אז מה למדתי מהפשיזם?

אז הנה משהו לחשוב עליו. אם בשנה שעברה הייתי אומר לכם שהמועמד המוביל לנשיאות במדינה החזקה ביותר והעשירה ביותר בעולם הצהיר שאין לו בעיה עם סרטי זרוע, מחנות ריכוז, גירוש ללא משפט ואפליה גזעית, סביר להניח שהייתם צוחקים עליי, אלא אם כן אתם חובבי תיאוריות קונספירציה.

ובכל זאת. הנה אנחנו במציאות הזאת בדיוק. וזה לא רק טראמפ. השד האפל ביותר בפוליטיקה העולמית, שד שחשבנו שגירשנו, זומן איכשהו ונולד מחדש: הפשיזם שב ועולה. ״הפשיזם החדש״, כמו שאני קורא לו, הוא תופעה גלובלית. מרין לה פן, הפוליטיקאית הקיצונית ביותר שהתמודדה על עמדת הנהגה עולמית מאז היטלר… ניצחה, וזכתה בשליש מן הקולות בבחירות האחרונות בצרפת. העולם ניצב על סף תקופה אפלה של פשיזם חדש – הוא מרים את ראשו, כמו הידרה, החל מסקנדינביה ואירופה ועד תורכיה ואוסטרליה.

אני סבור שהפשיזם החדש הוא ההתפתחות הפוליטית החשובה ביותר בימי חיינו. מדובר ברגע קריטי עבור החברה הגלובלית – נקודת מפנה. כמו כל נקודת מפנה, מדובר ברגע של עמידה במבחן. מבחן לטובים ביותר בינינו: האם חברות מתורבתות יכולות לשמור על עצמן כאלה, במובן המהותי ביותר של המילה – או שמא יש סכנה שנשקע שנית לעידן של מלחמת עולם ורצח עם.

התרחיש הזה נשמע לכם מופרך? אז חזרו וקראו את הפסקה הראשונה במאמר הזה, ושאלו את עצמכם אם אי פעם ציפיתם שמועמד לנשיאות יקרא להקמת… מחנות ריכוז… לפני שנה, בסך הכול. הדבר הראשון שצריך להבין לגבי עליית הפשיזם הוא שהיא לא תואמת את הציפיות שלנו מעולם הגיוני. אף אחד, כמו שאמרו מונטי פייתון, לא מצפה לאינקוויזיציה.

אז איך צמח הפשיזם? ההסבר שלי פשוט – אבל הוא ידרוש מכם חשיבה מעמיקה. אני אטען שהפשיזם הוא תוצאה של קיצונות – משני הקטבים הפוליטיים. הקיצונות הזאת פירקה את המרכז – ויצרה ואקום שלתוכו עלו הפשיסטים החדשים, שמשלבים את התכונות הגרועות ביותר מימין ומשמאל.

בתור התחלה, הרשו לי להתוות מודל קטן של ארבעה שלבים שכל סוג של פשיזם עובר בהם. מן הסתם הוא יהיה חסר ופשטני, אבל המטרה היא לא לכתוב היסטוריה של הפשיזם ממש, אלא רק לספק מודל גס שיוכל לשמש אותנו להבין באיזה שלב אנחנו נמצאים.

טראמפ, דגל ארה"ב

"טראמפ", תצלום: IoSonoUnaFotoCamera

אז הנה השלב הראשוני של הפשיזם: נקרא לו מיתון.

פשיזם הוא תמיד תוצאה של העדר הזדמנויות כלכלי. העדר הזדמנויות יוצר תחושה בוערת של עוול. פירות השגשוג מתמעטים, מתעפשים, נרקבים. החברה מתחילה להתכתש על חלוקת העוגה, שהולכת ומצטמקת, הולכת ומבאישה.

הנה השלב השני של הפשיזם: נקרא לו דמגוגיה.

בקרב ההנהגה נוצרת תחרות, מי יהיה הראשון לטפל בבעיית המיתון. הימין והשמאל הולכים ומקצינים. המרכז מתפרק. הוואקום שנוצר במרכז מאפשר את הופעתו של סוג חדש של פוליטיקאים – סוג שמרוסן בדרך כלל על ידי המאבק של השמאל בימין, אבל עכשיו מקבל יד חופשית לערב בין התכונות הגרועות ביותר של שני הקטבים הפוליטיים.

