להיזכר באושר יומיומי

ארוחות, נסיעות במכונית או שיחות יומיומיות נראים כמו אירועים שאינם ראויים לתיעוד. אבל ההיזכרות בהם עשויה להסב לנו אושר בעתיד
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

בכל חג מולד אחי, אבא שלי והלברדור בצבע שוקולד שלנו נדחקים למכונית וחוצים את מדינת וושינגטון כדי לבקר את סבא וסבתא.

אנחנו עושים את זה מאז שנולדתי. שלושתנו – לפני שאחי ואני חובשים את האזניות שלנו כדי לעמעם את כל השאר – מנסים לנהל שיחות משמעותיות. בקרוב אחזור ללימודים באנגליה, אחי יחזור ללימודים שלו בקליפורניה, ואבא שלנו יחזור לעבודה בוושינגטון, כך שמשולש טרנסאטלנטי יפריד בינינו. שלושתנו נמצאים יחד פעמיים בשנה לכל היותר, אבל כמעט שאיננו חולקים זה עם זה שום דבר חדש במהלך הנסיעות האלה במכונית. אנחנו מעלים זיכרונות על אמא; אנחנו משוחחים על הזדמנויות בעבודה, על קבוצות בייסבול ועל ספרים (אם יש לנו מזל); ובדרך כלל אנחנו מסיימים בוויכוח קצר על דת או על פוליטיקה. שום דבר לכתוב עליו. שום דבר לזכור.

נדמה שחיי היומיום הם בנאליים מדי לתיעוד. למה לתעד שיחות שגרתיות, כאלה שניהלנו מיליון פעמים וננהל עוד מיליון? האם לא חשוב יותר לזכור רגעים יוצא דופן: צעדים ראשונים, סיום לימודים, עבודות, פרסים, נישואים, פרישה, חופשות? אבל אנשים מבינים רק לעתים רחוקות באיזו חיבה יביטו לאחור בימים השגרתיים הללו: יום שבילו בקריאה לצד החלון המשקיף למפרץ, פיקניק בפארק עם חברים. הדברים האלה אינם מתבלטים כאשר הם מתרחשים, אבל החזרה אליהם יכולה להסב הנאה רבה. "מי יקרא ליום של קריאה יום טוב?" כותבת אני דילארד. "אבל חיים של קריאה – אלה חיים טובים."

טינג זאנג תסיים בקרוב את הדוקטורט שלה בבית הספר למנהל עסקים של הרווארד. היא מתמקדת בפסיכולוגיה של הגילוי מחדש. לאחרונה עמדה בראש מחקר בן ארבעה חלקים שהתפרסם ב-Psychological Science. במהלך הניסוי ביקשה מ-135 סטודנטים לתואר ראשון בצפון-מזרח ארה"ב ליצור קפסולות זמן. הסטודנטים כתבו בקפסולות האלה על מגוון חוויות מן הזמן האחרון: השיחה האחרונה שניהלו, היציאה האחרונה שלהם, איך פגשו את השותף שלהם לחדר,, שלושה שירים ששמעו לאחרונה, בדיחה פנימית, תמונה שצילמו לא מזמן, סטטוס שהעלו לא מזמן בפייסבוק, משפט שכתבו במאמר בלימודים ושאלה שענו עליה בבחינת גמר.

אחר כך הם דירגו את מידת העניין והסקרנות שלהם לצפות בקפסולת הזמן הזו בעתיד. הדירוג הממוצע של הסטודנטים היה שלוש, בסולם של אחת עד שבע. שלושה חודשים אחר כך, רגע לפני שהביטו בקפסולה שוב, התבקשו הסטודנטים לדרג את מידת העניין והסקרנות שלהם פעם נוספת. הדירוג הממוצע קפץ עכשיו ל-4.34. זאנג כותבת שזה מוכיח ש"אפילו התערבויות פשוטות (למשל הקדשת מספר דקות לתיעוד העבר) יכולות להניב ערך לא צפוי בעתיד."

