איך אתם יכולים להיות אכזריים כל כך?

אם הנסיבות גורמות לנו להיות אכזריים, מי אחראי? דו״ח על תיאטרון הבובות של הרשע
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

יתכן שאיני מצטיין בזה. כלומר, בכתיבת רשימות קצרות כמו זאת שאתם קוראים. אחרי הכול, אני רק התחלתי. אבל אנשים לומדים, נכון? ולפעמים באמצעות כאב. נניח שאתם ואני נוכל לבדוק את זה – עלי. נניח שבכל פעם שלא תאהבו את מה שאני כותב, תוכלו ללחוץ על כפתור ולתת לי מכת חשמל בזרוע, ולא משנה איפה אני. והעונש הזה ילך ויעשה כואב יותר עם כל טעות שלי. אולי תוכלי אפילו לשמוע את הצווחות שלי בזמן שאתם גורמים לכך שתכה בי מכת חשמל.

האם תעשו את זה? למה? זה נשמע רע. זה מעורר תחושה רעה. ועם זאת, יכול להיות שתעשו את זה. למה?

אם השאלה מזכירה לכם משהו, זה מפני שהיא הדהדה בפעמוני אזעקה במעבדה מסוימת של אוניברסיטת ייל, שם התקיימו בשנת 1961 הניסויים של סטנלי מילגרם. מילגרם ביקש ממתנדבים להשתתף בניסוי על אודות למידה באמצעות כאב, אבל חיפש משהו אחר לגמרי. בעקבות משפטו של אדולף אייכמן בירושלים, מילגרם רצה לגלות את מקורות הרשע, והוא היה משוכנע שמצא אותם. כל הנבדקים שלו (שמילאו את תפקיד ה״מורים״) צייתו להוראות מנהלי הניסוי, להכות בזרמי חשמל, שהלכו ונעשו מכאיבים יותר ויותר, אנשים שזה עתה פגשו (ששיחקו את ה״לומדים״), בכל פעם שאלה טעו בשאלון המבוסס על זיכרון. רוב המורים אפילו הרחיקו לכת, ולחצו על כפתורים שסומנו ב״קיצוני״, ״חמוּר״ ו-״XXX״, גם בזמן שהלומדים בכו בייאוש, ואז השתתקו – כך שהנבדקים חשבו שהם איבדו את הכרתם ואולי מתו.

אם זהו רשע, מה מקורו?

אתם מצייתים לסמכות משום שהיא לגיטימית, אבל היא לגיטימית רק משום שאתם מצייתים לה. אז למה לציית לה בכלל?

מילגרם בחר להכתיר את ממצאיו בתובנה: ״ציות לסמכות״. למשל, כשמנהלי הניסוי לבשו בגדים רגילים ולא חלוק מעבדה, שיעור הציות להם צנח ל-20%. למרות זאת, תשובתו לא הייתה מספקת. היא החמיצה את ״לוּפ הלגיטימיות״: אתם מצייתים לסמכות משום שהיא לגיטימית, אבל היא לגיטימית רק משום שאתם מצייתים לה. אז למה לציית לה בכלל?

חפרו עמוק יותר ותגלו שמילגרם מציע דרך להיחלץ מן הלופ הזה, כשהוא מציין את הנכונות – ואף הלהיטות – של בני אדם להשתמט מאחריות אישית. עבור משתתפים רבים בניסוי, למשל, די היה שעורכי הניסוי הבטיחו להם מפורשות כי ״האחריות היא שלי״. אחרים מיהרו להטיל את האחריות על הלומדים המתקשים ללמוד. והאם חלוק מעבדה אינו עוזר לנו לדמיין כי מי שעוטה אותו למעשה עוטה על עצמו את האחריות ומסיר מעלינו את המשא?

אבל הדברים מסתבכים. ראשית, תפקיד האחריות אינו ברור. בתחילה, מילגרם טען כי ״היעלמות תחושת האחריות היא ההשלכה החמורה ביותר של הכניעה לסמכות״. אז במה בעצם מדובר, בתוצאה או בסיבה?