עד מהרה עולה דמגוג וקורא: העוגה שייכת לעם – ולעם בלבד! הדמגוג מגלם את המאפיינים הגרועים ביותר של השמאל והימין כאחד. הוא סוציאליסט, אבל רק לאנשים הנכונים. הוא גם נציונליסט, אבל הוא לא סתם דורש בעלות על משאבים, כגון שטח: הוא טוען שהזכות העליונה על משאבים שייכת לעם אחד, מכוח דם או דת. מכאן המונח הפרדוקסלי ״נציונל־סוציאליזם״.

כוח המשיכה המסוכן של הדמגוג טמון בכך שהוא מאשים במיתון את החריגים, את הנחותים, לא רק מבחינה מוסרית אלא גם קיומית. עליהם הוא מצביע בתור הרעל שמשתק את החברה. קל בהרבה להאמין שהחברה מורעלת על ידי קבוצה של אנשים מסואבים מן השוליים מאשר להאמין שהחוזה החברתי הופר ויש לנסחו מחדש – וכך עושה הדמגוג את דרכו המטאורית אל השלטון.

עכשיו הגענו לשלב השלישי של הפשיזם: עריצות.

מיהו בדיוק אותו "העם"? מי בעצם נחות, ומי נעלה? למי מגיעים פירות הנציונל-סוציאליזם – הזכות ליהנות מן העוגה המצטמקת, שהיא עניינה האמיתי של האידיאולוגיה הזאת? כך עולה רעיון ה"פולק" - בניה האמיתיים של הארץ, נוחלי הגורל, בעלי זכות אבות, העם העליון. כיצד נגדיר אותם? זו שאלה חמקמקה, שאי אפשר להשיב עליה במושגים נוחים וחד משמעיים. האם די בכך שתיוולד בארץ כדי לזכות אותך בפירותיה? שמא די בכך שגדלת בה? או בכך שגדלו בה אבות אבותיך? "חברת־הלאום", בבת עינו של הנציונל־סוציאליזם, מתחילה להפנות משאבים לשאלה זו בדיוק. מוקמות ביורוקרטיות מעוררות השתאות, ניירת נערמת, חקירות נפתחות.

עכשיו הגענו לשלב האחרון של הפשיזם: השמדה עצמית.

תחילה בודקים מי "באמת" אזרח. אחר כך בודקים מי "באמת" שייך לפולק, מתוקף מוצא או מולדת. ואז בודקים מי "באמת" בן אדם, מלכתחילה. זוהי התהום. שהרי המהלך המחשבתי הזה מוביל למסקנה שמי שאינו שייך לפולק הוא תת־אדם. זה פירושה של נחיתות שאינה רק מוסרית, אלא גם קיומית. התת־אדם, הלא־פולק, הם לא רק נטל על משאביה המצטמצמים של ״חברת־הלאום״, לא רק שלא מגיע להם חלק מן העוגה המצטמקת – למעשה, הם הסיבה להצטמקות העוגה מלכתחילה. עכשיו הם הבעיה. בעיה שהפולק צריך למצוא לה "פיתרון". המנהיגים חוככים בדעתם, ולבסוף מגיעים להבנה שאין טעם של ממש בפתרונות זמניים לבעיות קבועות.

מהגרים, פסל

"מהגרים", תצלום: צ'רלס דאייר

מה שצריך פה הוא פיתרון סופי.

עכשיו החברה משמידה את עצמה. שהרי אף חברה מתורבתת אינה יכולה לעמוד בגזרה של גלות, מאסר או רצח אזרחים בלי סיבה טובה, ולהישאר מתורבתת. אלא שהפשיסטים, שהם עתה הרוב, הפולק, עיוורים לכך. הם רואים רק טוהר, שלמות, גורל עטור תהילה.

לזה קרא אומברטו אקו "הפשיזם הנצחי" – הדינמיקה שכל תנועה פשיסטית יוצרת, תהיה אשר תהיה החברה שמתוכה נולדה. נפנה לפיכך לסוגייה הנקודתית: היכן נמצא הפשיזם החדש במודל הפשיזם הנצחי ששרבטתי כאן? באיזה שלב אנחנו נמצאים?

בין שנות החמישים והשבעים של המאה העשרים מצאה את עצמה ארה״ב בתור־זהב. היא לא הייתה רק המדינה העשירה, הבטוחה, המתקדמת והמשכילה ביותר בעולם: גם משק הבית הממוצע בה התברך בכל אלה. כלומר, התנסח בה חוזה חברתי ייחודי במבט היסטורי, שבו פירות השגשוג הכלכלי התחלקו באופן רחב בקרב האזרחים הממוצעים.

