איזה מין הורים יהיו לילדינו?

לדורות העתיד יש זכויות בעולם, ועלינו לשמור עליהן מכל פגע גם כי הם הרוב
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

המין האנושי כבש את קולוניית העתיד. אנחנו מתייחסים לעתיד כאל מושבה קולוניאלית רחוקה, ריקה מבני אדם, שבה אנחנו יכולים להשליך בחופשיות את הפסולת האקולוגית שלנו, את הסכנות שמייצרת הטכנולוגיה ואת הפסולת הגרעינית – כאילו אין שם איש.

העתיד נתפש כ״זמן של אף אחד״, שטח הפקר שגם הוא ריק מתושבים. כמו במחוזותיה הרחוקים של אימפריה, מותר לנו לעשות בו כרצוננו

זו גישה דומה לזו שאפיינה את ההתיישבות הבריטית באוסטרליה, שהייתה מבוססת על דוקטרינה חוקית המוכרת היום בשם terra nullius, שטח הפקר שאינו שייך לאיש. כאשר הבריטים הגיעו ליבשת, הם התייחסו אליה כאילו אין בה עמים ילידים. החברה שלנו כיום מתנהלת בגישה שניתן לכנות בשם tempus nullius, בעיקר במדינות שבהן ההכנסה לנפש גבוהה. העתיד נתפש כ״זמן של אף אחד״, שטח הפקר שגם הוא ריק מתושבים. כמו במחוזותיה הרחוקים של אימפריה, מותר לנו לעשות בו כרצוננו. ממש כפי שהילידים האוסטרלים עדיין מתמודדים עם מורשת שטח ההפקר, גישת זמן ההפקר מציבה קשיים שגם הם מחייבים התמודדות.

זהו מאבק שאני חש אותו בעוצמה רבה, ולא רק משום שיש לי ילדים. ביליתי כמעט עשור כחוקר בתחום מדעי המדינה, חקרתי את הדמוקרטיה, ומעולם לא העליתי בדעתי שהמערכות הפוליטיות שלנו שוללות את כל הזכויות על העתיד מן הדורות הבאים שלנו, ממש כפי שעשו לעבדים ולנשים בעבד. אבל זוהי המציאות. לדורות הבאים לא ניתנים זכויות פוליטיות או ייצוג. האינטרסים שלהם אינם משפיעים על הבחירות או על השוק. הדבר מותיר אותם פגיעים מול מספר ניכר של סכנות בטווח הארוך, החל בעליית מפלס הים וכלי נשק אוטונומיים הנשלטים על ידי בינה מלאכותית וכלה במגפה הבאה האורבת באופק – מגפה טבעית או מהונדסת גנטית.

הפעילים לביטול העבדות במאה ה-18 השתמשו בשורה של טיעונים רבי עוצמה כדי להעניק לגיטימציה למטרה שלהם, ולטעון אותה בכוח מוסרי ואינטלקטואלי. באותה מידה, אני סבור שישנן שלוש סיבות משכנעות לכך שעלינו להתחייב להגנה על האינטרסים של הדורות הבאים ולהגנה עליהם, במידה גדולה בהרבה מכפי שאנו עושים כיום.

את הטיעון הראשון אכנה ״מאזניים״, ומקורו בפילוסופיה התועלתנית. דמיינו מאזניים שעל כף אחד שלהם נמצאים כל מי שחיים כיום, ועל הכף השנייה נמצאים כל הדורות של בני האדם שטרם נולדו. בהנחה שלא תתרחש הכחדה במונית, או צניחה דרמטית בשיעור הילודה, לפחות במונחים מספריים טהורים, כל אותם בני אדם שעתידים לתפוס את מקומנו כאן שוקלים פי כמה מן הדור הנוכחי. על פי אחד החישובים, בערך מאה מיליארד בני אדם חיו ומתו ב-50 אלף השנים האחרונות. אבל הם, ביחד עם 7.8 מיליארד בני האדם שחיים כאן כעת, רחוקים מלהגיע למשקלם של 6.75 טריליון בני אדם שייוולדו כנראה ב-50 אלף השנים הבאות, אם יישמר קצב הילודה של המאה האחרונה (ראו גרף). במילניום הבא לבדו צפויים להיוולד 135 מיליארד בני אדם. איך אפשר להתעלם מרווחתם ולייחס חשיבות רבה כל כך לרווחתנו שלנו?