בעקבות זאת החלטתי לאסוף זיכרונות של דברים בנליים. ביליתי חמישה ימים עם משפחתי בחג המולד, והקדשתי 10 דקות בכל יום כדי לכתוב על מה שעשינו – מה ראיתי, מה אכלתי, במה נגעתי, מה הרחתי – ואפילו שמרתי חפץ כלשהו שיסמל את היום. כשהלכנו לסרט, שמרתי את הכרטיס. כשהלכנו למסעדת פירות ים, שמרתי את בובת הדולפין שהוגשה לנו עם החשבון. אחרי שפתחנו את המתנות בבוקר חג המולד, שמרתי חתיכה של נייר עטיפה כדי לזכור לא רק את המתנות, אלא גם את ההנאה שבפתיחתן.

אין ספק שאזרוק את החפצים האלה מתישהו. אני לא יכול לאגור מזכרות לנצח. אבל אני רוצה לחכות ולחזור אליהם אחרי שאשכח את הרגעים שהם מייצגים. קרוב לוודאי שסבי וסבתי יעברו לדיון מוגן מתישהו במהלך השנה הקרובה. אבא שלי, אחי ואני כבר לא נחצה את המדינה במכונית כדי לבקר אותם. בימי שלישי בבוקר לא אצפה בסרטים עם "קארי" ו"בוגי" בגלקסי מולטיפלקס עם סבי וסבתי. המשפחה לא תאכל מאפי קינמון ותשוחח בסלון בזמן שסבי יכוון את מכשיר השמיעה שלו ויאמר לכולם להיות בשקט כש-Meet the Press מתחילה.

כמוני, רוב האנשים במחקר היו מעוניינים בעיקר בחזרה אל חוויות יומיומיות. משתתפים שהתבקשו לכתוב מה עשו ביום רגיל (כמה ימים לפני ולנטיינ'ס דיי) וביום לא רגיל (ולנטיינ'ס דיי), נהנו יותר לקרוא מה שכתבו על היום הרגיל שלושה חודשים אחר כך. מכיוון שהיה גם קשה יותר לזכור את החוויה הרגילה, הגילוי מחדש שלה היה רענן יותר.

ולמרות זאת, לרוב האנשים שזאנג פנתה אליהם לא התחשק לתעד את היום שלהם. כשהועמדה בפניהם בחירה – להקדיש חמש דקות לכתיבה על היום שלהם או לצפות במנחה תכנית אירוח מראיין סופר למשך אותו פרק זמן – רק 27 אחוזים מהאנשים בחרו לתעד את היום שלהם, ורק 28 אחוזים מכל המשתתפים חשבו שמה שעשו באותו יום יעניין אותם בעתיד. שלושה חודשים אחר כך אמרו 58 אחוזים שהם מתחרטים שבחרו בתכנית האירוח על פני כתיבת היומן. הם לא העריכו נכון כמה ערך יהיה בעיניהם להווה ברגע שיהפוך לעבר

מה זוכר המספר של פרוסט מנעוריו ב"בצד של סוואן"? את התה ואת עוגיות המדלן שחלק עם אמו; את נשיקת הלילה טוב שקיבל כששכב במיטתו; את הטיולים שערך בשאנז אליזה. בסופו של דבר, אלה הם הדברים – ולא החלומות שלנו על טיולים לוונציה או לכנסיה בבעלבכ הדמיונית – שיקרים ללבו יותר מכול.

ייתכן שפשוט קשה להבין את משמעותו של רגע, בהקשר של החיים, בזמן התרחשותו. "אני יכולה להבחין רק ביופיו של העבר, כי לעולם אי אפשר להבין רגש בזמן אמת," כתבה וירג'יניה וולף. "הוא מתרחב אחר כך, ולכן אין לנו רגשות שלמים לגבי ההווה, רק לגבי העבר."

למרבה המזל, המוח שלנו בנוי כך שהוא עוזר לנו לזכור אירועים מסוימים שמקבלים חשיבות מאוחר יותר. בפני משתתפים במחקר חדש, שהתפרסם ב-Nature, הוצגו תמונות של חיות ושל כלי עבודה. אחרי שהמשתתפים צפו בתמונות מספר פעמים, החלו החוקרים ללוות קטגוריה מסוימת של תמונות (חיות או כלי עבודה) בשוקים חשמליים בעוצמה נמוכה. זה היה תרגיל פאבלובי, שגרם למשתתפים לזכור טוב יותר את קטגוריית התמונות שלוותה בשוק.