אלא שאז קרתה שם איזו תקלה – תקלה רצינית. ההכנסה התחילה להישחק. משק הבית הממוצע נפגע ועד מהרה החל לפגר אחר שאר העולם המפותח במדדים אנושיים בסיסיים, כגון שירותים רפואיים, חינוך וחיסכון.

מדוע החלה איכות החיים להישחק בארה״ב של שנות השבעים, והמשיכה להידרדר למשך כחצי מאה? זאת הסיבה: ארה״ב נכבשה כמעט לחלוטין, לבדה בין הכלכלות המפותחות, על ידי אידיאולוגיה כלכלית ימנית קיצונית. כלכלת החלחול, בקיצור. הרעיון, בפשטות, היה ששגשוג בקרב החלק העליון של החברה יחלחל אל התחתית. מתוקף האמונה הזו הועברו הכנסות מן השכבות התחתונות של החברה לשכבות העליונות. האמצעים לכך היו פשוטים: קיצוץ משמעותי במיסוי השכבות העליונות, צמצום משמעותי לא פחות בכוח המיקוח של השכבות התחתונות, וחיזוק המגזר הפיננסי – כלומר, הפחתת הרגולציה על וול סטריט, כך שאלה שלמעלה יוכלו להשקיע את הרווחים שצברו.

מן הסתם, כל זה היה מנותק לגמרי מהמציאות. מעמד הביניים והמעמד הנמוך מעולם לא הרוויחו מהמדיניות הזאת – ולא הייתה ראָיה כלשהי לכך שהדבר צפוי להשתנות. ארה״ב פשוט קרעה לגזרים את החוזה החברתי של תור־הזהב בשמה של אידיאולוגיה כלכלית קיצונית.

וכשהמיתון הלך והעמיק, מוסדות ומנהיגים התווכחו ביניהם כיצד יש לנסח את החוזה החברתי מחדש – אבל הם מעולם לא שינו אותו בפועל. אז המיתון נמשך, והתגבר, ומעמד הביניים עבר את הנקודה של חוסר־שגשוג – והחל להצטמצם.

לאחרונה הגיעה ארה״ב לנקודת מפנה היסטורית: מעמד הביניים הפך בה לראשונה למיעוט. לא אני ולא אתם יכולים להגיד שהדבר "מוכיח" במונחים אקדמיים שזהו הגורם לעליית הפשיזם. אבל דבר אחד אנחנו בהחלט יכולים לומר: שהפשיזם נובע תמיד מהיעדר הזדמנויות. בארה״ב, זה מעמד הביניים, שאיכות החיים שלו הגיעה לשיא בסביבות 1970. מאז הוא הולך ומצטמצם. וכיום הפשיזם עולה בדיוק בנקודה שבה מעמד הביניים הופך מרוב למיעוט.

האם המנהיגים והמוסדות של מעמד הביניים הכזיבו את הציבור שלהם? האם החרדה והכמיהה לשגשוג מוצדקות? כן. אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא פשוט שהתגובה של מעמד הביניים להידרדרות שהוא חווה היא לתמוך בפשיסטים החדשים.

אבל זה רק החצי הראשון של הסיפור. הנה החצי השני.

בעוד שהימין קידם אמונה כלכלית חסרת־יסוד, השמאל לא הבין אפילו במה הוא נלחם. דור שלם של שמאלנים החליט שהיריב האמיתי שלו הוא לא תנועה כלכלית ימנית מקומית – אלא תנועה פוליטית גלובלית שהם כינו "נאו-ליברליזם". אלא שבניגוד לכלכלת החלחול, הנאו-ליברליזם במידה רבה חילץ מיליונים ברחבי העולם מעוני, יאוש ומסכנות. למה? כי ליברליזם, איך שלא נבחר להגדיר אותו, הוא לא כלכלת חלחול, אלא ההיפך הגמור: השקעה במוסדות, אנשים וחברות כדי למנוע הצטברות של עושר מופרז ברובד העליון.

איטליה, הפגנה נגד קרן המטבע הבינלאומית

הפגנה באיטליה נגד קרן המטבע הבינלאומית. תצלום: מסימו אנקור

אף על פי כן, השמאל החל לתקוף ולמחות בדיוק נגד אותם מוסדות שהגנו על העולם מפני כלכלת החלחול – הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, האו״ם. כמובן, השמאלנים מביניכם בוודאי יתווכחו איתי בלהט על הנקודה הזאת, ויגידו שאני בן אדם נוראי. אבל העובדה היא שקיינס יצר את קרן המטבע ואת הבנק העולמי בדיוק בשביל למנוע הצטברות של עושר במעמד הגבוה – וזה בדיוק מה שהם עשו. אז אתם בסך הכול מוכיחים את עומק הבורוּת שלכם בנוגע להיסטוריה כלכלית. אני מתנצל על הניסוח הקשה, אבל בשלב הזה אנחנו חייבים לדבר בעובדות, כל כמה שהן לא נעימות.

