איזה יופי של סיכון

לאחרונה, כולנו הפכנו למומחים בהערכת סיכונים ובניהול סיכונים וכולנו חושבים, מדברים ומעלים ציוצים לטוויטר על הסיכון שאנו נוטלים כשאנו עוסקים בפעילויות שפעם היו רגילות ביותר. קשה לדמיין עשייה ללא סיכון: הכלי האנליטי שאנו משתמשים בו כדי לחשב עד כמה רצוי לעשות דברים שיכולים להוביל לרווח או להפסד. יחד עם זאת, כשהמלה "risk" נכנסה ללשונות מערב אירופה במהלך המאה ה-12 (פחות או יותר באותו הזמן שבו נכנסו לאותן שפות מלים אחדות שמשמשות כדי לטלטל את מאזני הגורל: "hazard" ["סכנה", "הסתכנות"] ו"chance" ["מזל", "מקרה"]), לקח זמן עד שהיא נקלטה ונעשתה נפוצה. ניקולו מקיאוולי ופרנצ'סקו גוויצ'רדיני  – שניים מהכותבים הבולטים באיטליה במאות ה-15 וה-16 שכתבו על כוח ואירועים עתידיים בעוד הכול סביבם קורס – לא השתמשו במלה האיטלקית "rischio" בכתבים שבזכותם הם זכורים במיוחד, על אף שהאיטלקים הקדימו לאמץ את המלה וגם את ההתנהגויות הספקולטיביות שהיא מציינת.

ידע הרבה על מזל וגורל, על תהפוכות וסכנות, אך לא דיבר על risk: ניקולו מקיאוולי (דיוקן של סנטי די טיטו, המחצית השנייה של המאה ה-16), תצלום: ויקיפדיה

השימוש המוכר הראשון במלה הלטינית "rescium" – מקבילה וגם מקור רחוק של "risk" האנגלית – מתגלה בחוזה נוטריוני שתועד בג'נובה ב-26 באפריל 1156. רב החובל של ספינה חותם על חוזה עם משקיע, שלפיו הוא ייסע לוולנסיה בעזרת הסכום שהושקע. החוזה מקצה את ה-"resicum" למשקיע. בהסדר אופייני, רב החובל קיבל 25 אחוזים מהרווח עם השלמת המסע. המשקיע או המשקיעים שלשלו לכיסם את תשלום ה-resicum: היתרה בת 75 אחוזים. החוזה הזה גם מזכיר לנו שהצוות בספינה האיטלקית מימי הביניים התנהל כחברה שוויונית. הוא מציין שהמסע יעבור בוולנסיה כדי לסחור באלכסנדריה לפני שהספינה תשוב לג'נובה, אך זאת רק עם רוב אנשי הצוות יסכימו לכך.

על ידי המצאה של בונוס ששולם למשקיע אם המסע יושלם בהצלחה, ה-resicum סיפק מעקף עבור משקיעי הון סיכון ועבור רב-החובל שחיפש הון. ההסדר העריך כלכלית את התרחישים העתידיים האפשריים, ובכך גם גרם לרציונליזציה של הסיכון

רעיון ה"resicum" היה מעין מעשה קסמים בחוזים המוקדמים הללו. באירופה של ימי הביניים, החוק הכנסייתי אסר על תשלום ריבית על הלוואות (כפי שהחוק המוסלמי אסר על כך בים התיכון המזרחי והדרומי). על ידי המצאה של בונוס ששולם למשקיע אם המסע יושלם בהצלחה, ה-resicum סיפק מעקף עבור משקיעי הון סיכון ועבור רב-החובל שחיפש הון. הוא גם נתן למי שלא יכלו לצאת למסע הזדמנות להפיק הכנסה מהשקעה. חלק קטן אך משמעותי מהמשקיעים בחוזים הימיים הללו היו ימאים בדימוס או נשים. לבסוף, ההסדר חילק את הסיכון (את ה-risk, במונחים של ימינו) שנטלו על עצמם אלו שיצאו למסע וחצו את הים התיכון.

