אהבה הגיונית

אהבה לא צריכה להיות עיוורת, בוודאי לא מטורפת: ראו הוזהרתם והוזהרתן.
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

בממואר Crazy Love שכתבה בשנת 2009 הסופרת הפמיניסטית האמריקנית, היא מתארת את האלימות שממנה סבלה במהלך ארבע שנות נישואיה לבעלה לשעבר קונור. הוא חנק אותה, היכה אותה באגרוף, הטיח אותה בקיר, דחף אותה במדרגות, שבר על פניה זכוכית, הצמיד לראשה אקדח, שלף את המפתחות מתוך המכונית שלה תוך כדי נהיגה בכביש מהיר. היו סימני אזהרה ברורים בראשית יחסיהם. בזמן שקיימו יחסי מין, חמישה ימים לפני נישואיהם, קונור חנק אותה עד שהיא כמעט התעלפה: ״ידיו התהדקו סביב גרוני... עיני החלו להתמלא דמעות. הגוף שלי התפתל בלי שליטה. החזה שלי נמלא אימה״. לפני שגמר הוא אמר לה ״אני הבעלים שלך״. אף שהיא ידעה שהיא עומדת להתחתן עם גבר מסוכן, סטיינר לא ביטלה את החתונה. היא הייתה מאוהבת.

הישארות מתוך אהבה עם גבר מתעלל אינה הגיונית, כי היא נוגדת את הדאגה לעצמך, שהיא הסימן הברור להיגיון מעשי

כפי שמבהירה כותרת הממואר שלה, אהבתה של סטיינר הייתה מאוד לא הגיונית, על סף שיגעון. קורבנות של אלימות בזוגיות נשארים לעתים עם מי שמתעלל בהם מפחד ההשלכות אם יעזבו. זה הגיוני. אבל סטיינר לא נשארה מתוך פחד. לפחות לא בתחילה. כשקונור שבר מסגרת זכוכית על ראשה וגרם לחתך עמוק בפניה, המחשבות היחידות שחלפו בראשה היו: ״אל תניחי לזה לקרות. אני עדיין אוהבת אותו. הוא המשפחה שלי״. הישארות מתוך אהבה עם גבר מתעלל, כפי שעשתה סטיינר, אינה הגיונית, כי היא נוגדת את הדאגה לעצמך, שהיא הסימן הברור להיגיון מעשי.

כשהממואר של סטיינר פורסם לראשונה, מבקרים שונים התנגדו מאוד לביקורות שהושמעו על ההחלטה של סטיינר להישאר עם הגבר שהתעלל בה, שטענה שמדובר בהאשמת הקורבן. אפילו כשהקורבן מעריצה את המתעלל בה מסיבות של אהבה, כך טענו, האשמה הבלעדית לנזק שנעשה היא אשמתו של הגבר המכה. הם צודקים, כמובן. ברור שסטיינר אינה אשמה בהתעללות שספגה. אבל האהבה ההזויה שלה לקונור פגמה ביכולת שלה לקבל החלטות רציונליות. זהו הצד האפל של האהבה.

אהבה וכאב, ערפד, אדוורד מונק

"אהבה וכאב (ערפד)" (1895), אדוורק מונק, מוזיאון מונק, אוסלו. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

כפי שטענתי בספרי On Romantic Love (משנת 2015) – אהבה שפויה, יציבה והגיונית מושפעת מחשיבה רציונאלית, מעוגנת במציאות ותואמת את התפישה הכוללת שלכם. אלה רעיונות נשגבים, אבל לא מדובר ביעדים שאינם ניתנים להשגה. כדי שאהבה תתנהל בהיגיון, היא חייבת להיענות לסיבות הגיונית המועלות נגדה –  הסיבות שבגללן האהבה שלכם מפריעה או פוגעת באינטרסים שלכם. האינטרסים שלכם הם המצבים שמקדמים את השגשוג הכולל או את הרווחה שלכם. ביצוע פעילות לא נעימה עשוי להיות לטובתכם, אם הוא מקדם את רווחתכם הכוללת. חשבו על בדיקות צוואר הרחם, קולונוסקופיה וטיפולי שורש – או על פרידה ממישהו שאתם מאוהבים בו בטירוף. על אף שידעה כי קונור מאיים על ביטחונה ועל רווחתה, סטיינר לא עזבה אלא אחרי ארבע שנות התעללות. במקום זה, היא סיפקה תירוצים למכות שקיבלה והסתירה את החבלות שלה. אהבתה הייתה חסינת היגיון.

