אור השמש אינו בהכרח המחטא הטוב ביותר

החתירה לאיסוף עוד ועוד מידע עלולה לגרום לנו להוקיר את הדברים הלא נכונים ולצבור ביטחון מופרז בידיעותינו
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

שאלה שנויה במחלוקת שהופיעה על פתקי ההצבעה בקליפורניה בשנת 2008 סיפקה השראה לחדשנות פשוטה: אתר שנקרא Eightmaps.com. המספר שבשם האתר מתייחס ל"הצעה 8", שקראה לתיקון בחוקת המדינה שיאסור על נישואים חד-מיניים. לפי חוקי מימון הקמפיינים של קליפורניה, כל התרומות הגדולות מ-100 דולר לקבוצות התומכות או מתנגדות להצעה 8, נרשמו במאגר נתונים פתוח לציבור. מישהו (עדיין לא ברור מי) לקח את כל הנתונים לגבי תומכי ההצעה – שמותיהם והמיקוד שלהם, ובמקרים מסוימים גם את המעסיקים שלהם – וסימן אותם במפת גוגל.

לאחר שמצאו את עצמם על המפה, אמרו חלק מתומכי האיסור על נישואים חד-מיניים שהם הוטרדו או שבתי העסק שלהם הוחרמו. דבר זה ערער גם חלק ממתנגדי האיסור; לבטח לא יחלוף זמן רב, הם אמרו, לפני שקנאים דתיים ייצרו כלי נוסף שיחשוף את תומכיה של תקנה כלשהי למען זכויות ההומואים. הוועדה שתמכה בהצעה 8 ביקשה משופט פדרלי לבטל את חוק חשיפת הנתונים או להעלות את סִפּוֹ ליותר מ-100 דולר כדי שיותר אנשים יוכלו לתרום באלמוניות. אך הוא סירב בטענה שהסוגיות שעל פתקי ההצבעה זקוקות ל"אור השמש" שמספקת חשיפת פרטי התורמים. הפסיקה שלו יישרה קו עם התפיסה שיש לחשוף כמה שיותר נתונים על התהליך הפוליטי.

השקיפות מקודשת על חשבון ערכים אחרים, טוען מורוזוב, בעיקר מפני שזול ופשוט כל כך להשתמש באינטרנט כדי להפיץ נתונים שעשויים להיות יעילים יום אחד

ייבגני מורוזוב חושש שלעתים קרובות מדי אנחנו מבצעים את שקלול התמורות הזה – בוחרים לפרסם יותר מידע כדי להגביר את השקיפות, גם אם אנו חותרים כך תחת עקרונות כגון פרטיות או מעורבות אזרחית. בספרו החריף החדש, To Save Everything Click Here, משתמש מורוזוב – הכותב בכתבי העת Slate ו-The New Republic – במקרה של Eightmaps כדי לתמוך בטענתו שתופעה של "אינטרנט-צנטריות" מעוותת את סדרי העדיפויות שלנו.

השקיפות מקודשת על חשבון ערכים אחרים, טוען מורוזוב, בעיקר מפני שזול ופשוט כל כך להשתמש באינטרנט כדי להפיץ נתונים שעשויים להיות יעילים יום אחד. ומכיוון שפעמים רבות כל כך האינטרנט מבטל את שליטתם של "שומרי הסף" על מידע, בחינה מחדש של נגישותנו למידע נראית כמו צעד לאחור – והנטייה לפתיחות רק מתחזקת (שימו לב שאתר פייסבוק מצהיר שמשימתו היא "לעשות את העולם פתוח ושקוף יותר").

מורוזוב אינו היחיד שחושש משקיפות רבה מדי. פרופסור לורנס לסיג מהרווארד הסביר ברהיטות מדוע ריבוי מידע על פוליטיקאים יעורר באנשים ציניות, ולאו דווקא ישפר את הפוליטיקה. אבל נדמה שלסיג השלים עם קיומם הבלתי נמנע של פרויקטים לאיסוף נתונים בעידן האינטרנט. הוא מאמין שהפתרון הוא לממן בחירות באופן ציבורי, כך שלאנשים יהיו סיבות מעטות יותר להיות ציניים לגבי המניעים של המחוקקים שלהם.