הספנות בים התיכון יכלה להיות רווחית ביותר, אך היא הייתה כרוכה בסיכונים. סערה פתאומית הייתה עלולה להשמיד את הספינה, על הצוות והמטען. שוד ים היה תופעה נפוצה מאוד. בעת היציאה למסע, לרב החובל לא הייתה אפשרות לדעת את התנאים בנמל היעד. הוא היה יכול לצאת מוולנסיה בכוונה לקנות משי מעולה, ולגלות ששינוי במשטר או מגפה פתאומית חיסלו את הכלכלה ופיזרו לכל עבר את טווי המשי ואת מוכריו. לפני החידוש בדמות ה-"resicum", רב החובל והצוות נטלו על עצמם את סיכוני המסע – את כל הסיכון כולו: הם לבדם נשאו בנטל (ושלשלו לכיסם את הרווחים). אך "resicum" חילק את הרווח וההפסד הפוטנציאליים על פני קהילה רחבה יותר. ההסדר העריך כלכלית את התרחישים העתידיים האפשריים, ובכך גם גרם לרציונליזציה של הסיכון.

הסיכון היה שם תמיד, והשאלה היא איך להתחלק בו: מגדלור ב-Europa Point, גיברלטר. תצלום: פול הנדלי, ויקיפדיה

"ריזק" הערבי מצוי בקוראן, והמונח מתייחס לדאגת האל לבריאה, לכלכלתה על ידו

מניין באה מלת הפלאים הזאת? ההיסטוריונים מאמינים ש-resicum נגזרה ממלה ערבית, א(ל)-ריזק. "ריזק" הערבי מצוי בקוראן, והמונח מתייחס לדאגת האל לבריאה, לכלכלתה על ידו. הפסוק הבא, למשל, משתמש בשם העצם ובפועל שנגזר ממנו, שניהם מאותו השורש, ומתייחס לתמיכה ולקיום שהאל מעניק לכל הבריאה:

"מה רבים היצורים אשר נבצר מהם לכלכל עצמם. אלוהים יכלכל אותם ואתכם, והוא השומע והיודע" [קוראן, סורת אל ענקבות (העכביש) פסוק 60, תרגום: אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת תל אביב].

בימי הביניים, המלה שמשה לציון דמי הקיום היומיים ששולמו לחיילים. בדיאלקט הערבי של אל-אנדלוס (ספרד הערבית), המלה התייחסה למקרה או למזל טוב. נראה ש"ריזק" קיפצה מנמל לנמל בים התיכון, עד שהיא נחתה על שולחן העבודה של לבלר בג'נובה שתיעד אסטרטגיה ששימשה כדי להתחלק בסיכון הכרוך ביוזמות סחר על פני הים התיכון, על ידי הימור נגד אפשרות של קטסטרופה.

מכאן, ל-"resicum" הייתה עתידה להיות הצלחה רחבה בהרבה. מה ששימש היטב את השיט ברחבי הים התיכון פעל לא פחות טוב עבור קשת רחבה של חוזים, החל מביטוח נזקים מבוסס פרמיה ועד לפוליסות שנכתבו כנגד חייהם של אנשים משועבדים, במיוחד נשים משועבדות שהיו בהיריון ושחייהן היו לכן בסכנה מיוחדת. המהמר בעל היוזמה היה יכול אפילו להוציא פוליסת resicum על תוחלת החיים של אנשים מפורסמים. לקראת סוף המאה ה-14, חוזי resicum שנכתבו בג'נובה ובוונציה נעו על פני כל הטווח בין צורה של ביטוח ועד למה שהיינו מכנים היום הימור.

