אחד בפה, ואותו הדבר בלב

לנהוג בזולת כפי שאנו רוצים שינהגו בנו, גם כשהזולת לא לטעמנו, גם כשהוא פגע בנו, כי טוב שנעשה גם יחזור אלינו. הנה אתגר.
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

דמיינו עולם שאין בו תקווה –  עולם שקיצו קרוב. לא סוף שמעניק לסיפור משמעות אלא סוף אכזרי והרסני ומחרב-נפשות. זהו העולם שמצייר קורמק מקארת'י ב"הדרך".

זהו סיפורו של גבר וילד חסרי שם –  אב ובנו. הם חיים במציאות פוסט-אפוקליפטית, שבה התרחש אסון כלשהו, אשר החריב את התרבות האנושית. נותרו רק מובלעות ספורות שבהן חיים בני אדם, אשר רובם מוכנים לבצע מעשים קיצוניים כדי לשרוד. אין בעולם הזה חוק, ובני האדם הם קניבלים.

הילד נולד לגבר ואישה, שזמן מה לפני תחילת הסיפור, בערך כשהתרחש האסון. אולם בשלב מסוים, האישה מבינה כי קיום בעולם כזה הוא חסר משמעות ומתאבדת, ומותירה את השניים להתמודד לבדם.

הדבר היחיד שהגבר והילד יודעים הוא שהם הולכים דרומה, אל הים, כדי להימלט ממוראות החורף. אין להם תוכניות לטווח ארוך, הם לא מדברים על הבלתי נמנע, ויש להם כללים ברורים – כללים שאינם מותירים מקום לתמימות בחייו של הילד, והקובעים מה יעשו במקרה שאחד מהם ייתפס על ידי האחרים.

לאורך הרומן, כל מה שעלול להשתבש אכן משתבש. מקארת'י מותח את דמיון הקוראים עד למקומות שאליהם לא ירצו לחזור שוב. הטוב והיפה –  כלומר האהבה בין הגבר והילד –  מטושטשים על ידי המכוער.

ישנה סצנה באמצע הספר שבה הם נתקלים בגבר קשיש וציני עוד יותר. כשהם מבחינים בו לראשונה, הוא נראה כאילו הוא עומד למות. הילד רוצה לעזור לו. הגבר לא. אחרי ויכוח קצר, הם עושים כרצונו של הילד ומזמינים את הקשיש לבלות איתם את הלילה ולחלוק את מזונם.

דרך, כביש, אספלט, עננים

כי הדרך ארוכה, אפילו נצחית. תצלום: היידן ווקר

ניתן לסכם את תורת המוסר של הפילוסוף הגדול עמנואל קאנט במשפט בודד שהוא כתב על הנושא: "נהג רק על פי הכלל המעשי שתוכל לרצות שיהיה גם לחוק טבע כללי"

כשמגיעה העת להיפרד, שלושתם משוחחים קצרות, שיחה שמבהירה כל מה שיש לדעת על מהותה של כל דמות ועל האופן שבו הם מגיבים לעולם שסביבם.

"בבוקר הם עמדו בדרך והוא והילד התווכחו מה לתת לקשיש. בסוף, הוא לא קיבל הרבה. כמה קופסאות שימורים של ירקות ופירות. בסופו של דבר הילד פשוט הלך אל שולי הדרך והתיישב בין החורבות. הקשיש הכניס את הקופסאות לתרמיל הגב שלו ומתח את הרצועות. אתה צריך להודות לו, אתה יודע, אמר הגבר. אני לא הייתי נותן לך שום דבר.

[הקשיש]: אולי אני צריך ואולי לא.

[הגבר]: למה לא?

[הקשיש]: הייתי נותן לו את שלי.

[הגבר]: לא אכפת לך להעליב אותו?

[הקשיש]: זה יעליב אותו?

[הגבר]: לא, לא בגלל זה הוא עשה את זה.

[הקשיש]: למה הוא עשה את זה?

הוא הביט לעבר הילד והביט בקשיש. אתה לא תבין, הוא אמר. אני בטח לא מבין".

**

ניתן לסכם את תורת המוסר של הפילוסוף הגדול עמנואל קאנט במשפט בודד שהוא כתב על הנושא: "נהג רק על פי הכלל המעשי שתוכל לרצות שיהיה גם לחוק טבע כללי".