דורות העתיד

קנה המידה של הדורות: מי שכבר חיו (באפור), החיים כיום (בירוק) ודורות העתיד (בכתום). איור מתוך ספרו של מחבר המאמר: Graphic by Nigel Hawtin. Licensed under CC BY-NC-ND

טיעון שני, ״החץ״, מגיע באדיבותו של הפילוסוף דרק פרפיט (Parfitt). בספרו Reasons and Persons (משנת 1978), הוא מבקש מאיתנו לדמיין שאנו יורים חץ אל תוך יער מרוחק, והוא פוצע שם מישהו:

״אם הייתי יודע שעלול להיות מישהו ביער הזה, הייתי אשם ברשלנות פושעת. מכיוון שהאדם הזה רחוק, אני לא יכול לזהות את מי שאני פוגע בו. אבל זה אינו תירוץ. וגם העובדה שהאדם הזה רחוק מאוד אינה תירוץ. עלינו לטעון טענות זהות בנוגע להשפעה על אנשים הרחוקים מאיתנו בזמן״.

במילים אחרות, אם יש לנו מחויבות לא להטמין פצצה באדמה, פצצה העלולה לפגוע בילד כעת, יש לנו את אותה מחויבות לא לעשות זאת גם אם הפצצה מכוונת לעוד עשר דקות, עשרה ימים או אפילו עשר שנים. חשבו למשל על מקרה של פסולת גרעינית הפולטת קרינה רבה. אנחנו יודעים שהיא עלולה להיות מסוכנת לבני אדם בעוד מאות או אפילו אלפי שנים, אבל רק משום שהם רחוקים מאיתנו בזמן, אין פירושו שמותר לנו להטיל לעברם כל סיכון שנרצה. פסולת גרעינית היא כמו חץ המתעופף מבעד לעצי היער במשך מאות או אלפי שנים, וממשיך לסכן את האוכלוסייה האנושית. ישנו סיכוי סביר שבשלב כלשהו, החץ יינחת ויהיו לכך השפעות הרסניות, ממש כמו במקרה של שריפת דלקי מאובנים או הרעלת מי האוקיאנוסים. עדיף שנירה כמה שפחות חיצים.

יש לנהוג בדורות העתידיים כפי שהיינו רוצים שהדורות הקודמים ינהגו בנו. חשבו על כך כעל כלל זהב, שדור אחד מעביר לדור הבא אחריו מקל של זהב

לטיעון האחרון, שאני רוצה לקרוא לו ״המַקל״, מבוסס על כלל הזהב: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. את עיקרון האמפתיה העתיק הזה ניתן להרחיב גם אל הדורות הבאים, ולכן יש לנו חובה לא לכפות על בני האדם העתידיים כל סכנה, מצוקה או סיכון שלא היינו מוכנים לקחת על עצמנו. במילים אחרות, יש לנהוג בדורות העתידיים כפי שהיינו רוצים שהדורות הקודמים ינהגו בנו. חשבו על כך כעל כלל זהב, שדור אחד מעביר לדור הבא אחריו – מקל של זהב [במרוץ שליחים].

אם ניזכר בקודמינו, ישנם דברים רבים שהיינו בוודאי מעדיפים שלא יעבירו לנו, ממורשת הגזענות של העידן הקולוניאלי והגישות הפטריארכליות שעדיין מקובלות בכל כך הרבה מדינות, ועד להשפעות על הסביבה של מערכות תיעוש המבוססות על בערת פחמימנים. אם אנחנו היינו מעדיפים לא לרשת את אלה, איזו הצדקה יש לנו להוריש סכנות טכנולוגיות או משאבים אקולוגיים מדוללים שאנו גורמים להם, לדור הבא?