עם מעבר המלה לשפה הדבורה, היא זכתה להצלחה צנועה בלבד בקרב כותבי איטלקית. בשלב הזה השפה האיטלקית הייתה צעירה, שפה דבורה שרק החלה לפרוש כנפים. במהלך המאה ה-14, המלה האיטלקית rischio מופיעה בשירה, בטקסטים העוסקים בהיסטוריה ובכתבים בתחום המוסר וגם באוספי חוקים שנכתבו בשפה הדבורה – ולרוב היא מופיעה כשם נרדף לסכנה. היא אינה נושאת עוד את המובן הטכני של תשלום שמשמש כדי לעודד השקעה במיזמים שעשויים להצליח ולהוביל לרווח או להיכשל ולגרום להפסד. היא מכירה בכך שבמצב נתון, הפסד הוא בגדר אפשרות – בלי להגדיר את ערכה הכלכלי של האפשרות הזאת.

במאות ה-15 וה-16 איטליה סיפקה שפע של הזדמנויות להרהר על סכנה וסיכון. נוכחותם של שכירי חרב, שהוזמנו ללחום עבור פלגים איטלקיים ממילנו ועד לרומא, והמחלוקת בין טוענים לכתר ממלכת נפולי בדרום – מהצד האנג'ביני ומהצד הארגונזי – שלטו במציאות של המחצית הראשונה של המאה ה-15. הכיבוש העות'מאני של קונסטנטינופול בשנת 1453 היה מעין מופע של מחזה מוסר על עלייה ונפילה, אך בקנה מידה ענק, כשמוסלמים דחקו את הנוצרים הביזנטים וטענו לזכותם על בירה קיסרית שהאיטלקים עצמם כבשו ב-1204, במהלך מסע הצלב הרביעי. במאה ה-16, צבאות צרפתיים וספרדיים שטפו את חצי האי האיטלקי וניהלו עליו מלחמות בשם גורמים מקומיים.

מחזה מוסר ענק של עלייה ונפילה, והדמייה חיה של סיכון עצום: "המצור על קונסטנטינופול" (1470-1479), מיוחס ל-Philippe de Mazerolles, כתב יד 2691 בספרייה הלאומית של צרפת. תצלום: ויקיפדיה

שני הסופרים הקשורים ביותר לתהפוכות של המאות הללו הם מקיאוולי וגוויצ'רדיני. שניהם היו מינויים פוליטיים שכתבו יצירות ששיקפו את פעולתם של מנגנונים פוליטיים. "הנסיך" של מקיאוולי היה לאחד הספרים המוּכרים ביותר בתחום ניהול המדינה בימי הרנסנס, והוא עדיין מודפס ומשמש מודל לחיקוי גם בימינו. גוויצ'רדיני כתב את המחשבות שלו במעין יומן; הספר נודע בשם "Ricordi" ("הרהורים" או "זיכרונות"), ופורסם רק לאחר מותו. שני הכותבים מהרהרים על הגורל והמקריות, ושניהם כותבים על המזל, בדמות פורטונה, אלת המזל. כך יצר מקיאוולי דימוי מפורסם כדי לתאר את פורטונה:

"...פורטונה היא אישה ואִם היא אמורה להיות כנועה הרי שיש להכות אותה ולאלץ אותה... תמיד, בהיותה אישה, היא מעדיפה גברים צעירים, כי הם פחות זהירים ויותר לוהטים, וכיוון שהם מושלים בה ביתר תעוזה".

כיוון שגוויצ'רדיני כתב רק לעצמו, והוא עצמו לא היה נסיך, ההרהורים שלו פחות זהירים:

״מי שחושב היטב על הנושא אינו יכול להכחיש שבעניינים אנושיים לפורטונה יש כוח רב, כיוון שאתה רואה אנשים גדולים מושלכים לכל עבר בשל אירועים מקריים, ואתה רואה שהם אינם יכולים לחזות אותם או לחמוק מהם; ועל אף שתשומת לבם ודאגתם של בני אדם יכולות לרכך דברים רבים, עדיין – אין זה מספיק; הם צריכים גם מזל [פורטונה] טוב".