אבל הדבר המעניין ביותר הוא שהמשתתפים שקיבלו שוקים חשמליים כשהוצגו להם תמונות של כלי עבודה יכלו לזכור את כל תמונות כלי העבודה שהוצגו לפני כן, גם אלה שלא לוו בשוקים. אותו דבר קרה גם לגבי תמונות החיות. כלומר, המשתתפים זכרו זיכרון יומיומי (תמונה של כלי עבודה או חיה) כי הוא הפך למשמעותי מאוחר יותר (עם השימוש בשוקים). עולה מכך שהמוח שלנו מסוגל לשפר את הזיכרון שלנו של אירועים שגרתיים באופן רטרואקטיבי, אם זיכרון זה מקבל משמעות מאוחר יותר.

הממצא הזה אמנם מדהים, אך חיים אנושיים אינם מורכבים כולם מ"אירועים משמעותיים". לטיול משפחתי במכונית אין משמעות עמוקה באותו זמן, ורוב הסיכויים שלא תהיה לו גם בעתיד. רוב הסיכויים שקפסולות הזמן שנוצרו במהלך הניסוי של זאנג לעולם לא יהפכו למשמעותיות במיוחד. אבל בכל זאת, המשתתפים גילו עניין במה שכתבו בפייסבוק או חשבו על השותף שלהם. בין שהזיכרונות האלה שגרתיים ובין שלא, הם יישארו חלק מזהותנו.

בנוסף לכך, לא תמיד כדאי להסתמך על המנגנונים של המוח. לבני אדם יש נטייה לזכור באופן שגוי ואפילו לשכוח את העבר הקרוב. אירועים עתידיים או זיכרונות של אחרים עלולים להשפיע על הזיכרונות שלנו, ופרטים שנראים ודאיים לחלוטין מתבררים כמוטעים מן היסוד. וזאנג הוכיחה שאנשים שמחים שיש להם את התיעוד הזה, בכל אופן.

הסיבה לכך היא שרק לעתים רחוקות אנחנו יכולים לצפות אילו רגעים יהפכו למשמעותיים. קצת לפני מותה של אמי, הקלטתי אותה מדברת. סתם מדברת. היא דיברה על גלידה ועל שחייה ועל מה שהיא מתכננת לקנות במכולת. באותו רגע זה נראה כמו רגע סתמי. אבל עכשיו בשבילי זה הכול.

 

 

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קודי דליסטרטי, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על להיזכר באושר יומיומי

יש עוד סיבה מצוינת לתעד את הרגעים הקטנים: פעולת התיעוד הזו דומה מאוד לתהליך של הודיה. זה תורם לתחושה האישית הטובה כאן ועכשיו ולא רק בעתיד. נקודה נוספת מגיעה מעולם הביבליותרפיה - כתיבה יכולה להיות כלי טיפולי.

    04
    עודד

    לרוב האנשים, מרבית הפעולות היומיומיות שלנו לא מוטמעות בשום מקום, כמה אתם באמת זוכרים מהעיתון שקראתם אתמול או החדשות על שרה של שלשום?כנ"ל גם עם שיחות וחוויות.
    למיטב ידיעתי, רוב הדברים לא באמת נזכרים אלא אם רושמים אותם או שהייתה בהם איזושהי מעורבות רגשית או עוררות כלשהי.
    הרישום גורם לך להיות אקטיבי במחשבה ולהיזכר בו במקום בחוויה.
    ומפה השאלה מה בעצם התועלת בהרבה מהדברים שאנחנו עושים אם ממש טיפה באמת "נכנס" למוח?

06
ד

במשך שלוש שנים כתבתי בבלוג אישי תיאור מפורט של כל יום ויום מחיי. בשלב כלשהו, כשזה התחיל להרגיש כמו מטלה, עצרתי. כבר אז חוויית הקריאה ביום הרגיל לחלוטין שעבר עליי שבועות מספר קודם לכן הייתה מטלטלת . מעניין איך היא תהיה עכשיו.