוש שמחלק את הכתובת בין שני דוברים: גבר מת ואישה חיה. הוא מת, היא חיה וממשיכה בדרכה. הוא מעניק לה רשות להמשיך בחייה מעבר לכותלי המערה, והוא שמח שהיא שומרת את מעילו כמזכרת. הכתובת נמצאת בכניסה למערה, מעל ציורו של קרברוס. קרברוס והכתובת מסמלים את הגבול בין עולם החיים לעולם המתים, בין המאהב המת לאישה החיה״.

אף שפיטרס ותירש, כזכור, העדיפו את פירוש ״המפגש הסודי״, הם מצטטים בספרם כאפשרות נוספת גם את הפרשנות המועדפת על אקר, בתרגום שלהם:

(הגבר המת למאהבת החיה שלו): ״אני שוכב עם אחרת [המוות] אף שאני אוהב אותך מאוד״.

(האישה למאהבה המת): ״אבל, בשם אפרודיטה, דבר אחד משמח אותי: המעיל שלך נותר לי כמשכון״.

(הגבר המת): ״אבל אני בורח, ולך אני מותיר מרחב חופשי לרוב. עשי בו כרצונך״.

(הגבר המת ממשיך): ״אל תחבטי בקיר: הדבר מרעיש בלבד. אין עוד מה לעשות״.

על אף עתיקותה, אם מפרשים את הכתובת כך, יתכן כי היא מהדהדת את חמשת שלבי האבל שעליהם מדבר המודל המודרני שפיתחה אליזבת קובלר-רוס בשנת 1969: הכחשה, כעס, משא ומתן, דיכאון והשלמה. אבל המשמעות האמיתית שלה הרי נותרת תעלומה יפה, מסקרנת, פואטית ואינטימית.

גתית גינת הינה עיתונאית עצמאית

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לויPublished by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

תמונה ראשית: ונוס ממילו, מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: Tanya Pro, ב-unsplash.com

Photo by Tanya Pro on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גיתית גינת, Atlas Obscura.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אהבה בוערת בקבר