והטעות הטרגית, ההיסטורית, המטומטמת להפליא הזאת – הבלבול בין כלכלת החלחול לבין ליברליזם, בין שמאל לימין – הגלתה את השמאל למחוזות של חוסר רלוונטיות מוחלט. במקום להילחם בימין, השמאל החל להילחם… בעצמו.

אם אתם לא מאמינים לי, בואו נחשוב: איפה ניצב השמאל כיום? הוא נאבק באומץ ובאבירות למען… דמויות של טרנסג׳נדרים במשחקי מחשב… שפה נייטרלית מגדרית… חדרי שירותים נייטרליים מגדרית. אבל הוא שותק לנוכח הפשיזם החדש. הוא מארגן הפגנות, מחאות, ותנועות בעניינים כאלה… אבל לא נגד הפשיזם. מה הולך! אתם מבינים? השמאל נלחם בעצמו, מנהל מאבק הולך ומקצין נגד השמאל עצמו. אבל הוא לא נלחם בימין. בן אדם הגיוני אולי יחשוב פעמיים בנוגע לשירותים נייטרליים מגדרית – אבל אין בן אדם הגיוני שיהסס לגבי מחנות ריכוז. ובזמן שהשמאל מתעסק בפוליטיקת זהויות מגדרית – רעיונות פשיסטיים משתלטים על דעת הקהל (לדוגמה, 47% מהאמריקאים תומכים בהצעה של טראמפ לאסור כניסת מוסלמים לארה״ב). למה הדבר דומה? זה כמו ללכת לעשות מניקור… בזמן שהרגל שלך נאכלת על ידי נמק עצום ונוטף מוגלה… כי אתה רוצה להתחיל עם בחורות.

הסיבה האמיתית לעליית הפשיזם החדש היא, לפיכך, קיצונות. משני הצדדים – מימין ומשמאל. אפשר לקרוא לקיצונות מימין פונדמנטליזם, ומשמאל נרקיסיזם. אבל זו קיצונות וזו קיצונות. אף אחד מהצדדים לא מיקד את מאמציו בניסוח חוזה חברתי מתפקד – רק במריבות סרק על חלקם המצטמצם מן העוגה.

כך גרמה התגברות הקיצונות משני הצדדים לפירוק המרכז. הימין והשמאל הפסיקו לרסן זה את זה. כך ניתנה יד חופשית למחלה שמשלבת את המאפיינים הגרועים ביותר של שניהם, לסרטן שנקרא פשיזם.

בתשובה לשאלה, באיזה שלב של המודל הקטן שלי אנחנו נמצאים? הייתי אומר שעברנו בערך שליש מהדרך של המחזור הפשיסטי. השלבים המוקדמים כבר מאחורינו. לאור האמור לעיל, שלב המיתון כבר הסתיים, ואנחנו מתקרבים לסופו של שלב הדמגוגיה – שהרי דמגוג מוביל כבר הופיע. אנחנו לא נמצאים רק בסכנה ש"זה יקרה כאן" באיזה עתיד רחוק ובלתי־סביר.

בסיפור הזה יש ניואנסים. ניסיתי להבחין בין גורם ישיר וגורם עקיף. הגורם העקיף לפשיזם היא הימין – אבל הגורם הישיר הוא השמאל. בניסוח פשוט יותר, מקורות הפשיזם הם בקיצונות מימין – אבל חוסר הרלוונטיות שגזר על עצמו השמאל הוא מה שאיפשר לו לעלות, אולי אפילו נתן לו דחיפה. יכול להיות שלא תסכימו איתי, ואתם מוזמנים לכך. זו רק סינתזה אחת מרבות. אבל אני מציע לכם להישמר מן הקיצונות הלעומתית שמאפיינת כל כך את העידן הזה. דין וחשבון מלא על עליית הפשיזם מחייב פתיחות וכנות בנוגע לכישלונות הימין והשמאל כאחד, היות שהוא תרכובת של המאפיינים הרעילים ביותר משניהם.