כדי שאהבה תהיה מעוגנת במציאות, היא חייבת להתבסס על תפישה נכונה של האהוב, ולא על פנטזיה, חלום או אשליה

כדי שאהבה תהיה מעוגנת במציאות, היא חייבת להתבסס על תפישה נכונה של האהוב, ולא על פנטזיה, חלום או אשליה. אהבה שמוזנת מאידיאליזציה מלאכית של האהוב, צפויה להתפוגג ברגע שהדימוי של השלמות הגמורה מתפורר והאדם האמיתי, על כל פגמיו, נחשף. אהבה שניזונה מפנטזיה ואשליות בלבד, אהבה שמאדירה את האהוב באמצעות אידיאליזציה, היא חסרת היגיון. האופן שבו סטיינר תפשה את קונור היה פנטסטי מטבעו. אפילו אחרי שנים של מכות, היא העריצה אותו, הדגישה עד כמה הוא מבריק, מצחיק ומרתק, והייתה משוכנעת, בתמימותה, שהוא ״חבר הנפש״ שלה.

כדי שאהבה תתאים לתפישת העולם הכוללת שלנו, היא חייבת להיות תואמת לאמונות, לתשוקות ולרגשות שלנו ולא לעורר חוסר התאמה פנימי. האהבה שביחסי אהבה-שנאה היא דוגמה כללית לאהבה שמכשילה אידיאל כזה. לאהוב מישהו, פירושו לרצות לקדם את האינטרסים שלו ככל האפשר. אבל כששונאים מישהו, לא רוצים לקדם את האינטרסים שלו, וקרוב לוודאי רוצים להכשיל אותם. כשאוהבים ושונאים מישהו בו זמנית, נובע מכך חוסר התאמה פנימי, או מה שמוכר גם בשם ״דיסוננס קוגניטיבי״. זהו מעין מנגנון הגנה, שבו לעתים קרובות מדחיקים את השנאה כדי להימנע מההכרה הלא נעימה שמערכת היחסים אינה מתפקדת. במהלך ארבע שנות מערכת היחסים שלה עם קונור, ההצדקות שמצאה סטיינר להתנהגות המזעזעת שלו, הלכו והפכו למלאות בסתירות פנימיות ובמאמצים להדחיק את הכעס והשנאה שהיא עצמה חשה.

זברות

ביחד, מאוזנים. תצלום: חרן דה קלרק

אהבה מטורפת מוותרת לפחות על אחד האידיאלים האלה, ולעתים על כולם, כפי שעשתה סטיינר. כשאנחנו מאוהבים בטירוף, אנחנו עוצמם את עינינו מלראות את האמת, או עורכים אותה בזהירות לפני שאנחנו מכירים בה. אנחנו מתעלמים ממגרעות ברורות של אופי ואישיות. אנחנו עוזבים את הילדים שלנו, חורגים מגבולות האשראי שלנו ונוטשים חברים, בני משפחה וקריירה. אנחנו משלימים עם התנהגות גסת רוח וחוסר נימוס, אפילו עם אלימות. ובכל זאת, גם ידיעת המחיר שאהבה כזו עלולה לגבות מאיתנו, אינה מונעת ממנה לנעוץ את טפריה עמוק בבשרנו.

