אחד בסוף מערב

פעם לא היינו כל כך לבד, פעם לא סבלו כה רבים מאיתנו מבדידות. מה קרה לנו? תולדותיה של בעיה מערבית
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

"אלוהים, אבל הרי החיים הם בדידות", הצהירה המשוררת והסופרת סילביה פלאת' ביומניה הפרטיים. למרות כל ההבעות החיוביות והחיוכים למיניהם שאנו מחליפים בינינו, היא אומרת, למרות כל האופיאודים שאנחנו לוקחים:

"כשאת סוף סוף מוצאת מישהו שאיתו את מרגישה שאת יכולה לשפוך את הלב, את עוצרת המומה נוכח המלים שאת פולטת – הן נדמות כל כך חלודות, כל כך מכוערות, כל כך חסרות משמעות וחלושות מכך שהן נשמרו באפלה הקטנה והצפופה שבך במשך זמן רב כל כך"

לבדידות יש גם ממדים חברתיים ופוליטיים, המשתנים על פני הזמן לפי תפישות הנוגעות ל"אני", לאלוהים ולעולם הטבעי

במאה ה-21, הבדידות פשתה בכל. פרשנים מכנים זאת "מגיפה", מצב דומה ל"צרעת", וכן "מחלה שקטה" של הציוויליזציה. ב-2018, בריטניה הרחיקה לכת עד כדי מינוי שרה מיוחדת לענייני בדידות. אך הבדידות אינה מצב אוניברסלי; והיא גם אינה רק חוויה אינטימית פנימית בלבד. יותר מאשר רגש מסוים, הבדידות היא מקבץ של תחושות, המורכב מזעם, צער, פחד, חרדה, עצב ובושה. ויש לבדידות גם ממדים חברתיים ופוליטיים, המשתנים על פני הזמן לפי תפישות הנוגעות ל"אני", לאלוהים ולעולם הטבעי. במלים אחרות, לבדידות יש היסטוריה.

המונח "בדידות", "loneliness", מופיע לראשונה בשפה האנגלית בסביבות שנת 1800. קודם לכן, המונח הקרוב ביותר היה "oneliness", פשוט המצב שבו אדם נמצא לבדו [בעברית נוכל להמציא את "אחַדִיוּת"]. כמו "solitude", המונח האנגלי הנגזר מ-solus בלטינית, שפירושו "לבד" – "oneliness" לא כלל כל היבט של חסך רגשי. לא היה מדובר בעניין לא בריא או בלתי רצוי, אלא דווקא במרחב הכרחי לצורך הרהור באלוהים, או כדי להיות עם המחשבות העמוקות ביותר שלנו. היות שאלוהים היה תמיד בקרבת מאוד, אדם לעולם לא היה באמת לבד. אך אם תדלגו מאה או מאתיים שנה קדימה בזמן, תגלו שהשימוש ב"loneliness" – הנושא על גבו כעת אסוציאציות של ריקנות והיעדר חיבור חברתי – עבר בפער ניכר את "oneliness". מה קרה?

לבד, חלון, ים

לבד. זמן למחשבה, להתבוננות. תצלום: נוח סילמן

התיעוש, צמיחתה של כלכלת הצריכה, ירידת ההשפעה של הדת והפופולריות של הביולוגיה האבולוציונית, תרמו כולן להדגשת הפרט כיסוד החשוב

מקורה של התפישה בת זמננו ביחס לבדידות הוא בתמורות שחלו במערב המודרני. התיעוש, צמיחתה של כלכלת הצריכה, ירידת ההשפעה של הדת והפופולריות של הביולוגיה האבולוציונית, תרמו כולן להדגשת הפרט כיסוד החשוב – בניגוד לתפישות מסורתיות ופטרנליסטיות של החברה, שבהן לכולם היה מקום.

במאה ה-19, פילוסופים פוליטיים עשו שימוש בתיאוריות של דרווין בדבר "הישרדות החזקים" כדי להצדיק בפני אנשי התקופה הוויקטוריאנית את החתירה של היחיד לעושר. הרפואה המדעית, עם הדגש שלה על רגשות וחוויות הממוקדות במוח, ועם הסיווג הנוהג בה של הגוף למצבים "נורמליים" ו"לא נורמליים", הדגישה את התמורה הזאת. תורת ארבע הליחות (דם, ריר, מרה צהובה ומרה שחורה – ומכאן סיווגי האופי ל"אופטימי", "פלגמטי", "רע מזג" ו"מלנכולי", בהתאמה) שמשלה ברפואה המערבית במשך 2000 שנה וסיווגה את בני האדם ל"טיפוסים", נסוגה מפני מודל חדש של בריאות שתלוי בגוף הפיזי, האינדיבידואלי.