סיפור עלייתו של הפשיזם החדש מכיל בדיוק את אותם אלמנטים שפועלים ב"פשיזם הנצחי". העוגה מצטמקת. מנהיגים ומוסדות מתקוטטים על שטויות – והעוגה ממשיכה להצטמק. ואז, נקודת המפנה. המרכז מתפרק. אין מי שיקטע את שירת הסירנה של הדמגוג. לילה יורד. ותור הזהב של הפולק, הצעדה הארוכה אל הארץ המובטחת בעמקי הייאוש והדם, רק מתחילה.

כתבתי יותר מדי. עייפתי, וכך בוודאי גם אתם. אם כן נעצור כאן להרהר ולנוח. הפשיזם, העירוב הרעיל של מגרעות הימין והשמאל, הוא סרטן שעשוי לתקוף את הגוף הפוליטי כל אימת שהוא קהה ואיטי, כל אימת שמיתון עושה אותו חולה וחלש. ומחובתו של כל בן אדם הגיוני להילחם בו.

לא רק משום שהוא משמיד, וקורא להשמדה גורל עטור תהילה, גם לא משום שהוא רוצח, וקורא לרצח צדק נאצל. אלא משום שהאדרה של הרס מבטלת את כל מה שתרבות מייצגת. זה לא רק החומר שהחברה שלנו עשויה ממנו, זה הבסיס לאנושיות שלנו.

 

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי יותם בן משה

תצלום ראשי: "אלוהי העולם המודרני", קלמנטה אוֹרוֹסְקוֹ, ציור קיר בספרייה של דרטמות' קולג'. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על אז מה למדתי מהפשיזם?

01
שם מלא

חוץ מלומר "זאת עובדה וכל מי שלא מסכים איתי מתכחש למציאות" איפה התימוכין של הוגה-הדעות והדמות-הציבורית, עומייר חק? טענות גדולות מצריכות תמיכה גדולה.

02
אשר לוי

כיוון שחק מרשה לעצמו להסתולל על חשבון רבים בשפה פוגענית ארשה לעצמי גם אני. קשה לקרוא דברים שטחיים המתבססים על בורות גדולים יותר מאשר אלה המופיעים במאמר מעין זה.
ראשית, פשיזם על פי הגדרה(!) הוא מונח של הימין. הוא עוסק בביצור המדינה תוך שימוש בכוח. מקסימום הרוע שניתן לומר על השמאל (אם ממש שואפים) שהוא מסייע לפשיזם לעלות בגין חוסר מחויבותו למאבק בפשיזם (ופה צודק חק לחלוטין באשר להתעניינויותיו של השמאל).
שנית, 4 השלבים להידרדרות לפשיזם עליהם מדבר חק: מיתון, דמגוגיה, עריצות, השמדה עצמית, הם בסך הכול סימפטומים של התופעה ולא גורמים או שלבים בתהליך. את התהליך יש להעמיק לחקור ומשפטים סתמיים כמו "שהרי אף חברה מתורבתת אינה יכולה לעמוד בגזרה של גלות, מאסר או רצח אזרחים בלי סיבה טובה, ולהישאר מתורבתת". מנין התובנה המשונה הזו חוץ ממשאלת לב? וכבר נאמר כאן איפה התימוכין?
השאלה המרכזית העומדת לדיון בתחום זה היא האם בעובדת החתירה לפשיזם של הימין (ואני מדייק במילותי) ובגידה במאבק הנדרש לעומתו של השמאל, אפשר להאשים רק את הימין והשמאל? ואיפה המרכז (הנעלם אליבא דחק)? מתי שם המרכז אלטרנטיבה רעיונית מסודרת היכולה לעמוד מול שני קצוות הפוליטיקה?
מזכיר הכותב את קיינס וצודק, ובכלל מדינת הרווחה כשם שנוסחה בבסיסה, בידי ביסמרק דווקא, אך פירוט ממשי ניתן לה בבריטניה, הייתה פיתרון אמיתי לתחלואי החברה במאה ה 20 ולכן כה הצליחה היסטורית. כיום היא אינה מצליחה לנסח תשובה הולמת למצב המשתנה של המדינה והדמוקרטיה בעולם המתחדש לעינינו עם חוקי כלכלה השייכים לעולם של המאה ה20 ולא התאימו עצמם לכלכלת הידע החדשה המחליפה את כלכלת ההיצע והביקוש אליה הרגילו אותנו. ההיסטוריה משתנה לנגד עינינו ו"המרכז" אינו מביא מענים אידיאיים ובצידם אפשרויות מימוש למצב. הוא רק מקטר.
אגב, המתקפה הגדולה ביותר על מדינת הלאום היא דווקא כלכלת העבודה התאגידית בה עובדים טרנאסלאומית ומניידים כוח עבודה על פני עולם ומלואו בניגוד לכללי מדינות הלאום, שאפשר שאף עליהן נדבר בעוד עשורים אחדים בלשון עבר כי הן רק מפריעות לכיווני ההתפתחות האנושית הקיימים. הפשיזם הלאומי מצוי בקרב מאסף כנגד המגמות הללו, הוא אכן נעזר בחולשת המרכז והשמאל, אך אויביו הגדולים הם מתוך ביתו שלו - התאגידים הכלכליים הגדולים.
אשר

