אז הבטיחו לנו חירות

הגלובליזציה הייתה אמורה להפוך את כולנו לאזרחי העולם, לפתוח בפנינו אופקים חדשים והזדמנויות לצמיחה. מה קרה לה?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

"המודרניות מאופיינת בגרנדור (גדולה) ובמיזר (דלות). רק עמדה המאמצת אל חיקה את שתיהן, מעניקה לנו תובנה לא מסולפת על עידן זה." (בלז פסקל, תרגום: פנינה זייץ)

אילו נתבקשנו לכונן חוקה ולהתווכח על תוכנה עם שותפים היפותטיים, קרוב לוודאי שהיינו פונים להיסטוריה המוכרת לנו. מתוך דאגה שמא הדמוקרטיה תיפגע, היינו סוקרים ברוחנו את שקיעתן של דמוקרטיות ורפובליקות עתיקות שנכשלו במבחן הזמן. היינו לבטח זוכרים את אריסטו שהזהיר מפני אי-שוויון כמתכון מצוין לחוסר יציבות, או את אפלטון שהאמין כי רודנים עולים לשלטון באמצעות ניצול חופש הביטוי לטובת דמגוגיה. במקרים רבים, ההיסטוריה עשויה להיות לעזר ומסוגלת לשמש כתמרור. כך, בסוף המאה התשע-עשרה, כמו בסוף המאה העשרים, התרחבות הסחר הבינלאומי יצרה ציפיות לקִדמה, אולם ההיסטוריה של אירופה במאה העשרים מלמדת שחברות הן יותר שבירות מכפי שנדמה, דמוקרטיות עלולות להיחרב מתוך עצמן, מוסר עשוי להתנדף ואנשים מן השורה עלולים למצוא את עצמם עומדים בשורה מול כיתות יורים. צורות המשטר השונות – פשיזם, קומוניזם ודמוקרטיה – היו תגובה לגלובליזציה, לאי השוויון הממשי שהיא יצרה וגם למה שנתפש כאי-שוויון בחסותה, ולחוסר היכולת הניכר של הדמוקרטיות להתמודד עמם. כך למשל, הפשיסטים שללו את התבונה בשמו של הרצון והתכחשו לאמת אובייקטיבית למען מיתוסים מפוארים, בטענה שאלה מבטאים את קולו של העם. הם הפנו אצבע מאשימה כלפי הגלובליזציה כמייצגת של אידיאולוגיה רציונלית, ליברלית וקפיטליסטית שאותה הציגו כקנוניה נגד האומה. בחסות היסטוריית אירועים אלה, אנחנו אזרחי הרשת, תושבי הכפר הגלובלי, נוטים להתפתות להאמין כי הגלובליזציה מעניקה לנו הגנה אוטומטית מפני איומים על ערכים נשגבים בכלל ועל חירות בפרט. בחיבור זה אסקור את אותה גלובליזציה, אותו חוף מבטחים שאנו במערב שמים בו את מבטחנו מבלי שיש לנו ערבות להצלחתו.

במהותה, כך טוענים מצדדי תזת הכפר המדומיין, גלובליזציה היא הרחבה של קשרי גומלין, דרך הסרת מחסומים המונעים סחר חופשי והידוק האינטראקציה בין כלכלות לאומיות