פסולת גרעינית

האם זהו השער שנותיר לעתיד ילדינו? תצלום: דן מאיירס.

במובן חיובי יותר, אנו יכולים להבטיח שנוריש להם את המוסדות לבריאות הציבור או יצירות אמנות וספרות נפלאות שהדורות הקודמים הורישו לנו. בסיפור שמופיע בתלמוד, אדם נשאל [על ידי חוני המעגל] מדוע הוא נוטע עץ חרוב שלא יניב פירות בימי חייו. הוא עונה, כי ממש כפי שאבותיו נטעו עץ למענו, הוא נוטע אותו למען צאצאיו. אילו מתנות בין דוריות אנחנו יכולים להוריש לעתיד?

המאזניים, החץ והמקל מביאים אותנו לכבד את טובתם של הדורות הבאים, ולהבטיח להם יחס הוגן בעולם שבו קיים מוסדות פוליטיים וכלכליים, שעל פי רוב מתעלמים מהם. אבל מה בנוגע לטענות הנוגעות להווה, או מה שמרטין לותר קינה כינה בשנת 1967 ״הבהילות הגדולה של העכשיו?״ ישנם, למשל, 150 מיליון ילדים שנמצאים בימים אלה בסכנה למוות מתת-תזונה, בעיקר במדינות מתפתחות. האם לא מגיע להם חלק ניכר יותר מתשומת הלב שלנו, וממשאבינו?

הילדים של היום הם עצמם חלק מן הדורות הבאים: כשאנו פועלים להגשמת זכויותיהם – למשל על ידי השקעה בחינוך ובבריאות שלהם – אנו מעצימים את ערכי הצדק הבין-דורי

המאבקים של הדור הנוכחי ודורות העתיד אינם, יש לציין, סותרים זה את זה. הילדים של היום הם עצמם חלק מן הדורות הבאים: כשאנו פועלים להגשמת זכויותיהם – למשל על ידי השקעה בחינוך ובבריאות שלהם – אנו מעצימים את ערכי הצדק הבין-דורי. באותו אופן, הניסיון להבטיח את הזכות החוקית של דורות העתיד לאטמוספרה נקייה ובריאה – כזה המתנהל בימים אלה בתביעה של Our Children’s Trust בארצות הברית – יביא תועלת גם לדור הנוכחי וגם לאלה הבאים, באמצעות צמצום השפעתה של תעשיית דלקי המאובנים.

האם על הדור הנוכחי לוותר על מעט או הרבה, למען יורשיהם הלא ידועים? כלומר, איך בדיוק אנחנו אמורים לשקול את האינטרסים של הדוק הנוכחי לעומת אלה של הדורות שטרם נולדו? כלכלנים מצאו שיטה לקבלת החלטות זמניות כאלה, הידועה בשם היוון (Discounting). ממש כפי שאדם נראה קטן יותר ויותר ככל שהוא מתרחק מאיתנו, כך ההיוון מעניק פחות ופחות משקל לאינטרסים של אחרים, ככל שהם רחוקים מאיתנו בזמן. ממשלות משתמשות בשיטה זו כדי להחליט האם לבצע השקעות ארוכות טווח, למשל בבית חולים ציבורי חדש או בפרויקט להפקת אנרגיה מגאוּת בים. התוצאה היא שאך לעתים רחוקות הממשלות תומכות בפרויקטים לטווח ארוך, משום שאת יתרונותיהם ניתן לנצל רק כעבור חמישים שנה, ובמונחי היוון, התועלת שלהם זניחה.

ההיוון הוא הביטוי הכמעט מושלם של כיבוש קולוניאליסטי של העתיד, והתייחסות לעתיד כאילו הוא ריק מדיירים. בשנת 1928, הכלכלן המתמטי פרנק רמזי (Ramsey) – ממציא ההיוון, הכריז כי ״אין כל הצדקה מוסרית״ להיוון רווחתם של הדורות הבאים, ״והיא נובעת אך ורק מחולשת הדמיון״.