הרעיון הזה מרתיח את מורוזוב, כי הוא מאמין שלסיג רק מחזק את התפיסה המוטעית שהאינטרנט הוא מעין כוח טבע - לא מעשה ידי אדם - שאין טעם להתנגד לו. להיפך, אומר מורוזוב, ההתנגדות נדרשת. הוא לא רוצה שנשלים עם הגידול בכמות המידע הניתן לחיפוש ואז נשנה את החוק בהתאם. לחילופין, הוא טוען שעלינו לדרוש שהמערכות המקוונות שלנו יכבדו ערכים נוספים מעבר לשקיפות. את מאגרי המידע לתרומות לקמפיינים, למשל, אפשר לתכנן כך שלא יהיה ניתן לשאוב מהם רשומות רבות בבת אחת. נכון, זה יגביל את נוחות חיפוש המידע במקרים מסוימים. אבל בטווח הארוך זה גם עשוי להגביר את הדמוקרטיות מפני שאנשים ירגישו יותר בנוח לתמוך במטרות שאינן בהכרח פופולריות בשכונת מגוריהם או במקום עבודתם.

משטרים מתוחכמים משתמשים באינטרנט כדי לפקוח עין על מתנגדיהם. ובהחלט נראה שזה נכון לסין, סוריה ואיראן

ספרו הראשון של מורוזוב, The Net Delusion: The Dark Side of Internet Freedom, ניסה לנפץ את המיתוס שלפיו מדיה חברתית היא נשק יעיל נגד דיקטטורות. ההיפך הוא הנכון, הוא אומר: משטרים מתוחכמים משתמשים באינטרנט כדי לפקוח עין על מתנגדיהם. ובהחלט נראה שזה נכון לסין, סוריה ואיראן. בספרו החדש הוא מנסה להפריך רעיון אמורפי יותר: "פתרונאות" (Solutionism). זו מילה שמייצגת את התפיסה שעם מידה מספקת של נתונים לגבי היבטים מורכבים רבים בחיים – לא רק פוליטיקה, אלא גם פשע, תנועת כלי רכב ובריאות – נוכל לתקן בעיות של אי-יעילות.

יעילות מרבית אינה בהכרח ערך שיש לחתור אליו; לעתים דווקא אי-יעילות מניבה תועלות חברתיות

לדוגמה, תוכנת חיזוי מנתחת כעת סטטיסטיקות של פשע ועוזרת למשטרה להחליט האם להגביר את תדירות הפטרולים. אלגוריתמים מנטרים קליקים באתרים ומייעצים לעיתונאים אילו כתבות לכתוב. מורוזוב מזהה מגוון דרכים שבהן כל זה עשוי להשתבש בצורה נוראית. יתרה מזו, יעילות מרבית אינה בהכרח ערך שיש לחתור אליו; לעתים דווקא אי-יעילות מניבה תועלות חברתיות. כשעיתונים לא ידעו לכמה קוראים זוכה כל כתבה, הם כנראה סיקרו בצורה מקיפה יותר את הפוליטיקה המקומית.

היבריס טכנולוגי

אך הבעיה האפשרית המצמררת ביותר היא שהנתונים שבהם אנו משתמשים כדי להנחות את עצמנו עשויים להיות חלקיים או מפושטים מדי. פשעים רבים אינם מדווחים, מה שעלול להטעות את תוכנות החיזוי המשטרתיות. שכונות שאינן בטוחות יתויגו כבטוחות. אבל שוטרי המקוף המפטרלים יוכלו אולי להתריע כשדברים לא נראים בסדר, ולפקוח עין. מורוזוב חושש מעתיד שבו "ידע אינטואיטיבי" לגבי פריסת משאבים מוחלף לגמרי באלגוריתמים שעובדים רק עם נתונים מדידים ולא מייצגים נתונים אחרים. בדומה לזה, רשומות מקוונות של תרומות הקמפיין שקיבל מישהו אולי נראות מפורטות, ולכן גם מחכימות, אבל הן מציעות תיאור חלקי לכל היותר של אמונותיו של האדם או של תפקידו בתהליך הפוליטי. הרעיון הזה הוא ככל הנראה הטיעון החזק ביותר של מורוזוב: גם אם הנתונים אובייקטיביים, הפרשנות היא סובייקטיבית, וכך גם הבחירה שלנו מה לתעד מלכתחילה. וגם אם נראה לנו ברור מאליו שנתונים, ולא משנה כמה יש לנו מהם, לא מסוגלים לייצג את החיים על כל מורכבותם, טכנולוגיית מידע מייצרת כל כך הרבה מידע עד שקל לנו לשכוח את כל מה שעוד חסר לנו.