פנים והגדרות רבות לגלובליזציה, אינטרפרטציות שונות ופרספקטיבות מגוונות מעצבות את השיח על טיבה. שאלות כמו האם מדובר בפרק היסטורי? במהפכה? או במדיניות, עסקים, דת או אפילו כת? האם גלובליזציה היא רעיון, כוח? או שמא היא תבנית חוזרת של אירועים?  היא כל אלה גם יחד, ואף לא אחד מהם  – מעין נוכחות רפאים של אידאה המתארת יחסים מורכבים בין אנשים ומדינות שאינם שייכים למרחב טריטוריאלי אחד, אך למרות זאת עובדים את אותה האדמה, סוגדים לאותו האל, מקריבים את אותם קורבנות. הדיון בגלובליזציה אינו חדש והוא מערב תחומים רבים כמו היסטוריה, סוציולוגיה, כלכלה, מדעי המדינה, קיימות ופילוסופיה. עיקר הדיון עוסק במשמעויות הפוליטיות והמוסריות של הגלובליזציה. הקלישאה מדברת על "כפר גלובלי" שוויוני ורחב. הצורה המדומיינת הזו של גלובליזציה היא למעשה התסריט המסויט ביותר של עצמה:  הגלובליזציה אינה מקווה להפוך את האנושות ל״כפר אחד״. במובנה הכלכלי, גלובליזציה ניזונה מחוסר שוויון. היא זקוקה להבדלים ולפערים כדי ליצור רווח לגורמים שמניעים אותה. היא זקוקה לפערים בכוח אדם, מחירים, משאבים, שערי מטבע וכוח קנייה. במהותה, כך טוענים מצדדי תזת הכפר המדומיין, גלובליזציה היא הרחבה של קשרי גומלין, דרך הסרת מחסומים המונעים סחר חופשי והידוק האינטראקציה בין כלכלות לאומיות. למשל, פתיחת שוק החלב בג'מייקה לייבוא מארצות-הברית בשנת 1992, פגעה כמובן במשק החלב המקומי, אבל גם אפשרה לילדי העניים לשתות חלב במחיר מוזל. תעשיות זרות חדשות שנכנסו למדינות מתפתחות פגעו אולי במפעלים הממשלתיים המוגנים של אותן מדינות, אבל גם חשפו אותם לטכנולוגיות חדשות ופתחו בפניהם שווקים וענפי תעשייה חדשים.

ספינה, מכולות

תמונה נפוצה בכל רחבי הגלובוס. תצלום: תאיס מוראיס.

ישנן דוגמאות נוספות שמצדדי תיאוריית הכפר הגולבלי עשויים להשתמש בהן: הבנק העולמי סיפק מקומות עבודה ללוחמי גרילה שהסכימו להתפרק מנשקם בפיליפינים; פרויקטים של השקיה זיכו חקלאים במים, והכפילו, אם לא יותר מזה, את הכנסותיהם; פרויקטים חינוכיים הביאו השכלה לאזורים כפריים נידחים; במספר מדינות הצליחו תוכניות המלחמה באיידס לעצור את התפשטות המחלה. כתוצאה מפעולות אלה, לא רק שקשרי הגומלין הואצו והתרחבו אלא הפכו לעמוקים מאוד. על פי סקרים רחבי היקף, רוב הציבור בעולם תופש את עצמו כ"אזרח העולם",  והדבר נכון בעיקר באשר לתושבי מדינות העולם השלישי, הנלהבים מרעיון הקהילה האנושית המאוחדת. אולם הגלובליזציה מאפיינת לא רק את מדינות העולם השלישי, היא נמצאת שם, במסעדות שביקרנו בהן, בפורנו שצרכנו, כך שכל פעולה שאנחנו עושים היא חלק פעיל מאיזה סקר תקופתי. השפעתה כל כך רחבה, שאנו נוטים לשכוח – בעיקר אלה מאיתנו התומכים נלהבות בכפר המדומיין – שגלובליזציה אינה תופעה טבעית, אינה סוג של קרנבל קדמה, או כפר גלובלי או כל קלישאה כזו. היא יצירה אינסטרומנטלית פוליטית-כלכלית מחושבת היטב.

הולך וגדל כוחם של תאגידים כלכליים בינלאומיים הנמצאים בידיים פרטיות, ופעמים רבות כוחו הכלכלי של תאגיד כזה גדול מכוחה של מדינה. מדיניות עניות הזקוקות לסיוע, תלויות מאוד במדיניות ובהחלטות של הגופים הכלכליים הבינלאומיים כמו קרן המטבע והבנק העולמי, הנשלטים על ידי נציגי המדינות העשירות