המונח "risk" נקשר עדיין לחישובים שנעשו על פיסת נייר בידי יזמים שישבו להם על ספות רכות וערכו הסכמים עם ימאים, עסקאות והסדרים שסוכמו לאחר משא ומתן קשה ושנרשמו בלטינית המחוספסת של הנוטריונים

שני המחברים תיארו את השינויים הסוערים של תקופתם. הם כתבו על האלה הרומית פורטונה ועל גורל וסכנה. עם זאת, לא גוויצ'רדיני ב"Ricordi" ולא מקיאוולי ב"הנסיך" השתמשו במלה "risk", והם גם לא השתמשו באנליזה כמותנית שהחלה להתפתח אז, כדי לבחון את המשעול הפתלתל של הגורל. מדוע? יתכן שהסיבה לכך היא שהם השתמשו בלטינית כדי לנסח את מחשבותיהם. מזל, גורל, סכנה: באיטלקית, המלים המציינות את כל אלה מקורן בלטינית. הפילוסופים והתאולוגים השתמשו בהן. לעומת זאת, "risk" – מלה שמקורה בקוראן – טרם מצאה אז את מקומה בעולם של מקיאוולי וגוויצ'רדיני. המונח "risk" נקשר עדיין לחישובים שנעשו על פיסת נייר בידי יזמים שישבו להם על ספות רכות וערכו הסכמים עם ימאים, עסקאות והסדרים שסוכמו לאחר משא ומתן קשה ושנרשמו בלטינית המחוספסת של הנוטריונים. ניהול סיכונים היה אז בידיהם של גורמים בצד הנמוך של הספקטרום החברתי. אלו שהשקיעו בסחר הימים ברחבי הים התיכון או הוציאו פוליסות resicum על חייהם של העשירים והמפורסמים, לא היו הנסיכים והמושלים שמקיאוולי וגוויצ'רדיני רצו לשאת חן בעיניהם.

קולומבוס, בן ג'נובה, חיפש שותפים לסיכון ועד סוף ימיו תבע את חלקו ברווחים. דיוקן משוער מ-1519, מוזיאון המטרופוליטן. תצלום: ויקיפדיה

סיכון, risk, הוא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על אודות העתיד

בסוף המאה ה-16, המלה והנוהגים שהיא תיארה הגיעו לצרפת, לספרד, לאנגליה, להולנד ולגרמניה. Resicum נכנסה לשפות הדבורות, בכתיבים ובהגיות שונות בכל שפה. נוהגים של הערכת סיכונים וניהול סיכונים יבשילו על פני המאות שלאחר מכן, עד שכדבריו של אולריך בק נוצרו "חברות של סיכון": נהלים מודרניים של ניהול סיכונים המשתמשים בהסתברות ובסטטיסטיקה כדי לחשב את התוצאות הצפויות של אירועים. אנו חושבים על הערכת סיכונים כעניין השמור למומחים, עם הטבלאות האקטואריות והמחשבים שלהם, אלו שאנו שוכרים את שירותיהם כדי לומר לנו מה יקרה וכמה הדבר יעלה לנו. אך איננו זקוקים למומחים כדי להתמקח עם הגורל. סיכון, risk, הוא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על אודות העתיד. כשאני מעריך את הסיכון שבקבלת הזמנה לאירוע חברתי בשנת 2021, אני אוהב להיזכר באותם גברים ונשים שחישבו את ה-resicum שלהם על המזח בג'נובה ב-1156, ועשו זאת כשעינם האחת נתונה לחופן המטבעות שלהם, ועינם האחרת שלוחה אל האופק.

קרלה מאלט (Malette) היא פרופסורית לאיטלקית וללימודי הים התיכון וראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מישיגן. היא מחברת הספרים The Kingdom of Sicily, 1100-1250: A Literary History משנת 2005, European Modernity and the Arab Mediterranean משנת 2010, ו-Lives of the Great Languages: Arabic and Latin in the Medieval Mediterranean  משנת 2021.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: הים מלא סכנות: קטע ממפה ימית של צפון אירופה מאת אולאוס מגנוס (שורטטה בוונציה בעזרת ג'רונימו קווירינו, ב-1539). תצלום: ויקיפדיה