במאה ה-20, המדעים החדשים של התודעה – במיוחד הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה – נטלו את הבכורה בהגדרה של רגשות בריאים ושאינם בריאים שהפרט אמור לחוות. קרל יונג היה הראשון שזיהה אישיויות "מופנמות" ו"מוחצנות" ב"טיפוסים הפסיכולוגיים" שלו (משנת 1921). מופנמות נקשרה כעת לנוירוטיות ולבדידות, בעוד שמוחצנות נקשרה לחברותיות, לנטייה להתערות עם אחרים וליכולת של הפרט להסתדר בכוחות עצמו. בארצות הברית הרעיונות הללו זכו למקום מיוחד שכן הם נקשרו לסגולות אינדיבידואליות כגון שיפור עצמי, עצמאות ויוזמה חיובית, מרכיבים חיוניים בחלום האמריקני.

האסוציאציות השליליות שדבקו במופנמות עוזרות לנו להסביר מדוע הבדידות נושאת כעת סטיגמה חברתית שלילית כל כך. אנשים בודדים לא יודו בכך שהם בודדים אלא לעתים רחוקות בלבד. אף שבדידות יכולה לסייע ביצירת אמפתיה, אנשים בודדים גם סובלים מביקורת ואף מבוז. מי שיש להם רשתות חברתיות חזקות, נוטים להימנע ממגע עם הבודדים, כאילו שבדידות היא תופעה מדבקת, בדיוק כמו המחלות שהיא מושווית אליהן כעת. כשאנו עושים שימוש בלשון של מגיפה מודרנית, אנו תורמים לפאניקה מוסרית ביחס לבדידות, שעלולה להחמיר את הבעיה. ההנחה שבדידות היא תופעה נפוצה אך שהיא בעיקרה נגע אינדיבידואלי תגרום לכך שיהיה זה כמעט בלתי אפשרי לטפל בה.

במשך מאות שנים, סופרים הכירו בקשר בין בריאות הנפש ובין שייכות לקהילה

במשך מאות שנים, סופרים הכירו בקשר בין בריאות הנפש ובין שייכות לקהילה. שירות עבור הקהילה היה דרך נוספת לשרת את הפרט – כיוון שכפי שאמר המשורר אלכסנדר פופ בשירו "מסה על האדם" (1734): "אהבה-עצמית אמיתית וחברה הם היינו-הך". לכן אין זה מפתיע לגלות שהבדידות משרתת פונקציה פיזיולוגית וחברתית, כפי שטען חוקר המוח המנוח ג'ון קצ'יופו (John Cacioppo): כמו רעב, הבדידות מאותתת על איום לבריאותנו ואיכות חיינו, איום שנולד מכך שהוּדרנו מן הקבוצה או השבט שלנו.

"שום אדם אינו אי", כתב המשורר ג'ון דאן והביע רוח דומה, ב-Devotions Upon Emergent Occasions, משנת 1624 – שום אדם, כלומר שום גבר וגם שום אישה, שכן כל אחד ואחת הם "פיסת יבשת, חלק מהמכלול". ואם "רגב נשטף על ידי הים, אירופה פוחתת... כל מוות של אדם מפחית ממני, כי אני מעורב במין האנושי". מבחינת אחדים מאיתנו, ההערות של דאן חדות במיוחד לאור יציאתה הצפויה של בריטניה מהאיחוד האירופי, או לאור הנרקיסיזם של הנשיאות של טראמפ בארה"ב. ההערות הללו גם מחזירות אותנו למטפורות רפואיות: ההתייחסויות של דאן לגוף הפוליטי שנהרס מזכירות את הבדידות המודרנית כנגע פיזי, כמגיפה של המודרניות.

אנו זקוקים בדחיפות להערכה מחודשת: מי בודדים, מתי ומדוע. פוליטיקאים מבכים את הבדידות כיוון שהתופעה יקרה, במיוחד בקרב אוכלוסייה מזדקנת. אנשים שסובלים מבדידות נוטים יותר לפתוח מחלות כגון סרטן, מחלות לב ודיכאון, וההסתברות שהם ימותו בטרם עת גבוהה ב-50% לעומת מקביליהם שאינם סובלים מבדידות. אך אין שום דבר בלתי נמנע בכך שאדם יהיה זקן ובודד – אפילו בבריטניה ובארצות הברית, שבהן, בניגוד לחלקים גדולים של אירופה, אין מסורת של טיפול בקשישים בקרב המשפחה. בדידות ואינדיבידואליזם כלכלי קשורים באורח הדוק.

