איך אפשר בלי רעלה

כפייה או בחירה? הגנה ומרחב פרטי או רודנות של הגברים השולטים? צעירה מוסלמית מספרת על הלבטים, ועל הרגע שבו קרעה מעליה את הרעלה, בערב הסעודית
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

למדתי בתיכון האסלאמי הזה כמעט שלוש שנים, ובמהלכן לבשתי בנאמנות, מדי יום ביומו, את מדיי –  כותונת לילה נשית אפורה, קולוניאלית, עם צווארון סינרי. כשאני יוצאת אל מחוץ לתחום בית הספר, אני מתעטפת: עבאיה שחורה המכסה את בגדיי, מטפחת ראש שחורה, כיסוי פנים העשוי מסוג של בד גזה. אני מכסה את עצמי ברצון, לובשת את מה שהסעודים אומרים לי ללבוש. ישנם כאן חוקים נוקשים בנוגע לבגדים ולגופים, בנוגע לאהבה ולפולחן דתי. חוקי האלוהים, הם אומרים, ומי אני שאתווכח עם אלוהים?

הסקרנות מתעוררת ואני פותחת את ספר הקודש, עוקבת אחר הפסוקים שבתוכו כאילו היו נתיב של מזון אל לב היער –  מחפשת, בתקווה

בריאד, בתוך בית הספר הזה, החבוי מאחורי שער ברזל בגובה ארבעה מטרים, לא מצאתי את אלוהים. לפעמים מציק לי איזה רצון, והסקרנות מתעוררת ואני פותחת את ספר הקודש, עוקבת אחר הפסוקים שבתוכו כאילו היו נתיב של מזון אל לב היער –  מחפשת, בתקווה. בעיקר מאז שאמא שלי אובחנה כחולה בסרטן, אני מחפשת את הדרך הזו. אני מחפשת, בידיעה שאני נתונה לחסדי דברים שאינם בשליטתי. אני מחפשת, בידיעה שבמובן מסוים, כל הדברים נידונו לכישלון עוד לפני שהחלו.

בכיתה שלי ישנן 26 נערות. אנחנו מתורכיה, איראן, פקיסטן, לבנון: מדינות שיש להן היסטוריות עשירות ושיוקרתן הולכת ומתעמעמת. "מדינות מתפתחות", כך אומרים לנו לקרוא להן. מדינות שהופכות למשהו אחר, ומי יודע למה. אנחנו לא יודעות, ואף שהם מעמידים פנים, גם הורינו לא ממש יודעים. הם שהביאו אותנו לכאן, הותירו את הכול מאחור, היגרו למקום הזה שיש בו גורדי שחקים מתכתיים וצייתנות יעילה, מקום של בדי גזה ואינסוף חולות אדומים לוהטים.

***

ריאד, לילה, ירח

לילה וירח בריאד, תצלום: sören2013

היום, הסיפור הוא שאני וחברותיי מסיימות את לימודינו בתיכון. הגשנו את בחינת הגמר האחרונה. גמרנו עם התיכון. כל הבוקר, הנחתי לאיאה להעתיק מהמבחן שלי, כפי שהנחתי לה להעתיק מכל המבחנים שלי לאורך השנה כולה. זה המינימום שאני יכולה לעשות.

בעיקרון, לאיאה לא אכפת מציונים. היא רוצה להיות זמרת, אולי דוגמנית או שחקנית או לעבוד ב-UNICEF. היא משנה את דעתה מדי יום. יש לה ביטחון עצמי כזה שאי אפשר לזייף, אבל אולי ניתן ללמוד או לעודד. היא מנסה, אתי. אני הפרויקט שלה.

איאה אומרת לי שכוח אמיתי נובע מכבוד-עצמי: מהיכולת להכיר בערך המהותי שלך בכל רגע. כוח אינו תלוי במה שאת לובשת או שותה, או במי שאתו את עושה אהבה, היא אומרת. חיפוש תשובות בתוך קפלים של בד שחור או מגילות כתובות אינו הדרך. אנחנו הדרך. אין דרך מלבדנו.

זכותנו להיענות לתביעות שהביולוגיה שלנו החלה להעמיד לנו, תביעות לא מוכרות שבוערות בפנים, והופכות את גופינו ללפידים

במרבית סופי השבוע, איאה מארחת. היא מארגנת "מסיבות מעורבות", כפי שהיא קוראת לזה. אחיה לומד באגף הבנים של התיכון שלנו. החברים שלו מגיעים עם השקיעה, להוטים ומוכנים כמו שבט עוין המתנפל על שערי המתחם הסגור, במנועים רועמים, שיער מוחלק בג'ל ומעילי עור מייקל ג'קסוניים. אין לי משהו טוב לספר על המסיבות האלה. מי רוצה לשמוע עליי, יושבת לבדי בחדר האמבטיה ומתחבאת מהבנים עם העיניים החמדניות? מי רוצה לשמוע עליי, עומדת ליד הקיר, לופתת פחית של ספרייט?

