איך נראה שקרן במאה ה-16?

איזה מזל שלשקר יש רגליים, והן אמיתיות בהחלט ועקבותיהן מצויות באמנות מופלאה
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

במובן מסוים אחד, סיפורו של פינוקיו אינו אלא סיפור התגשמותה של פנטזיה: הפנטזיה לזהות את השקר ממש ברגע בריאתו. אחרת מדוע מתארך אפו של פינוקיו כל אימת שהוא משקר? בניגוד לשאר חטאים ועוולות מתייחד השקר בכך שאינו מותיר סימנים ושרידים. כמו המלאכים עצמם, אין לו צל ולא עקבות, ובאופן תיאורטי, ולעתים גם מאד פרקטי, אין לנו כל דרך לדעת שהוא נוכח בינינו. למעשה, גם לו היינו יודעים על קיומו, לא תמיד היינו יכולים לחשוף את האמת שהוא מסתיר, אבל לפחות היינו יודעים שיש אמת כזאת.

סיבה נוספת לאף המביך של פינוקיו, וגם היא אולי ביטוי לפנטזיה שאינה מודעת, היא ההשפלה שסופג הפרצוף המצמיח בלא שליטה במרכזו אף ארוך ומכוער. הפעם זו פנטזיית נקמה: כשם שהשקר מוביל את האדם התמים לחוסר ידיעה, מביך ומותיר אותו חסר אונים, כך אפו המתארך של פינוקיו, של השקרן, מחזיר למבַצע העוול מנה אחת אפיים. תרתי משמע.

בת הברית שלנו כאן, אם כי לבטח סלחנית יותר מאיתנו, היא הפֵיה. פינוקיו משקר ואפו צומח עד כדי כך שהוא מפריע לו להסתובב. הפיה צוחקת למראהו, ופינוקיו, שאינו מודע לאפו הגדול שואל אותה מבולבל לפשר צחוקה. "אני צוחקת מהשקר שכרגע אמרת", עונה הפיה. "ואיך את יודעת ששיקרתי?" שואל הבוּב מעץ. "ובכן", עונה הפיה, "את השקרים, בחור שלי, מזהים מיד, כיוון שהם שייכים לאחד משני סוגים: שקרים בעלי רגליים קצרות או שקרים בעלי אף ארוך. השקר שלך הוא כמובן שקר עם אף ארוך".

לא לעולם חוסן. השקר אינו יציב ואינו יכול להרחיק לכת: במוקדם או במאוחר סופו להתגלות

לשקר, כך אומר הפתגם, אין רגליים, ועל פי מסורות אחרות, כפי שניתן לראות בציטוט שהובא כאן, יש לו רגליים קצרות. כך או כך, באמצעות האף או הרגליים, רוצה הדימוי להרגיע ולומר כי לא לעולם חוסן. השקר אינו יציב ואינו יכול להרחיק לכת: במוקדם או במאוחר סופו להתגלות.

דוסו דוסי, מרקוריוס משתיק את וירטוס בזמן שזאוס מצייר

"מרקוריוס משתיק את וירטוס [המעלה הטובה] בזמן שזאוס מצייר", דוסו דוסי (1523-1524), אוסף לנקורונסקי, ארמון ואבל, קרקוב. תצלום: ויקיפדיה

אך העולם הממשי חורג מהמרחב האופטימי של הפתגם או של הסיפור העממי. בחיים לשקר יש כנראה רגליים, לשקרן אין תמיד אף ארוך, ועיקרון המציאות גובר על עיקרון העונג. יותר מזה, לצד מגרעותיו שהוזכרו לעיל – היותו משפיל ומקשה על התקשורת, יכול השקר להתהדר גם ביתרונות חשובים מאין כמותם, וחלקם לפחות באים לידי ביטוי בדיוק באותו תחום: התקשורת. למעשה ברור שהשקר כדבק חברתי וכמנגנון הגנה, ויסות ושליטה אינו רק חיוני אלא ממש הכרחי.

ברור אמנם שמאז ומעולם היו שקרנים, ומאז ומעולם נמצאו גם מי שהצדיקו את השקר כהכרח נסבל, כרע במיעוטו או כפתרון שאליו פונים בלית ברירה, אבל מכאן ועד להפיכת השקר לרצוי, לבחירה לגיטימית, הדרך הייתה ארוכה

ככלי חברתי חשוב כל כך, לשקר יש כמובן היסטוריה, אבל כיוון שכאמור אין לו אף ולא רגליים, והוא אינו משאיר עקבות, תיעוד השקר מציב בעיה מרתקת בפני היסטוריונים. ובכל זאת, היסטוריונים מסכימים, עד כמה שהיסטוריונים יכולים להסכים ביניהם, על שינוי משמעותי שחל בסביבות המאה ה-16 והועצם במאה ה-17 בכל מה שקשור ליחס לשקרים, התחזות והתנהגות ערמומית בכלל. ברור אמנם שמאז ומעולם היו שקרנים, ומאז ומעולם נמצאו גם מי שהצדיקו את השקר כהכרח נסבל, כרע במיעוטו או כפתרון שאליו פונים בלית ברירה, אבל מכאן ועד להפיכת השקר לרצוי, לבחירה לגיטימית, הדרך הייתה ארוכה.