03
חיים לוטנר

הטענה על כך שהכותב לא מוכיח את טענותיו איננה במקום - זאת התורה על רגל אחת, ואידך - זיל גמור. לדבריי בהמשך לא אביא הוכחות (שקיימות במערכת).

יש נטיה אנושית לחיפוש אחר דפוסים שחוזרים על עצמם. זה עוזר להרגיש יותר טוב בעולם שלרוע המזל הוא כאוטי ואקראי. "מודל מדעי". (החלופה המקובלת לחיפוש הזה אחרי סדר והיגיון - "אלוהים", הרבה פחות מוצלחת). לכאורה, זיהוי דפוס התקדמות שפעל בעבר מאפשר לחזות את העתיד. טעות!

ה"פאשיזם" איננו שמאל, ואיננו ימין. המשטר בצפון קוריאה שייך למשפחת המחלות הפאשיסטיות, וגם פול פוט.
זה החלק החשוב במאמר.
המלחמה האמיתית איננה בין "ימין" ל"שמאל", אלא בין הטובים, אנשי התרבות, בני האדם, לרעים, חסרי התרבות.
יש טובים בין העשירים, ויש טובים עניים, יש טובים ב"ימין", ויש טובים ב"שמאל". יש יהודים טובים, וערבים טובים וגרמנים טובים. אבל יש גם עשירים ועניים ויהודים וערבים וגרמנים רעים! הפעולה הכי חשובה היא להמיר את הסולידריות על בסיס לאום, או מעמד, או דת, לסולידריות על בסיס ערכים ותרבות. קצת פאתטי, טולסטוי אמר את זה לפני יותר ממאה שנה... אסור לוותר.

יכולות להיות להתגברות הרוע סיבות כלכליות (כמו שמציע המאמר), אבל יכולות להיות גם כל מיני סיבות אחרות, חברתיות, תרבותיות, שינויים טכנולוגיים. וגם, המחלה יכולה להתקדם לפי השלבים שבמאמר, או לא. זה ממש לא משנה!
האם באמת אנו, הטובים, זקוקים לכל הסימני המחלה, כדי לזהות אותה? כדי להילחם בה?

אבמלחמה הזאת אין מקום לפציפיזם.