בחסות הגלובליזציה, העולם נעשה בהדרגה ליחידה אחת, הפועלת בצורה מהודקת יותר ויותר בתחומי הייצור, השיווק והפיננסים, התובלה והתקשורת. אט אט מתגבשת תודעה אחת, תודעה מאוחדת, תודעה קוסמופוליטית, על חשבונה של תודעה לאומית הכפופה למדינה זו או אחרת. ככל שהזמן עובר, משתרשת התפישה שלפיה בעיות מסוימות, כגון התחממות כדור הארץ, ניתן לפתור אך ורק באמצעות מדיניות אחת שתנווט את העולם כולו. לא זו בלבד, אלא שהולך וגדל כוחם של תאגידים כלכליים בינלאומיים הנמצאים בידיים פרטיות, ופעמים רבות כוחו הכלכלי של תאגיד כזה גדול מכוחה של מדינה. מדיניות עניות הזקוקות לסיוע, תלויות מאוד במדיניות ובהחלטות של הגופים הכלכליים הבינלאומיים כמו קרן המטבע והבנק העולמי, הנשלטים על ידי נציגי המדינות העשירות. אחת הסיסמאות הנפוצות בפעילות הכלכלית הגלובלית היא הסיסמא הניאו-ליברלית – "לתת לשוק לפעול בחופשיות". נכון לשעה זו השוק חופשי. אין ספק. אבל נשאלת השאלה, האם בתוך שבירת המסגרת הטריטוריאלית של המדינה ושינוי מבנה הריבונות והסמכות שהביאה איתה הגלובליזציה, כשאנו טבולים מכף רגל עד ראש בשוק חופשי – האם אנחנו, חופשיים?

בחיבורו ״על ההשתעבדות מרצון״ כותב הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-16 אטיין לה בואסי כי זהו טבעו של האדם להיות חופשי ולשאוף לחירות. יחד עם זאת, בעת ובעונה אחת, הוא יכול להסתגל בקלות למבנה אחר של חיים כאשר חינוכו מורה לו זאת. מכאן הוא קובע שהסיבה הראשונה לעבדות מרצון היא ההרגל. לא מדובר בטענה חדשה או פורצת דרך, אבל דווקא את אותו ״הרגל״ (ביוונית קדומה: אתוס) אני מעוניין לפתח בדיון על חירות וגלובליזציה. הרגל הוא רושם רגשי המתקבל מהישנות של פעולה. אם מבצע הפעולה מוחזק כחופשי, כותב הכלכלן פרידריך האייק ב״חוקת החירות״, הרי הוא זה שעיצב את אורח הפעולה שלו לפי כוונותיו הנוכחיות. חופש משמעו אפוא מלכתחילה שליחיד יש תחום פרטי מובטח, שקיימת בסביבתו מערכת של נסיבות שאחרים אינם יכולים להפריעה. כלומר, יתכן מצב שבו דפוס הפעולה הוא לכאורה חופשי אך המסגרת שלה, הנסיבות או הסביבה הן מקדמי השתעבדות – יכול להיות שאנחנו מרגישים חופשיים, מרגישים בלתי מוגבלים בעידן כה בלתי-מוגבל וחופשי כמו הגלובליזציה, ובה בעת, מוחזקים ב״כלוב הברזל״ 1 במקרה הרע או נוסעים בכביש מהיר של חירות בלתי מוגבלת עם סכנה ממשית לתאונה בכל רגע נתון, במקרה הטוב.