וכאן מתחיל המעניין.

על דעתם של חוקרים רבים מקובלת הטענה שלפיה המאה ה-16 פותחת עידן חדש, שבמסגרתו התנהגות ראויה ורצויה בזירות מסוימות מחייבת מידה לא פעוטה של העמדת פנים, ערפול, תחבולות וחשאיות. ברוכים הבאים לעידן ההתחזות. כך למשל, ממליץ מקיאבלי, מחברו המושמץ של ספר ההדרכה לנסיך, לא לכבד הסכמים ולא לשמור אמונים, ובלדסארה קסטיליונה, מחברו של מדריך הנימוסים וההליכות לאיש החצר, מסביר באריכות כיצד לשרוד בחצר האציל תוך תכנון מוקפד של מראה בלתי מתאמץ, מה שהיינו מכנים היום, "נונשאלאנטיות יזומה", ובזמנו נקרא ״ספרצטורה״. מהתחזות דתית ומגדרית, דרך עניים שמתחזים לעשירים ועשירים שמציגים כיסים ריקים, נשים משופמות וגברים בשמלות, ועד להתנהגות המקודדת בחצר ולחשאיות פוליטית וכלכלית – הזירה הציבורית של המאות ה-16 וה-17 עמוסה באפים מתארכים.

צ'זרה ריפה, שקר

מכוער ועתיד להתגלות: השקר. הדפס של צ'זרה ריפה (1644)

סדרת שאלות מעניינות עולה מתוך הטענה על אודות "עידן ההתחזות". ראשית, מעניין לשאול האם השפיעה אותה קבלה סלחנית של התחזות, ערמומיות ושקר בזירה הציבורית (חרף ההבדלים בין המושגים הללו נתייחס אליהם כאל דרים תחת אותה קורת גג) גם על היחס אליהם בזירה הפרטית? במילים אחרות, האם סביר להניח ששינוי ערכי עמוק כל כך בהתנהגות הפומבית, לא היה בעל השלכות על יחסי האמון במרחב האינטימי – בין בעל לאשתו, בין הורים לילדיהם? בין אחים? ואם כן, כיצד נוכל לדעת באמת מה אירע בין כתלי הבתים בתקופה זו? שהרי מקורות הידע שלנו אודות המשפחה הם מוגבלים מאוד. בוודאי נכון הדבר בנוגע למשפחות פשוטות, שלא הותירו אחריהן תיעוד כתוב, אבל גם במסגרת המשפחות מן המעמד הגבוה, שכן טרחו לתעד בכתב חלק מחייהן, לא ששו, יש להניח, להתוודות על שקרים. סדרת השאלות הראשונה נוגעת, אם כן, לקשר בין הזירה הציבורית לזירה הפרטית, לפערים, אם היו כאלה, בסולם הערכים בין שתי הזירות, וגם לבעיית התיעוד החריפה הפורשת צלה על הסוגיה המרתקת הזאת.

האם יש דרך מיוחדת לצייר שקרנים? האם נוכחותם באמנות המאות הבאות תהיה שונה באופן מהותי מהאופן שבו הוצגו קודם?

סדרת שאלות שנייה, הקשורה אמנם בראשונה אך מעניינת גם כעומדת בפני עצמה, היא סוגיית הנוכחות של השקרנים ושל השקרים בציור. אם אכן חל שינוי עמוק למדי במערכת הערכים של בני המאה ה-16, כיצד ייראו עקבותיו בציור? האם יש דרך מיוחדת לצייר שקרנים? האם נוכחותם באמנות המאות הבאות תהיה שונה באופן מהותי מהאופן שבו הוצגו קודם? האם קיימת איקונוגרפיה של תחבולנות, שתאפשר לנו לאתר את השינוי ביחס אליה, בנוסף או באופן אחר ממה שמאפשרים לנו הטקסטים הכתובים? בקיצור, איך מציירים שקרן במאה ה-16?