זו אינה בעיה חדשה; התכונות המטעות, ואף הכובלות, של עולם הביג-דאטה (big data) רדפו כבר את האנשים הראשונים שעשו שימוש משמעותי במחשוב. במהלך מלחמת וייטנאם, רצה צבא ארצות הברית למנוע מצפון וייטנאם להשתמש ב"נתיב הו צ'י מין", מערכת של מעברי ג'ונגלים שעברו בלאוס השכנה, כדי לשלוח אספקה למורדים הקומוניסטים בדרום. שר ההגנה, רוברט ס. מקנמרה, שהסתמך על שיטות ניהול כמותיות כשעמד בראש חברת פורד, עשה את מה שנראה לו אך טבעי: הוא חיפש עוד נתונים לגבי ההתרחשויות על הנתיב. וכך החל מבצע Igloo White. בין השנים 1967 ל-1972, טסו מטוסים אמריקאיים מעל הנתיב והטילו 20,000 חיישנים הפועלים על סוללות, שנראו כמו צמחים או גזרי עץ אך יכלו לקלות קולות אדם וצלילים אחרים, חום גוף, שתן והפרעות סיסמיות שיוצרות משאיות. החיישנים האלה שידרו אותות למטוסים אמריקניים, שהעבירו בתורם את הנתונים למתקן פיקוד ושליטה אמריקני בתאילנד, שם יכלו טכנאים היושבים ליד מסופים לראות מפות של נתיב הו צ'י מין.

כשחיישן איתר משהו, האזור הזה בנתיב הואר בצורת תולעת לבנה. מחשבי IBM 360/65 במתקן חישבו כמה מהר התולעת נעה; המידע הזה שודר למפציצים אמריקאיים כדי שיפציצו את האזור המדובר. סביר להניח שממתקן השליטה נראה Igloo White לא רע בכלל. תולעים הופיעו על המסך ואז נמחקו בהפצצות. היה נדמה, לפי הנתונים, שהאמריקנים השמידו אלפי משאיות ומנעו מאספקה רבה להגיע ליעדה. הצבא היה מרוצה והשקיע בתוכנית מיליארד דולר בשנה.

האמריקאים לא הבינו עד כמה הם ומחשבי ה-IBM שלהם פועלים על בסיס נתונים חלקיים ובלתי אמינים

אבל חוקרים מטעם הקונגרס הטילו בסופו של דבר ספק בהנחות הפנטגון לגבי מספר המשאיות שהופצצו. הקומוניסטים לא הפסיקו להעביר אספקה דרומה. הם אפילו העבירו טנקים ששימשו אותם במתקפה עצומה בדרום בשנת 1972. הסתבר שהאמריקאים לא הבינו עד כמה הם ומחשבי ה-IBM שלהם פועלים על בסיס נתונים חלקיים ובלתי אמינים. למשל, הם לא הצליחו למלא את הנתיב בחיישנים לכל אורכו. ובנוסף, הווייטנאמים הבינו כיצד להטעות את המערכת עם תיקים מלאים בשתן וצלילים מוקלטים מראש.