Apple Watch, שעון, אפל

אשליה נוצצת של חירות. תצלום: סיימון דאודי

שיכור מתחושת חופש בלתי מוגבלת, ניגש היחיד לסדר את חייו, למקם את עצמו על רצף החיים והחברה. מפרספקטיבה היסטורית, היחיד איבד דבר מה חשוב בדרך להשגת "חירות בלתי מוגבלת" דרך ערעור על הסדר הישן. אחדים תיארו זאת כאובדן הממד ההרואי של החיים. לאנשים אין עוד מושג של מטרה נעלה, של משהו הראוי לכך שיקריבו את חייהם למענו. נראה כי בעידן הגלובלי אנחנו סובלים מהיעדר תשוקה. אובדן התשוקה קשור להצטמצמות. אנשים איבדו את המבט הרחב היותר, מפני שהתמקדו בחייהם האינדיבידואליים. השוויון הדמוקרטי מושך את היחיד להתכנסות פנימה, עד לכליאה שלו בבדידות ליבו. במילים אחרות, צידו האפל של האינדיבידואליזם עולה ביתר שאת מתוך דיון על חירות וגלובליזציה.  הפילוסוף צ'רלס טיילור, בחיבורו החשוב ״מועקת המודרניות״, כותב כי התמקדות ב"אני" משטחת ומצרה את אופק חיינו, עושה אותם דלים יותר במשמעות ואדישים יותר ביחס לאחרים או לחברה. את כל סדרת הפעולות הללו, שגוזרות עלינו לחיות בבידוד אינדיבידואלי, אנחנו עוטפים בהרגל ובחיים שחוזרים על עצמם. תבניות של בינה מלאכותית וקודים של שידוכים כמו האלגוריתם של גייל ושפלי, הכניסו את התשוקה המינית למנגנון עונג מהיר ומכאני. לאור התחזקות קשרי הגומלין, ירידת קרנם של המדינה והמקום, הצורה המינית השתכללה ועברה דיגיטציה. אפליקציות הכרויות מאפשרות לאזרח העולם להתענג מבלי לצאת מהבית. החוויה הפורנוגרפית הזו שונה בתכליתה מפורנו או מזנות. הפלטפורמה מאפשרת יחס בזוי בין בני הזוג, אזרחי העולם, שמבקשים להתענג כל אחד בדרכו – הכול קורה מהר: הדחייה, הסירוב, ההתקרבות והמין הדיגיטלי. ישנו גם פתח לפגישה פיזית, אבל כל מפגש כזה הוא פרי שעלול להיות מתוק, מעץ רעיל של פחד איום מהבדידות הנוראית, הנובעת מתחושת החופש הבלתי מוגבל.

ההצלחה נמדדת ביעילות מקסימלית – היחס הטוב ביותר בין עלות לתועלת. התכנון החברתי כולו בעידן הגלובליזציה נשלט בידי צורות של ניתוח עלות-תועלת, שכרוכים בהן חישובים גרוטסקיים האומדים את ערכם הכספי של חיי אדם

לצד האינדיבידואליזם, בצילה של הגלובליזציה אפשר לציין אפקט נוסף המתחולל מתוך תחושת החופש הבלתי מוגבל שמוחזקת אצלנו כאזרחי העולם: ריבונותה האבסולוטית של התבונה האינסטרומנטלית על חיינו. בביטוי "תבונה אינסטרומנטלית" שאותו טבע צ'רלס טיילור, הוא התכוון לאותה רציונליות שאליה אנו פונים לעזר כאשר אנחנו רוצים לחשב את השימוש החסכני ביותר באמצעים להשגת תכלית נתונה. ההצלחה נמדדת ביעילות מקסימלית – היחס הטוב ביותר בין עלות לתועלת. התכנון החברתי כולו בעידן הגלובליזציה נשלט בידי צורות של ניתוח עלות-תועלת, שכרוכים בהן חישובים גרוטסקיים האומדים את ערכם הכספי של חיי אדם. לצד אלה, קרנה של התבונה האינסטרומנטלית ניכרת ביוקרה ובאובססיביות שאנחנו מייחסים להייטק וטכנולוגיה. אנחנו מבקשים פעמים רבות פתרונות טכנולוגיים, גם כאשר מתבקש משהו אחר לגמרי. למשל, הגישה הטכנולוגית ברפואה דוחקת הצידה לא פעם את סוג הטיפול הכרוך בהתייחסות אל החולה כאל אדם שלם, בעל סיפור חיים, ולא כאל אתר של בעיה טכנית. לראייה, לעיתים קרובות נמצא כי ערכן של האחיות, אשר מעניקות במרבית המקרים טיפול רגיש ואנושי כזה, ירוד בעייני החברה והממסד הרפואי, לעומת ערכם של מומחים בעלי ידע טכנולוגי.

עדשה, מעקב

מי עוקב אחרינו? המדינה? תאגידים גלובליים? שכירי חרב דיגיטליים? תצלום: ברנאר הרמאן.