מקאו, תוכים, ציפורים, קו, גזע עץ

זוג ציפורי מקאו: טוב להם בבית, שהיה של זוג אחר ויהיה של אחרים בעתיד. תצלום: רועי דימור.

החלופה לתחשיב כזה היא ללמוד מ-3.8 מיליארד שנים של חוכמה שמציע לנו הטבע. האופן שבו אורגניזמים חיים התפתחו לשרוד לאורך זמן, הוא לדאוג למקום שיטפל בצאצאים שלהם. במילים אחרות, לחיות במגבלות הביו-פיזיקליות של סביבתם. כך שורדים כולם, מינשופים ועד לוטרות, דור אחר דור: מרבית בעלי החיים לא מטנפים סתם כך את הקן שלהם. בני האדם לבדם שלא הצליחו לעשות זאת, משום שהשתמשו במשאבים מהר יותר מכפי שהללו יכלו להתחדש באופן טבעי, ויצרו יותר פסולת חומרית וגזי חממה מכפי שכדור הארץ מסוגל לספוג. אם אכפת לנו באמת מהדורות הבאים, אנחנו חייבים להביט קדימה, ולהתמקד בדאגה למקום זה, עד קצה אופק הזמן. חשיבה כזו מזכירה את מה שחוקר הטבע אלדו לאופולד (Leopold) כינה בספרו A Sand County Almanac (משנת 1949) ״מוסר של אדמה״, כלומר הרעיון כי ״הדבר הוא נכון אם הוא נוטה לשמר את שלמותה, יציבותה ויופייה של הקהילה הביוטית״.

אנחנו יכולים לדעת בוודאות כי ישנו דבר אחד שהדורות הבאים ירצו לרשת מאיתנו: עולם חי, שבו הם יוכלו לשרוד ולשגשג

העתיד אמנם מלא באי ודאות, אבל אנחנו יכולים לדעת בוודאות כי ישנו דבר אחד שהדורות הבאים ירצו לרשת מאיתנו: עולם חי, שבו הם יוכלו לשרוד ולשגשג. אנחנו חייבים להוריש להם את התנאים שיאפשרו את החיים עצמם.

יתכן שקשה לחוש קשר גופני ועוצמתי לאנשים בעתיד, שאיננו יכולים לשמוע את קולם, להביט בעיניהם או אפילו לדמיין את חייהם ומאבקיהם. המושג המָאורי Whakapapa – כך הם מכנים את הגנאלוגיה, חקר אילן היוחסין – עשוי להעניק לנו את ההשראה הדרושה. זהו הרעיון שלפיו כולנו מחוברים בשרשרת החיים הגדולה, שמחברת את ההווה אל הדורות שקדמו לו, ואל הדורות שיבואו אחריו בעתיד. האור מאיר, במקרה, את הרגע הזה, כאן ועכשיו, ורעיון ה-Whakapapa עוזר לנו להאיר על פני מרחב גדול יותר, כדי שנוכל לראות את כולם, בכל מרחבי הזמן. הוא מאפשר לנו להבין כי החיים, המתים ומי שטרם נולדו, כולם כאן, איתנו, בחדר. ואנחנו חייבים לכבד את צרכיהם ואת העולם שבו הם חיים, ממש כמו את שלנו.

קבלת חזון ה-Whakapapa מאפשרת לנו להפוך לאבות ואימהות טובים, כאלה שמגיעים לדורות הבאים.

רומן קרז׳נאריץ׳ (Krznaric) הוא פילוסוף. הוא ממייסדי ״מוזיאון האמפתיה״ הראשון בעולם, וממייסדי The School of Life. ספרו האחרון The Good Ancestor: How to Think Long Term in a Short-Term World ראה אור השנה (2020).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: גוזלים רעבים, הדור הבא. תצלום: 42 North, ב-unsplash.com

Photo by 42 North on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רומן קרז׳נאריץ׳, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על איזה מין הורים יהיו לילדינו?