אולי מפתה לפטור את המקרה הזה ככישלון מקומם נוסף במלחמה מלאה בכישלונות מקוממים. אך הלקח אינו שטכנולוגיית איסוף הנתונים של Igloo White הייתה מוגבלת – אף שאכן הייתה מוגבלת – אלא שהאנשים שהשתמשו בנתונים לא הבינו את מגבלותיה. בספר משנת 1996 שנקרא The Closed World, מציג ההיסטוריון פול נ. אדוארדס את Igloo White כדוגמה להיבריס טכנולוגי. ראשי הצבא חשבו שמחשבים ותקשורת בזמן אמת יאפשרו להם ליצור "כיפה של פיקוח טכנולוגי גלובלי", שתספק ודאות גדולה מתמיד לגבי המתרחש בעולם. אבל דברים רבים לא נכנסו תחת הכיפה; החיים מבולגנים, ואי אפשר לפשט כל דבר לכדי נתונים שמחשבים מסוגלים לנתח.

הנתונים נראים אחרת כיום, אבל האמונה שלנו בערכם – והדחף שלנו ליצור פנאופטיקון של מידע – עומדים בעיקשותם. גוגל אומרת שהיא רוצה "לעשות סדר בכל המידע הקיים בעולם כך שיהיה נגיש ויעיל". מורוזוב שואל בצדק האם זו מטרה ראויה. מי יודע אילו פרויקטים של ניתוח נתונים המתבצעים ברגעים אלה ממש, יראו מוגבלים בעוד 40 שנה כפי ש-Igloo White נראה כיום?

בריאן ברגסטין הוא עורך משנה ב-MIT Technology Review. הוא כותב בנושאי מחשבים, תקשורת ואינטרנט מאז שנת 2000. בשנים 2008-2010 הוא היה העורך הטכנולוגי של סוכנות Associated Press.

©2013 MIT Technology Review, INC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בריאן ברגסטין, MIT Technology Review .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על אור השמש אינו בהכרח המחטא הטוב ביותר

05
אר אן

זה טיעון מעט מוזר,בכלל שהשקיפות כלשעצמה מאפשרת שקלול רב ערכי.
דבר שקוף הוא דבר שרואים דרכו,זאת אומרת,לא רק שמניעיו והתנהלותו חשופים אלא שמאפייניו וערכיו לא דורכים וחוסמים וסותרים לערכים אחרים,מה שמאפשר אינטגרציה,שזו הדרך היחידה להתנהלות יצירתית ומקדמת ,בוודאי בעולם של ביג דאטה,ובכלל.

דווקא השקיפות עצמה מאפשרת להבין איך ומתי ליישם מה,ולכן בדרך שאולי תיתפש כפרדוקסלית לתפישה ליניארית היא מהווה מצע לאינטימיות ופרטיות מהותית יותר.

הכותב חושש שעסקים יוחרמו ? ומה בכך,גם זה חלק מהדמוקרטיה,אם מישהו לא ירצה לעשות עסקים עם מי שמתנגד לנישואים חד מיניים,או ההפך,אז מה רע בכך ?
גם כאן השקיפות האפשרית בסך הכל קושרת תחומים שהיו לפני זה מרוחקים או ממש חסומים אחד לשני לקראת ישום קונקרטי יותר של ערכים.
להחרים התנחלויות זה בסדר(זה בסדר גמור) ולהחרים שונאים של מיעוטים זה בעייתי ?
רק לממשלות ולגופים חזקים מותר להחרים ?
מה שמפחיד את הכותב זה שלפתע גם ליחיד,חסר הפריבלגיות יש כח השפעה מהותי בגלל השקיפות ?

אמון עיוור בטכנולוגיה זה לא דבר טוב,אמון עיוור זה בכלל דבר רע מאוד,אבל טכנולוגיה אפשר לשפר,לפסול אותה רק בגלל שנעשה בה שימוש רע זה פשוט טיפשי מאוד,אפילו נורא.

07
יורם גרשמן

דוגמא ישראלית לנזק בשקיפות היא פרסום תוצאות המיצ״ב. כלי פנימי במקור שנועד לסייע לבתי ספר להבין את מצבם הפך לכלי לדירוג בתי ספר ובצורה צפויה להפליא הפך מכלי למטרה - העיקר ציון גבוה במיצב והכל מותר - לשלוח תלמידים חלשים הביתה, לכתוב תשובות על הלוח ועוד מגוון רמאויות יצירתיות.