השיח כולו הוא כלכלי, טכנולוגי ומנוון, וכך גם קבלת ההחלטות. האנושות כולה כבר אינה סיפור אלא שורות אקסל ועקומות גרפיות של תועלת

הוגים רבים במאה העשרים תפשו את המדינה במונחים של מוקד כוח, פיקוח ושליטה – דימוי שהתעצב והתפתח בדיון על חירות במרחב המדיני. אולם, כאשר אנחנו רוצים לדבר על חירות במרחב הגלובלי, אנחנו מדברים על מעבר מדה-טריטוריאליזציה לרה-טריטוריאליזציה בדמות של "מדינת כל" שנקראת העולם. הפנאופטיקון הוא האב טיפוס של המודרניות, אבל בחברה הגלובלית הפוסט-מודרנית כבר אין צורך בפנאופטיקון שהסנקציה שלו היא הגבלת התנועה החוצה ממנו. בעידן הגלובליזציה, המכניזם של השליטה הוא צורה של "בנק מידע", והסנקציה שהוא מפעיל היא דווקא חסימת הכניסה אל השוק (באמצעות פספורטים ועוד יותר מכך – כרטיסי אשראי). במובן זה, מה שמחליף את הפנאופטיקון הוא הסינאופטיקון – הוא אינו מכנס את בני האדם במקום סגור כדי לצפות בהם, אלא מפתה בני אדם לצפות בו. בני האדם יושבים כסוכני גלובליזציה, במוקדים שונים של הרשת וצופים במסכים.

אפשר לומר שאנחנו מרגישים מאוד חופשיים, אך בעת ובעונה אחת, החירות שהובטחה בקול תרועה רמה היא בגדר הבטחה שאינה ממומשת. החירות שלנו בסכנה בשל תחושת החירות הבלתי מוגבלת שמשרישה בנו הגלובליזציה. אבדן משמעות, דרך טשטוש אופקים מוסריים בתוך מרחב גלובלי ופתוח, מייצר הצטמצמות במרחב הביתי הספון. הגבלת התנועה הפנאופטיקונית מופיעה בצורתה המעודכנת כמפתה, כיוצרת של עדר סוכנים גלובליים המרותקים למסכים ופרסומות באמפר Bumper [פרסומות וידאו קצרות, באורך של 6 שניות בלבד שלא ניתן לדלג עליהן] המוטמעות בכתבות וידאו מעודכנות אונליין. תחושת החירות הבלתי מוגבלת בעידן הגלובלי גורמת לנו להתמקד בתכליות ולהעדיף תבונה אינסטרומנטלית הרסנית. השיח כולו הוא כלכלי, טכנולוגי ומנוון, וכך גם קבלת ההחלטות. האנושות כולה כבר אינה סיפור אלא שורות אקסל ועקומות גרפיות של תועלת. ואלו מעמידות את חירותו של היחיד בסכנה ממשית בתוך הגלובליזציה, אשר במקום לייצר אופק של חירות היא כולאת אותו בתחושה מבושמת של חירות מסולפת. היחיד מפתח הרגלים שלהם הוא קורא חירות – ובינתיים, הגלובליזציה מתגלה כצורה חדשה של שיעבוד מרצון.

מקורות:אטיין דה לה בואסי, "על ההשתעבדות מרצון", תרגום: ראובן מירן, בהוצאת "נהר ספרים", 2007.פרידריך האייק, "חוקת החירות", תרגום: אהרן אמיר, בהוצאת "שלם", 2013.צ'רלס טיילור, "מועקת המודרניות", תרגום: פנינה זייץ, בהוצאת "שלם", 2011.אלעזר וינריב, "על שוויון ואישוויון – מבט פילוסופי", בהוצאת "פרדס" אוניברסיטת חיפה, 2007.ג'וזף א. שטיגליץ, "אי נחת בגלובליזציה", תרגום: רחל אהרוני, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2005.נדב אייל, "המרד נגד הגלובליזציה", בהוצאת "ידיעות אחרונות", 2018.זיגמונט באומן, "גלובליזציה – ההיבט האנושי", תרגום: גרשון חזנוב, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2002.

יועד צור (26) הוא בוגר B.A בפילוסופיה ובספרות באוניברסיאת תל אביב, ובוגר לימודי עיצוב בשנקר . הוא עובד כמנהל דיגיטל במשרד פרסום.

לעמוד הפייסבוק של יועד צור

תמונה ראשית: חירות? מגבלות? לא ברור. תצלום: JR Korpa, ב-unsplash.com

Photo by JR Korpa on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יועד צור.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על אז הבטיחו לנו חירות

01
איתן

כתבת ממש יפה!