אם הרשויות יגלו את המסיבות המעורבות שלנו, יאסרו אותנו ויצליפו בנו. אם הבנות ייתפסו בחברת בנים, בבילוי מעורב כזה, הן ייסקלו בסלעי מדבר וכולם יישלחו למאסר. אבל איאה מבטיחה לי ששווה להסתכן. "תירגעי", היא אומרת. "תאמיני". זכותנו להתנסות, לרקוד בצעדי הליכת ירח, להסמיק, להתנשק עם הלשון, אם זה מה שבא לנו. זכותנו להיענות לתביעות שהביולוגיה שלנו החלה להעמיד לנו, תביעות לא מוכרות שבוערות בפנים, והופכות את גופינו ללפידים.

***

כשאני יוצאת בבוקר מאולם הבחינות, איאה והבנות האחרות כבר מחכות לי בחוץ. אנחנו חמש, מלבד הנהג. כולנו נכנסות למכונית של מאיי, בקושי. זאת שעת עומס, ולכן אנחנו מתקדמות באיטיות ברחוב אל- סולימאנייה. איאה מצמידה את אצבעה לחלון. "תראו", היא אומרת. "גשם".

אנחנו מבקשות לפתוח את גג המכונית. כי הטיפות האלה מקודשות. איאה מסירה את כיסוי הראש שלה ומנערת את שיערה הארוך והחלק. ראוויה מוחאת כפיים. "חראם" [אסור] מתרה הנהג. אנחנו מביטות באיאה שמסתובבת, מתיישבת, בגבה אלינו. היא קוראת לעבר הבנים שנוסעים בעקבותינו בג'יפ שלהם, ומתגרה בהם.

כשהגשם מתגבר, איאה צוחקת, גרונה אל השמים. היא מניפה את זרועותיה ופורשת את כפות ידיה, כמו כוכבים קטנים.

***

סעודיה, נערה, אתיופיה, ערב הסעודית

נערה אתיופית, בת 18, בערב הסעודית. תצלום: UNICEF Ethiopia

כשאנחנו מגיעות למקום, המכונית האחת שנסעה בעקבותינו הפכה לשלוש, ואנחנו רטובות לגמרי. בתוך המכונית ישנו אגם. לאות סולידריות, הבנות האחרות הסירו גם הן את הרעלה, אבל אני לא. אני עומדת על המדרכה בחזית המאפייה הצרפתית, נוטפת ועיקשת. העבאיה שלי נצמדת לחזי הכחוש: מעטפת הגנה רטובה ועלובה.

איאה מלפפת את שיערה, סוחטת מתוכו את המים. היא מושכת מעליה את חצאית התלבושת שלה, וקרסוליים חלקים, רזים, נחשפים. שערורייה. הבנים בג'יפ שחנה מצפצפים שוב ושוב. מישהו צועק.

"את בית חולים פסיכיאטרי? כי אני משוגע עליך!"

ישנו גם כוח הנובע מהסתתרות, אני אומרת. זהו הכוח השקט של הבלתי נודע. הכוח לראות מבלי להיראות, כוחו של אלוהים עצמו

איאה מתעלמת מהם. אני שומעת את החלונות החשמליים מורדים, אני מרגישה את המבטים שהם נועצים. היא מצביעה על הניקאב שאני עוטה, הניקאב שהתחלתי ללבוש בחוץ אף שהחוקים אינם דורשים זאת: בקניון, בתור בקנטקי פרייד צ'יקן. אני נהנית ללבוש אותו. אני מוצאת חירות עצומה מאחורי הרעלה.

איאה אוהבת לדבר אתי על כוח אישי, על כך שניתן לתבוע אותו באמצעות התרסה: חשיפה חטופה של רגל אסורה, טלטול גאה של רעמת השיער. אבל ישנו גם כוח הנובע מהסתתרות, אני אומרת. זהו הכוח השקט של הבלתי נודע. הכוח לראות מבלי להיראות, כוחו של אלוהים עצמו. איאה מנמיכה את קולה: "תורידי את הזבל הזה", היא אומרת. "תעשי את זה כבר פעם אחת. תעשי את זה בשבילי".

זה ככה תמיד איתה. הצפירות, השריקות, הן כנראה מחזקות אותה. גם ביופי שלה יש כוח. השיער הארוך הבלונדיני שלה הוא כלי נשק, ומסביבנו חגים גברים, מוכנים לקרב.

היא מעכסת, מרימה את החצאית גבוה יותר, מראה להם, מראה להם איך הכוח נדרך ומתגרה, מתמקד וממלא. היא אומרת לי, ככה את תולה את עצמך, ושם תמצאי כנפיים, אז במה תבחרי? וכל אותו זמן אני עומדת, שעונה על הקיר, עומדת בחדר האמבטיה, בפינה, בתכריכיי, המתה החיה.

אולי היא צודקת. אולי אני פשוט מפחדת להיראות על ידי גברים, מפחדת לחוש חשופה, אולי אני מצדיקה את הפחד שלי ככה, מעמידה פנים שהוא מקודש, עוטה עליו מסיכה.

