אוכלי החטאים

מנהג אנגלי עתיק נועד לסייע למתים להגיע לעולם הבא כשהם נקיים מכל חטא
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

כשמישהו היה הולך לעולמו בחלקים מאנגליה, סקטולנד או ווילס, במאות ה-18 וה-19, משפחתו האבלה הייתה מניחה לחם על חזהו של המת ומזמנת אדם שישב מול הגופה. בני המשפחה נהגו להתבונן באותו אדם, אוכל החטאים המקצועי המקומי, בשעה שהלה היה בולע את חטאיה של נשמת המת.

המשפחה ששכרה את שירותיו של אוכל החטאים האמינה שהלחם ממש ספג לתוכו את חטאי אהובם, וכי ברגע שזה נאכל, כל מעשיו הרעים של המת מועברים אל בעל המקצוע. בסוף התהליך, נשמתו של אוכל החטאים הייתה נושאת בעול המעשים הרעים של אינספור גברים ונשים מן הכפר או העיירה שבה התגורר.

אוכל החטאים שילם מחיר כבד על מנת לסייע לאחרים לעבור את הדרך אל העולם הבא ללא מהמורות: המטבע שקיבל בתמורה היה שווה לא יותר מארבע פני אנגלים, במושגים של היום: שקלים בודדים. בדרך כלל, היחידים שהעזו לסכן את חיי הנצח שלהם בתקופה דתית כל כך היו העניים מאוד, שהשתוקקו למעט לחם ושתייה.

כבר בשנת 1680 החגיגה המקומית המורבידית הזו תועדה כ"מנהג עתיק יומין בלוויות", מנהג ששרד עד לראשית המאה העשרים. על פי  Brand’s Popular Antiquities of Great Britain, שראה אור לראשונה בשנת 1813, אוכל החטאים "התיישב כשפניו אל הדלת. בני המשפחה נתנו לו מטבע כסף אנגלי קדום (Groat) שאותו הניח בכיסו, פרוסת לחם, שאותה אכל, וקערה מלאה בירה, ששתה, בדרך כלל במהירות. לאחר מכן, הוא קם ממושבו והכריז באיפוק כי שלווה ומנוחה ניתנו לנשמת המת, ותמורתן מִשכן את נשמתו שלו".

לוויות רבות במחוז מונמאות'שייר בווילס כללו אוכל חטאים מקצועי – כך מציינת קתרין סינקלייר (Sinclair) ביומן המסע שלה משנת 1838, Hill and Valley. היא מתארת את המקצוע במילים קשות, כשהיא מוסיפה כי הגברים הללו "שלקחו על עצמם באומץ להתחזות למת, היו כולם כופרים, שכנראה היו מוכנים, כמו עֵשו, למכור את הבכורה תמורת נזיד עדשים". בעיני מי שהאמינו בכוחו של הטקס הזה, אוכלי החטאים ביצעו מטלה הכרחית אך לא נעימה, והפכו בפועל למרושעים יותר, בכל פעם שעשו את עבודתם.

כשסינקלייר צפתה בטקס אכילת החטאים בווילס, המנהג כבר היה נפוץ הרבה פחות, אבל אוכל החטאים האחרון המופיע ברשומות, ריצארד מַנסלוֹ (Munslow) הקים אותו לתחייה לזמן קצר בשלהי המאה ה-19. במדריך הטיולים Slow Travel Shropshire, מרי קרֶפט (Kreft) מסבירה כי מנסלו החיה את המנהג לא משום שהיה נואש, אלא מתוך עצבות. מנסלו היה איכר מצליח, ששכל את ארבעת ילדיו, אשר שלושה מהם מתו באותו שבוע. על פי הסברה, הטרגדיה היא שדחפה אותו להיות אוכל חטאים, מקצוע שלקח על עצמו בתחילה כחלק מהאבל, על מנת לסייע לילדיו לעבור אל העולם הבא.

הכפריים יראי השמיים, ששכרו את שירותיהם של אוכלי החטאים בימי פריחתו של המקצוע, רצו לצמצם את התשלום עבור חטאיהם על ידי העברתם לאדם אחר, ואימצו לעצמם קוד מוסרי מתאים. בגלל האקלים התרבותי הדתי של אותה עת, אנשים התייחסו לרעיון החטא ברצינות, והיו להוטים להגיע לגן העדן כשהם נקיים מעול מעשים רעים. מדי פעם בפעם הם נזקקו לשירותיו של אוכל חטאים, אבל אוכלי החטאים בילו את רוב זמנם כשהם חסרי בית ומנודים חברתית. למרות זאת, אוכלי החטאים בבריטניה נדרשו לבוא ללוויות ולטקסי אשכבה בכל פעם שהודיעו להם על מקרה מוות שהתרחש בסביבה.