והכי חשוב, מילגרם נפל קורבן לפרדוקס תיאטרון הבובות שמעיב ללא הרף על מדעי החברה. הוא מפגין אמפתיה מרשימה לנבדקיו, ולמה לא בעצם? אחרי הכול, אנשים משתמטים מאחריות אישית בגלל נסיבות חברתיות שונות. באמצעות חזרה על הניסוי המקורי בצורות שונות, מילגרם הראה כמה קל לכוונן את תחושת האחריות האישית של אנשים, ואת נכונותם לציית. רבים מן הנבדקים ממש לא רצו לגרום לאחרים כאב, ורבים מהם התווכחו עם עורכי הניסוי, אבל האופן שבו הניסוי עוצב הביס אותם. המצבנוּת הפסיכולוגית (Psychological situationism) ניצחה.

אבל אם אנשים הם בסך הכול בובות שמופעלות על ידי הנסיבות, למה להטיל עליהם אחריות אישית כלשהי? למעשה, האם מילגרם עצמו לא אמור היה לשאת באחריות?

אבל אם אנשים הם בסך הכול בובות שמופעלות על ידי הנסיבות, למה להטיל עליהם אחריות אישית כלשהי? למעשה, האם מילגרם עצמו לא אמור היה לשאת באחריות? ועם זאת, גם הוא כנראה השתמט מאחריות, כשפעל בשם המדע. אבל מצד שני, האם זו לא הייתה הסיבה שרבים מן המשתתפים השתמשו בה כדי להצדיק את התנהגותם?

אולי אין כל רע בכך. הניסוי של מילגרם הוא בוודאי הניסוי הפסיכולוגי הידוע ביותר בכל הזמנים, והוא הניב כל כך הרבה ממצאים ותובנות. וזה בדיוק משום שהמשתתפים צייתו, ואכן עבדו בשירות המדע. במבט לאחור, האם לא נוכל לומר שהמטרה המוצהרת השקרית של מילגרם, בחינת האופן שבו אנחנו לומדים באמצעות כאב, הוגשמה עוד יותר מכפי שהוגשמה מטרתו הנסתרת?

אבל מה למדנו? שאחריות היא עול כבד כל כך, שאפילו כשאנו לכאורה מצדיקים אותה, בפועל אנחנו מתכחשים לה? האם יתכן כי הפעלת ״בני אדם כבובות״ היא מקורו האמיתי של הרשע?

רשימת מקורות:

Helm, Charles, and Mario Morelli (1979) Stanley Milgram and the Obedience Experiment: Authority, Legitimacy, and Human Action. Political Theory 7 (3):321-345.

Hollander, Matthew M. (2015) The Repertoire of Resistance: Non-Compliance with Directives in Milgram's ‘Obedience’ Experiments. British Journal of Social Psychology 54 (3):425-444.

Milgram, Stanley (1974) Obedience to Authority; an Experimental View. New York: Harper & Row.

Reicher, Stephen D., S. Alexander Haslam, and Arthur G. Miller (2014) What Makes a Person a Perpetrator? The Intellectual, Moral, an Methodological Arguments for Revisiting Milgram's Research on the Influence of Authority. Journal of Social Issues 70 (3):393-408

Ford Madox Brown, Stages of Cruelty, 1856-1890

אוריאל אבולוף מלמד באוניברסיטאות תל אביב, קורנל ופרינסטון. הוא חוקר את הפוליטיקה של הפחד והמאבק, של האושר והתקווה, ועוסק ברעיון האקזיסטנציאליזם הפוליטי ובשילובו במדעי החברה. הטקסט המקורי התפרסם בבלוג שלו ושל שירלי לה-פן (Shirley Le Penne) באתר Psychology Today.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אכזרי או רק נראה אכזרי? תצלום: קלם אונוג'גוואו, unsplash.com

Photo by Clem Onojeghuo on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אוריאל אבולוף.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על איך אתם יכולים להיות אכזריים כל כך?

כל תופעה איננה אלא כתוצאה מגורם ונמשך שסיבבו את התופעה.
ואולי אם נחקור לעומק נגלה רובד נסתר יותר שבו קיימים קשרים שבין בני האדם, מחשבות, כוונות ורצונות שיתגלו כשורשים למה שמתרחש במציאות.
חומר למחשבה:

02
רחל כהן

זה נכון לכל כך הרבה סיטואציות בחיים...מעניין כמה זה נכון גם אצל בעלי חיים. אנחנו רק רוצים להרגיש שהיינו בסדר ושיש לנו הצדקה. גבולות האחריות האישית מצטמצמים וזו תפיסה כלכך נוחה שזה כואב ;(