אהבה המכלה את כל-כולנו מופיעה בשילוב אותו מערך כימי במוח שמאפיין גם אנשים המכורים לקוקאין או למתאמפטמינים

למה איננו בורחים מאהבה מטורפת כמו ממגפה? למה אנחנו, בעצם, שואפים להתאהב בטירוף? התשובה טמונה בכימיקלים הסוררים במוחנו: אהבה המכלה את כל-כולנו מופיעה בשילוב אותו מערך כימי במוח שמאפיין גם אנשים המכורים לקוקאין או למתאמפטמינים. נטילת הסם (כלומר, ההבנה שמי שאתם מאוהבים בו מאוהב בכם, או בילוי אחר צהריים אינטימי עם האהוב) מובילה לפעילות יתר של מערכת הדופמין במוח. אבל כשהאהוב פועל בצורה בלתי צפויה ויוצר אי ודאות בנוגע ליחסו אליכם, רמות הדופמין במוח צונחות ודקירות הגעגועים מאלחשות את היכולות הביקורתיות ודוחקות בכם לנקוט צעדים נואשים כדי להשיב את האיזון. זהו דפוס החשיבה של אדם מכור, שהוא בן ערובה של החומרים הכימיים במוח שלו ואינו נענה להיגיון.

זמן לא רב אחרי שפגשה את קונור, סטיינר התחילה להפגין מחשבות והתנהגויות של מכורה. ״זה כמו דלק סילון, להיות איתו. זה כאילו שאנחנו אדם אחד... מעולם לא הרגשתי ככה... אני מרגישה שאני הכי בת מזל בעולם״. ובתחילה קונור נראה כמו חלום שהתגשם. לא רק שהוא נאה וחכם, הוא גם היה ג׳נטלמן מושלם והקרין יושרה בלתי מתפשרת: ״הוא מעולם לא ניסה ללטף את ירכי או זרועי, כפי שכל כך הרבה גברים ניסו לעשות מוקדם מדי״. הוא אפילו הפסיק לגמרי לשתות אלכוהול, כשהוא גילה שסטיינר אינה שותה. חברותיה ועמיתותיה לעבודה ״קיטרו על כך שהחברים שלהם מפחדים להתחייב״, אך קונור, לעומת זאת, נתן לה את המפתח לדירה שלו חודשים ספורים בלבד אחרי תחילת הקשר ביניהם. באיזו מקצוענות הוא תמרן אותה. כמה מהר הפכה מערכת היחסים האידילית לסיוט.

הרעיון שיש להעריך אהבה בכלים של חשיבה רציונלית עורר ביקורות רבות. הפילוסוף האמריקני לורנס תומאס, למשל, טען במאמרו Reasons for Loving (משנת 1991) כי״ ״אין שיקולים רציונאליים שלפיהם ניתן לתבוע אהבה מאדם אחר או להתעקש כי אהבתו של אדם לאחר אינה הגיונית״. עמדה זו באה לידי ביטוי בחוכמה המקובלת שלפיה ״האהבה היא עיוורת״, ״אהבה היא חוסר שפיות זמנית״ וכדומה. איננו יכולים לתבוע את אהבתו של אחר כי, על פי תומאס: ״אין חוסר היגיון בכך שאנו מפסיקים לאהוב אדם שפעם אהבנו מאוד, אף שהאדם לא השתנה.״

האם עלינו להישאר עם אנשים שפעם אהבנו אבל איננו אוהבים אותם עוד?

האם דעה נפוצה זו היא נכונה? האם הגיוני להפסיק לאהוב אדם ״סתם ככה״ ולא בגלל שאותו אדם השתנה? האם עלינו להישאר עם אנשים שפעם אהבנו אבל איננו אוהבים אותם עוד? ברור שלא. אינכם צריכים להישאר במערכת יחסים עם אדם שאינכם אוהבים, אפילו אם אין סיבה טובה שלא לאהוב אותם. והדבר אף אינו נובע מן הטענה כי ניתן להעריך אהבה בכלים רציונאליים. הרציונאליות קשורה לאינטרסים שלכם, ולא לאינטרסים של אחרים. אם הפסקתם לאהוב את בן זוגכם – אלא אם יש לכם שיקולים אחרים לגמרי – עליכם לסיים את מערכת היחסים לטובתכם אתם. זה הדבר ההגיוני לעשות.