זהו אחד הציוויים הקטגוריים המפורסמים –  וקאנט האמין כי ניתן יהיה להשתמש בו כדי לנתח את המניעים למעשיו של כל אדם. על פי ההיגיון הזה, מעשה הוא טוב וצודק אם לא תתנגדו שכל אדם אחר בעולם ינהג גם הוא באותו אופן.

כמו מרבית הפילוסופיה המערבית, קאנט לא חיבב במיוחד סתירות. הוא היה אבסולוטיסט, ולכן בתפישת העולם המוסרית שלו, אין אזורים אפורים. אם אינך רוצה שאחרים ישקרו, אל תשקר בעצמך לעולם ובלי קשר לנסיבות. אם אתה חושב שעצלות אינה ראויה, תפקידך לוודא שלעולם לא תתרום לה.

אלא שבחיים האמתיים הדברים לעולם אינם פשוטים כל כך. בני אדם הם יצורים מורכבים, ולעתים קרובות החיים צבועים לא רק בשחור ולבן. כמו הפילוסופיות שנגדן התקומם קאנט בזמנו, גם זו שלו הייתה מעט נוקשה מדי לעולם שבו כל רגע נוצר מהצטלבות של משתנים רבים מספור.

צביעה, גדר, גדר עץ

שום דבר אינו כפי שהוא נראה, שום דבר אינו פשוט. תצלום: דניאל צ'קאלוב

אני מתעניין בבסיס אמונתו של קאנט, ונדמה לי שזהו בסיס מוצק. הוא הקפיד להבחין בין מה שאנו עושים מתוך נטייתנו ומה שאנחנו עושים מתוך חובה. הנטייה היא מה שנוח לנו – דחפיה של כל חיה בטבע, קידום האינטרסים האישיים, עשיית מה שקל, והמחשבה על הכאן והעכשיו בלבד. בני האדם מתייחדים, לטענתו, ביכולתם להתגבר על הנטיות שלהם בשם החובה: משהו שהוא טוב בפני עצמו.

הפער הזה שבין הנטייה לחובה, מרחב הפעולה הזו –  החירות לבחור לעשות את מה שקשה –  הוא שמעניק לבני אדם את הניצוץ

אדם העובד שעות רבות כל חייו כדי שלמשפחתו יהיו אפשרויות טובות משהיו לו פועל מתוך חובה. שבוי מלחמה חף מפשע שמקבל את עונשו בשם מישהו אחר שמצבו רע משלו פועל מתוך חובה. ילד המתעקש שאביו יחלוק את מעט המזון שלהם עם זר פועל מתוך חובה.

הפער הזה שבין הנטייה לחובה, מרחב הפעולה הזו –  החירות לבחור לעשות את מה שקשה –  הוא שמעניק לבני אדם את הניצוץ. כשאנו מייחסים למשהו ערך כשלעצמו ופועלים בניגוד לדחפינו, אנו מסוגלים לאיר את הטוב המוסרי שבעולם. זהו אור שמאיר את לבבות האנשים האחרים, כדי שגם הם ירצו לעשות את הדבר הנכון.

התפישה הזו נשענת לא מעט על העובדה שבני האדם נוטים לחקות זה את זה במניעיהם –  חלק ניכר מההתנהגות שלנו מושפע ממה שאנו רואים סביבנו. הציווי הקטגורי של קאנט אומר לנו שברגע שהאור נדלק, הוא יפיץ את עצמו. אם נראה אחרים עושים את הטוב, סביר יותר שנעשה כך גם אנחנו.

חלקים ניכרים בפילוסופיה הם אזוטריים וקשים. ישנו שמץ של אמת בדימוי הנושן של גברים ונשים היושבים במגדל השן שלהם ואומרים לנו מה לעשות. אבל בו זמנית, ישנם חלקים רבים בפילוסופיה שאינם מוערכים כראוי ולמעשה עשויים להועיל לנו רבות.

אם מקלפים את השכבות, אי אפשר שלא להבחין כמה חשוב היה קאנט להיסטוריה של המין שלנו. כמה הוא חשוב גם היום. עבודתו מונחת לפנינו, וביכולתנו להחליט איך להשתמש בה.

***

אחד השיאים ב"הדרך" מתרחש לקראת הסוף, כשהילד, שוב, רוצה לעזור למישהו. אלא שהפעם מדובר במישהו שהרע להם. הגבר, כמובן, מסרב. הילד מתעקש וטוען כי האדם שמולם מפחד ונואש ממש כמותם.