    05
    אשר לוי

    השמש תעלה מחר בבוקר במערב, ואידך זיל גמור. העמדת טיעון ללא הבאת שום ביסוס הגיוני מאפשר משפטים מעין אלה ואין בפני מי ליתן דין וחשבון.
    "יש נטיה אנושית לחיפוש אחר דפוסים שחוזרים על עצמם". אולי ההיפך? יש דפוסים החוזרים על עצמם בעולם ובני אדם חוקרים, אוספים, ממיינים, או בקיצור מנסים להבין אותם? ומנין שהעולם הוא כאוטי ואקראי? רק מפני שעדיין איננו יודעים הכול? עוד חזון למועד, על כל פנים אין סיבה להניח ופה אתה צודק שמה שנקבע אינדוקטיבית אינו מאפשר לחזות את העתיד, אך הוא יכול לצמצם אפשרויות.
    הפשיזם על פי הגדרה הוא מדינה כמערכת כוח כוחנית ואלימה, שיש לה ייעוד לבצע, ולכן לגיטימי לה להתנהג באלימות. אלה ערכי ימין (מקור הכינוי במלוכנים תומכי המשטר המדיני שישבו מימין למלך באסיפת המעמדות הצרפתית לעומת נציגי העם שישבו משמאלו) . ערכים אלה אינם המאפיינים של השמאל. אמת
    שבתחילת הדרך אפשר היה לזהות כמה אפיונים דומים והימין נטה להתחפש לסוציאליסטי (בעיקר כמובן באיטליה בה הומצא המונח, מוסוליני הופיע בתחילת דרכו כסוציאליסט ואח"כ חידש את המושג הרומי העתיק של ה"פשיו"). השימוש של פול פוט או צ. קוריאה באלימות אינו מספיק כדי לדבר על פשיזם (אולי בהתחפשות) ודאי שאין כך במדינות המערב למיניהן שיש בהן מפלגות פשיסטיות לרוב.
    החיסרון הגדול הנעדר מהמאמר וגם מדברי חיים לוטנר הוא ההתמקדות של הפשיזם במדינת לאום מסתגר וגזעני. לא תמצא בשמאל גזענות מעין זו ("פועלי כל העולם התאחדו"). הגזענות היא המאפיין המובהק של הפשיזם ובתוספת כוחה של המדינה התוצאות הן בדרך כלל הרות אסון. תוצר נוסף של הערצת הכוח הפשיסטי היא מגדרית והיא מלאת הערצה לגבר העז והאישה התומכת ותרומת לעוצמתו. גם זה מנוגד לכל המצעים של השמאל.
    מוכר לחלוטין הניסיון לטשטש את ההבדלים שבין ימין ומאל והוא קורה רק בתוך מחנה אחד והמגמה ברורה.
    החלק שעוררני לתגובה אצל לוטנר הוא אמירות מסוג של "המלחמה האמיתית איננה בין "ימין" ל"שמאל", אלא בין הטובים, אנשי התרבות, בני האדם, לרעים, חסרי התרבות". יודע לוטנר מיהם הטובים, אנשי התרבות, והרעים חסרי התרבות. הוא יודע מהי תרבות? התרבות שלו, כמובן, והוא אומר "אנו, הטובים...". יצא המרצע מן השק. הרי הבסיס לפשיזם.

06
חיים לוטנר

אשר,
גם אתה יודע מיהם הטובים ומיהם הרעים. אתה יודע שהגזענים הם רעים. אתה יודע ש"הערצת הגבר העז" היא שטות, ו"אשתו התומכת" זה רע, כי היא אולי יותר שווה ממנו, ומן הראוי היה שהוא "יתמוך ויעריץ אותה". מסתבר מדבריך, שיותר מהסלידה שלך מכותרת כזאת או אחרת, מהכללה כזאת או אחרת (כמו למשל: האם שלטונו של ביסמרק היה "פשיסטי"? האם החמר רוז' היא "שמאל"?), אתה בצדק מגדיר מה טוב ומה רע. וגם אני. אני יודע מיהם הטובים, ומי אנשי תרבות. לאו דווקא תרבות שלי.
אתה מתכוון כנראה ב"התרבות שלו" לתרבות שעליה גדלתי בילדותי. אז זה לא מדויק. מרבית "התרבות שלי" היא תרבות שגיליתי מאוחר יותר. ובחרתי בה. כן, כי התרשמתי שהיא עשירה יותר, אסטטית יותר, אנושית, מכבדת...
ואחת התכונות המרכזיות של "התרבות שלי" היא שאיננה אקסקלוסיבית. כלומר, איננה פוסלת סוגים אחרים.

בסוף דבריך אתה מאשים אותי שבכך שאני מבדיל בין טוב ורע, ומשייך את עצמי למחנה הטובים, אני יוצק בסיס לפשיזם.
לא נכון!

"והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים יהיה אור ויהי אור. וירא אלוהים את האור כי טוב ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך".

"...ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו...!"
מה לעשות, אכל. מזל.

ואידך זיל גמור.

07
אשר לוי

היי חיים,
אני שמח שאתה מחייך,
ובכן, לא, אני אינני יודע מיהם הטובים ומיהם הרעים. אני יודע איזה מין עולם אני רוצה לחיות בו. אפשר שהוא אינו טוב לאחרים ואנסה להיאבק (בלי אלימות) כדי לשכנע. לא אני אגדיר מה טוב ומה רע. פשיסט יוכל לומר לי שלחיות בין בני עמו בלבד, תוך דיכוי וגירוש האחר הוא הטוב העליון (ויש רבים כאלה אצלנו) ואין לי דרך להוכיח שהוא אינו צודק חוץ מהעובדה שאני אינני רוצה שהעולם שלי יהיה כזה.
ודאי כך לגבי התרבות; האם תרבות המניחה במוזיאון משתנה ציבורית היא התרבות שלך? ובאיזה קונטקסט? האם היית יכול לשכנע חוצן שזו תרבותך העילאית?
יש לתרבות קונטקסט ויש מגוון של בני אדם ואין תרבות שמישהו, אפילו לא אתה, יודע שהיא תרבות טובה לעומת האחרות. באמרי "התרבות שלך" התכוונתי בידוק למשפט שלך "אנו הטובים" קשה לי להאמין שאני למשל בראש אחד עימך בנושאי תרבות.
והפסוק בבראשית - מה לעשות אני לא אלוהים ועלי לחיות בין בני אדם שאני והם איננו יודעים במוחלטות מהו אותו "כי טוב". ואגב, חשבת למשל על כך שחוה מציעה לאדם תפוח מעץ הדעת והוא יודע שאין לאכול ממנו אך הוא מעדיף את ההתרועעות עם אשתו ומקבל על עצמו את התפוח והגזירה שבעקבותיו? אהבה האם היא חשובה פחות מדבר אלוהים האוסר?