עד שנות ה-30 של המאה ה-19, בבריטניה, קשישים זכו לטיפול משכניהם, מחבריהם ומבני המשפחה שלהם, וכן מבני הקהילה הדתית שלהם

עד שנות ה-30 של המאה ה-19, בבריטניה, קשישים זכו לטיפול משכניהם, מחבריהם ומבני המשפחה שלהם, וכן מבני הקהילה הדתית שלהם. אך אז קיבל הפרלמנט הבריטי את החוק המכונה "New Poor Law", רפורמה שביטלה את הסיוע הכלכלי לאנשים פרט לזקנים ולחולים, והגבילה את הסיוע למי שחיו בבתי מחסה לעניים. החוק ראה בסיוע לעניים הלוואה שניתנת באמצעות הליך בירוקרטי לא-פרסנולי. עליית החיים בעיר וריסוק הקהילות המקומיות, וכן קיבוצם של הנזקקים במבנים שנבנו במיוחד לשם כך, יצרו מספר רב יותר של קשישים מבודדים. סביר להניח, לאור ההיסטוריה שלהן, שארצות אינדיבידואליסטית (כולל בריטניה, דרום אפריקה, ארצות הברית, גרמניה ואוסטרליה) יחוו בדידות באורח שונה לעומת ארצות קולקטיביסטיות (כגון יפן, סין, קוריאה, גואטמלה, ארגנטינה וברזיל). הבדידות נחווית אחרת על פני המרחב וגם על פני הזמן.

בית מחסה, אנגליה, ילדים

ילדים בבית המחסה Crumpsall באנגליה (סביבות 1895), תצלום: הארכיון הלאומי הבריטי, ויקיפדיה

הבדידות יכולה להתקיים רק בעולם שבו הפרט נתפש כנפרד מן המרקם החברתי ולא כחלק ממנו

אין בדברים הללו כל כוונה להביע סנטימנטליות כלפי חיים קהילתיים משותפים או לטעון שלא היה שום בידוד חברתי לפני התקופה הוויקטוריאנית. טענתי היא שרגשות אנושיים אינם ניתנים להפרדה מן ההקשרים החברתיים, הכלכליים והאידאולוגיים שבמסגרתם הם נחווים. זעמם הצדקני של מי שחשים עלבון מוסרי, למשל, לא היה מתאפשר כלל ללא אמונה בצדק, במה שנכון ולא נכון, ובאמונה באחריות אישית. באופן דומה, הבדידות יכולה להתקיים רק בעולם שבו הפרט נתפש כנפרד מן המרקם החברתי ולא כחלק ממנו. ברור שעליית האינדיבידואליזם שחקה את הקשרים החברתיים והקהילתיים, והובילה לשפה של בדידות שלא התקיימה לפני שנת 1800.

אם פעם פילוסופים שאלו מה צריך כדי לחיות חיים של משמעות, המוקד התרבותי עבר כעת לשאלות הנוגעות לבחירה אישית, לרצון ותשוקה ולהישגים. אין זה מקרה שהמושג "individualism" שימש לראשונה (וכמונח של גנאי) בשנות ה-30 של המאה ה-19, בדיוק באותה עת שבה הבדידות, ה-"loneliness" הייתה במגמת עלייה. אם הבדידות היא אכן מגיפה מודרנית, הרי שגם מה שגורם אותה מודרני – ומודעות לתולדות הבדידות עשויה דווקא להיות מה שיציל אותנו ממנה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פיי באונד אלברטי (Fay Bound Alberti) היא כותבת, היסטוריונית ויועצת. היא מייסדת שותפה של המרכז לתולדות הרכשות באוניברסיטת Queen Mary בלונדון, שם היא גם עמיתת מחקר בכירה של כבוד בהיסטוריה. בין ספריה: This Mortal Coil  (משנת 2016) וכן A Biography of Loneliness שעתיד לראות אור בשנת 2019. 

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מתוך "דיוקן של מרייט גמביי", ז'אן בפטיסט קמיי קורו (1869-1870), מוזיאון פושקין. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פיי באונד אלברטי, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אחד בסוף מערב

01
סמדר זאבי

בס"ד
"לא טוב היות האדם לבדו" (ס' בראשית)
האדם הנו יצור חברותי, לכן ה' יצר לו עזר כנגדו שיצרה אח"כ המשכיות לבדידותו בעולם.
במשפחה גרעינית בהיסטוריה היהודית, דרו בכפיפה אחת כמה משפחות.
בימינו, הרבה קשישים מבודדים ממשפחתם, מפאת מחלת הזמניזציה(אין סבלנות, רוצים להספיק דברים אחרים לטובת עצמנו ולא רואים ממטר את האחר). גם אדם הלוקה במחלת הזמניזציה יחוש את איום הבדידות, כשילדיו ילמדו ממנו דוגמא לחיים.