במקרה הספציפי הזה, הגבר מנצח בוויכוח, והם ממשיכים מבלי להושיט את ידם. כשהוא מנסה לאחר מכן לחדור את חומת זעמו של הילד, הילד שואל שאלה פשוטה: האם הסיפורים אמתיים?

הוא מתכוון למעשיות המנחמות שאביו סיפר לו כל חייו על כך שהטוּב תמיד מנצח את הרוע, ועל כך שהם, למעשה, האנשים הטובים וכי יש תקווה בעולם. הגבר משיב בחיוב. ברגע של שתיקה, דרוך ומתוח, הילד שואל: אם כך, למה בחיים האמיתיים אנחנו אף פעם לא עוזרים למי שצריך עזרה?

בפעם הראשונה שבה קראתי את הסצנה הזו, הרגשתי כבדות משונה –  כאילו שהאמת התגלתה לי, אמת שלא ניתן למצוא בצבר של משפטים דחוסים, אלא רק לחוות. האם מקארת'י מנסה ללמד לקח מוסרי קנטיאני עמוק בספרות שלו? אני לא בטוח. אבל הייתי רוצה לחשוב שכן.

כל אחד מאיתנו הוא גיבור סיפורו שלו. חייכם הם סיפור שאתם במרכזו, אתם היעד שלו, ויש בו דמויות משנה המקיפות אתכם והן טובות או רעות, צודקות או טועות ביחס אליכם. כולנו, כמובן, מודעים למרכזיות העצמית הזו, אבל אנחנו לא מדברים עליה בגלוי. זה לא יאה, לא נעים אפילו.

פרח, לתת

מציאות? אידאל? או אולי אשלייה? תצלום: אוואן קירבי.

שכחנו שהמצב האנושי מגוון, שלאנשים שונים יש תבניות מחשבה שונות, ושמרבית האנשים אינם חושבים שהם הרעים

אבל עצם העובדה שאנחנו לא מדברים על זה, פירושה שאנחנו גם נכנעים לאשליה. אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו –  הגיבורים – תמיד האנשים הטובים, ושמי שעומד בדרכנו או אינו מסכים איתנו, או עשה לנו עוול גדול או קטן, הוא מעצם הגדרתו האיש הרע. שלהם לא מגיעות אמפתיה או נדיבות או הבנה, כאלה שהיינו מצפים לקבל לו היינו במצבם.

שכחנו שהמצב האנושי מגוון, שלאנשים שונים יש תבניות מחשבה שונות, ושמרבית האנשים אינם חושבים שהם הרעים. רובם חושבים, כמונו, שהם עושים את הדבר הנכון, הנאצל. אפילו כשזה לא נכון, הם – כמוכם –  בני אדם בעל מגרעות, המעוצבים על ידי מיליארדי משתנים, שברבים מהם הם אינם מסוגלים לשלוט, ולכן אולי אין להם את המותרות ואת האפשרות לעשות את הדבר הנכון בכל רגע בחייהם.

מספיק להתבונן באקלים הפוליטי הנוכחי בעולם כדי לראות דוגמה לבעיה שעליה אני מדבר. התרגלנו כל כך לשנוא זה את זה, שאנו שוכחים לחלוטין שעצם השיחות בינינו נועדו לאפשר לנו להבין זה את זה טוב יותר. ובדרך הפכנו לאנשים שעושים ואומרים דברים שהופכים אותם לרעים שבסיפור.

אין לי פתרון מושלם, ואני לא כאן כדי לדבר בשבח המוסר הקנטיאני כדרך אל הארץ המובטחת. אבל אני חושב שאולי-אולי, כולנו נוכל להשתמש בכלי שהבחור הזה הציע לנו; ואולי-אולי, אם נחיה בעצמנו על פי הסיפורים שאנחנו מספרים כדי לעורר השראה בילדינו, נוכל לחיות חיים כנים יותר.

יש צורך בתמימות מסוימת כדי להאמין שטוּב לב יכול לשמש תרופת נגד לנושאים מורכבים של אי הסכמה ועוינות. אבל הגישה השלילית אינה מועילה, ואני מעדיף להיות תמים ולא ציני.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

זאט ראנה (Zat Rana) כותב על המצב האנושי לאור המדע, הפילוסופיה ואמנויות. מאמריו זמינים בבלוג שלו, Design Luck.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: חיבוק שבור. תצלום: אנני ספראט, unsplash.com

Photo by Annie Spratt on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי זאט ראנה, Design Luck.


תגובות פייסבוק