08
סילפן

מדובר יותר בתירוצים מאשר בסיבות. תירוצים ואשליות שאנחנו שמים לעצמו בפרצוף כדי למנוע להתמודד עם האמת: שפשיזם זה אולי התשובה. אני אסביר.

מצטער אבל נראה שאתה שוגה בכשל לוגי. אתה לוקח את הדוגמא של גרמניה הנאצית, ואת הדוגמא שלה בלבד. ואכן אחת מהסיבות העיקריות לעלייתו של הנאציזם זה המשבר הכלכלי והבושה הלאומית הכללית של הציבור הגרמני. עם זאת, זה לא אומר שכל התעוררות פשיסטית מתרחשת עקב משבר כלכלי, ושלא כל משבר כלכלי מעודד התעוררות פשיסטית. ויש לכך אינספור עדויות מהעת החדשה. בנוסף לכך, יש להפריד על כמה וכמה בין הנאציזם לבין הפשיזם. אני לא חושב שיש צורך לפרט בנושא הזה.

אם כך, בוא נעבור ונבדוק כמה דוגמאות בולטות במהלך ההיסטוריה הקרובה. לאחר השפל הגדול, לא עלתה בארה"ב ממשלה פשיסטית. קודם לשלטונו של מוסליני, מצבה של איטליה מבחינה כלכלית היה טוב יחסית לשאר מדינות אירופה. אם לא יותר טוב. זה נכון גם בנוגע למדינה הספרדית של פרנקו. וגם לתקופתו של חואן דומינגו פרון בארגנטינה. אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל אני מאמין שהנקודה ברורה. לכל שלטון פשיסטי יש סיבות משלו לעלייתו. אני מבין למה לקחת ישר את גרמניה הנאצית כדוגמא (ושוב, יש הבדל גדול בין פשיזם לנאציזם), ועשית הקשר עם מצבה של ארה"ב, אבל זה די רחוק מלהיות נכון.

הסיבה לקיצוניות הימנית שעולה כרגע באירופה ובארה"ב היא לא בעקבות המשבר הכלכלי אלא: הקיצוניות המוסלמית. בארה"ב מדובר גם במהגרים המקסיקנים הלא חוקיים. תושבי המערב מפוחדים, ודי בצדק, מהאיסלאם. הם רואים מה הם עושים בטלוויזיה, והם מציצים מעבר לפינה ורואים אישה עם בורקה. הם מבינים שממשלה מתונה לא תוכל להתמודד עם זה ביעילות. בייאושם, הם פונים לאידיאלוגיות היותר קיצוניות, שמוכנות לקחת צעדים יותר דרסטיים.

אפשר להתווכח בנושא הזה, אם החשש של האירופאים והאמריקאים מוצדק או לא. אך בקשר לעלייתה של הקיצוניות הימנית במערב אין שאלה בנוגע לסיבה - זה לא הכלכלה, לא החברה, אלא המאבק באיסלאם הערבי.

09
אשר לוי

אני מבין שלא אלי כוונו דבריך סילפן. אני מסכים לחלוטין שמשבר כלכלי אינו סיבה מספקת לפשיזם. אך יש zיקה בין נציזם לפשיזם. הנציזם הוא סעיף מפותח בתוך הפשיזם. הפשיזם הוא תופעה לאומית גזענית וכוחנית. הגזענות והלאומיות גורמות לה לנסות ללכד הכוחות פנימה ולהעיף החוצה את כל מי שאינו משתייך ללאום (והדרך בה נכללים או מוצאים מלאום כזה אף היא דורשת התייחסות שלא כאן המקום) והכל בכוח ובברוטליות קיצונית. מדוע בעצם יש בעיה כשמציצים מעבר לפינה ורואים אישה עם בורקה?