חתונה, זוג, פרחים, טבעות

חתמו על חוזה שמצדיק ציפיות. תצלום: דרו קופמן

ברגע שהתחייבתם לאהוב אדם אחר, הוא יכול, בצדק, לבוא בתביעות לאהבתכם

אילו חובות יש לנו כלפי אחרים זו שאלה של מוסר, לא של רציונאליות. לא חלה עלינו חובה מוסרית לאהוב מישהו אהבה רומנטית. אבל הבטחות, הסכמים, חוזים וחוקים יוצרים לעתים את החובה לאהוב, וברגע שהתחייבתם לאהוב אדם אחר, הוא יכול, בצדק, לבוא בתביעות לאהבתכם. למשל, מחובתכם לדאוג לצרכים הבסיסיים של ילדים הנמצאים בחסותכם, ואהבה היא צורך בסיסי. באופן דומה, אם אתם נישאים למישהו, אתכם חותמים על חוזה שמתוקפו חלות עליכם חובות, למשל, חובה לאהוב, כפי שזו באה לידי ביטוי בנדרי הנישואים שהשתרשו בתרבות הפופולרית האמריקנית:

״אני, ג׳יגי, לוקחת אותך, לילי, להיות לי רעיה חוקית, לדבוק בך מהיום והלאה, בטוב, ברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות, לאהוב ולהוקיר, עד שיפריד בינינו המוות״.

לכן, אם אתם נכנסים לחוזה נישואים עם אדם אחר, הוא יכול לטעון בצדק שהבטחתם לאהוב אותו. הנישואים מעניקים תוקף לתביעה הזו, ואם אינכם מקיימים את הבטחתכם, אתם מפרים חוזה ועלולים למצוא את עצמכם מתגוננים מפני תביעה אזרחית. היזהרו בהבטחותיכם.

אם אהבתכם מציבה את אהובכם על כן נישא, אוטמת אוזניה להיגיון וגורמת לכם לחוש רגשות סותרים בנוגע לאהבתם כלפיו (או כלפיה) – זוהי אהבה מטורפת ולא הגיונית. מאחר שאנחנו נוטים מטבענו לרצות ריגושים וסכנות של אהבה שאינה הגיונית, קשה לבחור להפסיק אותה. אבל אם תישארו במערכת יחסים רעילה, יתכן שהפצעים הנפשיים וגופניים שלכם לא יחלימו לעולם. כפי שנאמר: היאחזות באהבה שבורה הוא כמו עמידה על רססי זכוכית. אם תישארו, ימשיך לכאוב לכם. אם תלכו, יכאב לכם, אבל בסופו של דבר תחלימו.

בריט ברוגארד (Brit Brogaard) היא מרצה לפילוסופיה ועמיתת מחקר באוניברסיטה של מיאמי, ומנהלת את מעבדת ברוגארד למחקר רב-חושי. ספרה האחרון Seeing and Saying ראה אור ב-2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אהבה מתוך שלווה. תצלום: טואה הפטיבה, unsplash.com

Photo by Toa Heftiba on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בריט ברוגארד, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אהבה הגיונית

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

היה פעם סרט הזוי בשם "לשבור את הגלים" ששפך אור על התופעה של סאדו-מאזו באהבה. גם הגבר וגם האישה נותנים פרשנות מעוותת חולנית לסבל הפיזי והנפשי שהאישה עוברת בהתעללות מרצון במטרה לשמח ולספק את אהוב לבה. הפרשנות היא שורש הבעיה והיא גם מסבירה מדוע האזהרות במאמר למעלה לא יועילו. ממש כפי שאזהרות מפני התמכרויות כלשהן אינן מסייעות לגמילה והתרחקות מהגורם הממכר. פרשנות מעוותת לעולם תאשים את הקורבן, תטיל ספק בעובדות ותצדיק את עצם מעשה ההתמכרות הכל כך מזיקה. רק התעוררות יזומה של המכור להכיר במצבו ללא אשליות תסייע לו להשתחרר מהמחלה שבחר בה.