הגשם נחלש, אבל הצפירות גוברות. כל צפירה מרגישה כמו חילול. אני רוצה שזה ייפסק. אני לא רוצה לחשוב מה נכון, לא רוצה לבחור. אני רוצה לחיות בעולם שבו כל דרך היא נכונה. אני רוצה להיות בחורה, ורק בחורה. לא הצהרה, או הזמנה, או דחייה, או משהו פוליטי. רק זה.

מישהו צועק עלינו מהרחוב.

"זונות!"

אני מתכווצת, אבל היא לא. תחתיי, אני יכולה להרגיש את החיים משתלטים, מכריחים אותי, מושכים אותי קדימה בבת אחת.

"זונות שכמותכן!"

איאה מראה להם אצבע משולשת. אני לא מבינה מאיפה יש לה אומץ כזה להתמודד כך עם טעות. "בואי, הילאל", היא דוחקת בי. "אנחנו הולכות מפה. אנחנו כבר בוגרות תיכון". הניקאב שלי הופך לגבול בכל פעם שאנחנו יוצאות: מגן שאני אמורה להיות מסוגלת להניף או להוריד כרצוני, אבל אני כנראה לא מסוגלת.

עד שאני דווקא כן מסוגלת. עד שאני עושה זאת.

כך אני יכולה לשמוע טוב יותר. היא מחייכת אליי.

"הנה", היא אומרת. "זה לא יותר טוב?"

"לא", אני אומרת, והיא צוחקת ורוכנת אליי, מנשקת אותי על הלחי תוך כדי חיוך.

***

ישנם אנשים המאמינים שניתן לרסן כבוד בתוך גלימה, כיסוי, בד. יש שאומרים שלבוש מתאים יכול להציע הגנה ברחוב, לשמש קמע נגד נחשים, להוביל אותך ישירות לגן העדן, בלתי מושחתת. חלקם מאמינים שמה שאת לובשת מודיע לעולם על ערכך, שהוא מפגן של אופי, אחריות, כוח.

אבל אני כבר יודעת שאיני אחת מהם.

רק כשאני מפשילה גם את כיסוי הראש שלי, ומרגישה כמעט עירומה, אני רואה אותם: דרוכים, אוחזים באלות, הצעדים המשטרתיים שלהם ארוכים וצדקניים בגשם. הם צועקים את זעמם בקול בריטון. ליד דלתות הזכוכית של המאפייה, איאה מזדקפת. אנחנו עומדות מאחוריה, חיילות רועדות.

"מעולם לא נעצרת, נכון הילאל?" איאה צועקת לעברי, מעבר לכתפה.

מעולם לא. זה יום המזל שלי. אני מתבוננת בה כשהיא מושיטה את ידיה, המקדמות בברכה את השוטרים, פורשת אותן רחב ככל שהיא יכולה, ואז מצמידה שוב את כפות ידיה, כאילו היא מעלה קורבן או מתפללת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

הילאל איסלר (Hilal Isler) היא עמיתה במרכז Loft Literary Center במינאפוליס, מינסוטה, לשנת 2018-2019. היא חברת צוות Medium והעורכת של Muslim Women Speak.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: נשים מוסלמיות: חיג'אב, ניקאב ופנים גלויות. תצלום: askmenow, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי הילאל איסלר, Medium.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על איך אפשר בלי רעלה

01
aviv

לא הבנתי את הכותרת אלא אם כוונתה להרגיז. מה פרוש "איך אפשר בלי רעלה".
לטעמי השאלות הנכונות הן:
1. מדוע יש להעתר לדרישות בריונים שדורשים ממישהו אחר ללבוש בגד מסוים כי כך נראה להם רצון האל?
2. איך אפשר עם רעלה.
3. מדוע זכותו של מישהו בכלל ומישהי בפרט לחיות את החיים ללא התערבות (שלא לומר דיכוי) נדרסת כי הבריון טוען שהוא שליחו של רצון האל עלי אדמות?

02
לילך

מסכנות ומבולבלות. חינוך בבי״ס מערבי במדינה פטריארכלית יצר אצלן דיסונאנס קוגניטיבי. הן מנסות למצוא צידוק למה בעצם לבישת רעלה וניקב הן לטובתן ונותן להן חופש, כשכל איבר בגוף שלהן צועק שהניקב בעצם כולא אותן. האמת המרה מכה בהן כשהן מחליטות להוריד את הניקב. יש לי תקווה שהנערות הללו שלהוריהן יש מספיק כסף לתת להן חינוך יוקרתי, יקדמו מהפך בזכויות נשים בסעודיה. אבל זו תקווה כלושה, הנעורים קצרים והכח להלחם ולהתריס יעלם ברגע שיחתנו אותן

04
עדית

מבט נדיר ומרתק אל עולם שיש לנו עליו רק קלישאות. פרסום אמיץ מאוד שלכם, שהשאיר אותה מלאה במחשבות, דווקא כאשה דתיה. כיסוי הראש שלי הוא בפרוש הגנה, גם אם לא פשוט להגיד את זה.