רעיון הכפר הגלובלי, שנשמע כמסמל אחדות והדדיות, אך בעצם ניזון (בהווה) מחוסר-שיוויון מאוד הזכיר לי את אחת התפישות השגויות הנפוצות של רעיון התלות-ההדדית בבודהיזם.
קל לקחת את הרעיון ש״הכל מחובר״ או ״הכל אחד״ ולחגוג אותו כאילו אנחנו איזושהי ישות אחת שכל מה שהיא צריכה לעשות זה להבין את זה.
אך לא צריך לחגוג את החיבוריות הזו, אלא להשתמש בה על מנת לעזור יותר זה לזה.
אם אני אוכל ושבע, הילד הרעב באפריקה אינו מרגיש את שובע-בטני, כך שאיני ״אחד״ איתו. אם מישהו אחר בעולם נפגע, איני מרגיש זאת על בשרי.
על מנת שאני אוכל את האוכל בצלחת שלי, מישהו אחר צריך לגדל אותו (לצערי). כך שמה שבעצם מתרחש היא ״הזנה-הדדית״ (גם אני בדרך כלשהי מזין דרך ה״סבל״ שלי אחרים).
כך שראוי להיות מודע לאיך הרווחה (לפחות הפיזית) שלי - תלויה בסבל מסוג כלשהו של מישהו אחר, ולהשתמש בכך בתור בסיס לפעולה נכונה.
את החיבוריות הזו, של ההזנה אחד מהשני - הלוואי והייתי יודע לפתור, אך קטנתי, כך שבינתיים ״כל״ מה שנותר לי - זה לנסות לעזור עד כמה שמסוגל לאחרים.

עוד דמות שנזכרתי בה בזמן הקריאה הוא אריך פרום שכתב על הפחד של בני האדם מחירות אמיתית...מעניין!

בכל מקרה, שאלה מאוד חשובה היא - ״מה עושים עכשיו?״, ״לאן מכאן?״ - אילו דרכי פעולה מיטיבות, מיומנות ומועילות עומדות בפני הקוראים?
אפשר לחשוב ״הו, זה גדול עלי, מי אני ואיך אשנה את הזרמים ההיסטורים החברתיים של הגלובליזציה״ ולשקוע לתוך אדישות/יאוש, ואולי אפשר גם....אחרת? :)

תודה רבה! נהניתי לקרוא!

02
סוסו

לא הצגת כיצד הכפר הגלובאלי פוגע בחירות של האדם. איך זה בא לידי ביטוי? אנשים נאסרים או מוצאים להורג על ידי הכפר הגלובאלי? חופש הביטוי שלהם נפגע? הרכוש שלהם נלקח בכוח? או שחירות בעיניך היא מה שאתה מעריך כטוב והנכון ומה שלא נופל לזה להגדרתך הוא שיעבוד?

מאמר ממש חשוב.
כתבת "החירות שלנו בסכנה בשל תחושת החירות הבלתי מוגבלת שמשרישה בנו הגלובליזציה" - זה נכון, אך לא זו הבעיה , אלא בידי מי נמצאת החירות שלנו, מי המושך בחוטים, איזה אינטרסים יש לו, איזה ראייה ומה רמת האלטרואיזם שלו וחשיבתו על טובת הכלל ולא טובת היחיד.
האנושות הפכה למקום שבו כל דבר נמדד בצורה תועלתית. כתבת נכון. אבל למה?
למה?????? אם נצליח לשים את האצבע על אותו מקום הדורש תיקון, נוכל גם לשנות.
הסיבה היא: הטבע שלנו! הטבע שלנו הוא רצון לעצמו. הוא בריאה בפני עצמה. הוא אמנם שונה בין אחד לשני אך הוא גם משותף לכולנו.
אם נמצא תרופה, שיטה שתשנה את טבענו, אז גם תשתנה מציאותנו
ומכיוון שהרצון שלנו הוא השורש. כלומר המחשבות שלנו הן תולדה מהרצון, והפעולות שלנו הינן תולדה מהמחשבות.
מכאן שרק הרצון שלנו תובע את תיקונו.
שיטה שתתן לנו את הכלים לשנות את המהות הפנימית שלנו (אותם אטומים שמרכיבים את הרצון שלנו), תיחשב לאותה הפרדיגמה החדשה שתוביל את העולם לתיקון הנרצה.