כרטיס ללוייה, אנגליה 1809

כרטיס ללויה באנגליה, 1809. תמונה: WELLCOME IMAGES, LONDON/CC BY 4.0

המקור של מנהג אכילת החטאים אינו ברור לגמרי, אבל יתכן כי המנהג צמח מתוך מסורות דתיות קודמות. מבחינה החוקרים סבורים כי היסטורית מקורו במסורות פגאניות, אולם בספרהּ Death, Dissection and the Destitute, רות ריצ'רדסון כותבת על מנהג מימי הביניים, שהיא סבורה כי ממנו התפתחה אכילת החטאים: לפני לוויה, אנשי אצולה נתנו לעניים מזון, בתמורה לתפילות לטובתם של מי שזה עתה הלכו לעולמם.

במאה ה-18, נפוצו למדי טקסים שהשתמשו בלחם בצורה סימבולית כדי לייצג את נשמות המתים, ויתכן כי גם אלה קשורים לאכילת חטאים. אספן העתיקות הנרי קרזון (Curzon) כתב בשנת 1712 שכפריים במחוז הרפורדשייר באנגליה נהגו לשכור "עניים, שלקחו על עצמם את חטאי המת", וגם נהגו לערום עוגות "בערימות גדולות" על השולחנות, כדי לחלוק כבוד ליקיריהם המתים ב"יום כל הנשמות" הקתולי, המצוין ב-2 בנובמבר.

במאמר The Gift of Suffering כותבת אינגריד האריס כי יתכן שהזרמים הנוצריים הפרוטסטנטיים השתמשו באכילת חטאים על מנת לנכס לעצמם מחדש את הסקרמנט האבוד משורשיהם הקתוליים. אוכלי חטאים רבים האזינו לווידויים של בני המשפחה האבלים. אלא שאכילת חטאים לא קיבלה תמיכה רשמית מהכנסייה, ולטענת ריצ'רדסון השימוש באוכל חטאים היה כרוך בשליטה אנושית באירועים רוחניים – מעשה שנחשב כפירה.

זימון של אוכל חטאים היה, כנראה, גם מעשה של התעלמות מהכומר המקומי, שבדרך כלל נהג לסייע לנשמה להיכנס בשערי גן עדן ולבצע את טקס הלוויה לבדו. עם הזמן, אוכלי החטאים הלכו והתמעטו, והכמרים זכו במעמדם הקודם. בראשית המאה העשרים, מקצוע אכילת החטאים כמעט נעלם לגמרי.

אוכלי חטאים אמנם נעלמו מהשטח, אבל על פי ספרה של ג'יין אַרון Welsh Gothic הם הוסיפו לאכול חטאים בספרות, ושימשו כאמצעי לחקירת הזהות הוולשית. בטקסטים שונים, אוכלי החטאים מופיעים תמיד כדמויות מושמצות. שיר סיפורי משנת 1920 מציג אוכל חטאים בשם מורגן, שמתואר כ"קודר, מבחיל, כחוש ועני מרוד", ולאחר מכן נמצא מת כאילו היכה בו ברק. בארצות הברית, מושג אכילת החטאים חלחל לקהילות באזור האפלאצ'ים ושרד שם באגדות המתארות נוודים, שהסתובבו בשטח וחיפשו חטאים אפלים ורבי עוצמה שיוכלו לספוג לתוכם.

כשאוכל החטאים המוכר האחרון בבריטניה, ריצ'רד מנסלו, מת בשנת 1906, הוא היה כנראה הראשון מקרב עמיתיו למקצוע שזכה לטקס זיכרון וללוויה משל עצמו. אלה התקיימו בשנת 2010 ברַטלינגהוֹפ. איש אמנם לא יכול היה לכפר על עומס חטאיו באמצעות אכילת לחם, אבל הוא, לפחות, קיבל את מה שאוכלי חטאים רבים אחרים היו ראויים לו אף יותר – הכרה.

נטלי זַארֶלי (Zarrelli) היא אמנית ועיתונאית הכותבת על מדע, היסטוריה וחברה

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי נטלי זארֶלי .


תגובות פייסבוק