כדי לענות על השאלות הללו צריך ללמוד היטב את כללי הסוד של התקופה: מה צריך להסתיר?  מי צריך להסתיר? מפני מי? בנוסף יש לדעת היכן כדאי לחפש את תיאורי המסתירים או השקרנים: בציורי קודש מוסרניים, או דווקא בציורים חילוניים? באיורים של אגדות עם פופולריות? בתיאורים בני הזמן של סיפורי הברית החדשה והישנה? ואולי את היחס לשקר אפשר להבין דווקא כשמתבוננים בציורים שנושאם הוא האמת הנצחית?

כדי לא להשאיר את הקוראים כשחצי תאוותם בידם ננסה לפחות לבדוק עד כמה תקפה טענתה של הפיה של פינוקיו על אודות האף והרגליים. אחרי הכל היא פיה, מגיע לה. ובכן, מעיון ממושך בציורים ובאיורים מהתקופה ניתן לקבוע בצער מסוים כי אפים ארוכים אינם סממן הכר של שקרנים, אבל רגליים קצרות, כושלות, ולעתים אפילו רגל מעץ, הם בהחלט ממאפייניו החיצוניים של השקרן. כבוד לפיה. אחד הדימויים המקובלים של הרמאות, למשל, הוא אישה מכוערת, עומדת על רגל מעץ ובידיה קש בוער – כל אלה הם סמלים לארעיות ולחוסר היציבות של השקר, לעובדה שבמוקדם או במאוחר הוא עתיד להתגלות. נושא מקובל למדי בציורי התקופה, הסובב שוב סביב אותה טענה בדבר ארעיותו של השקר, הוא העמדה של השקר בר החלוף אל מול האמת הנצחית. Veritas filia temporis האמת היא בתו של הזמן, ובת בריתו. ביחד הם חושפים את השקר.

ברנרדינו מיי, זמן, אמת, שקר

"הזמן [הזקן עם הכנפים] דורך על השקר וחושף את האמת", ברנרדינו מיי (1615-1676)

מעניין לגלות שאם נמשיך להביט בדימויי שקרנים ודוברי אמת נגלה שאט אט, עם התקדמותה של המאה ה-16, הופכת הארעיות ליתרון, ודווקא הנצח, משענתה של האמת, מסומן כקיבעון. כך למשל במקרים רבים ניצבות זו מול זו שתי פרסוניפיקציות: "טבע" מול "אמנות". [דמות] הטבע (natura) היא נצחית ובלתי משתנה, כמו האמת או כמו הווירטו (המידה הטובה), ואילו האמנות היא כמובן מלאכותית, מעושה, שקרית ובת חלוף. אלא שבאורח פלא, השתיים אינן מתנגדות זו לזו ואינן מוצגות כהפכים, כפי שהיינו מצפים לראות. להיפך: במקרים רבים מסייע המלאכותי לטבעי (Ars naturam adiuvans) כך שיחסי הכוחות בין הנצחי לבין הארעי אינם עוד יחסים של עליונות מוחלטת של הנצח, של הזמן, כפי שראינו למעלה (ושל האמת), אלא כבר יחסי שוויון בהם גם למלאכותי, לעשוי, לזה שאינו טבעי אלא מעשה ידי אדם – יש תרומה ותפקיד.

Alciato

"המלאכותי מסייע לטבעי - Ars natura adiuvat", תחריט מאת Alciato (מהדורת ליידן, 1591).

אחד המקרים האלה, שבהם לתהליך העשייה יש עדיפות על המוצר המוגמר, הוא האמנות

אם להוסיף חטא על פשע, הרי שיש מקרים, ואפילו לא מעטים, שבהם הזמני, החולף, המלאכותי, נאלץ ממש להשתיק את התביעה של האמת לנצחיות. אחד המקרים האלה, שבהם לתהליך העשייה יש עדיפות על המוצר המוגמר, הוא האמנות. האמנות עצמה, מעצם התהוותה, בעצם מלאכותיותה, מעלה על נס את המשתנה, את המתהווה, או במילים אחרות, את התהליך. וכך, אלוהי התנועה, המסחר, פטרון הרמאים והנוסעים, האחראי על השינוי ועל התנועה, הלא הוא הֶרמס (או מרקוריוס) שליח האלים, מגלם בדמותו רבת התכונות דווקא את יתרונותיו של הזמני על פני הנצחי והוא זוכה לייצוגים רבים באמנות הרנסנאס. לפעמים צריך מרקוריוס בעל הסנדלים המכונפות (סמל לתנועה), ממש להשתיק את הווירטוס הניצחית, למען היצירה (כפי שאנחנו רואים בציור הראשון, למעלה). בזמן שזאוס מצייר, הנצח צריך להרפות את אחיזתו, לצאת להפסקה זמנית ולאפשר למלאכותי, לאמנות, לברוא עולם חדש, גם אם זה עולם של שקר. זה מול זה ניצבים התהליך והמצב הקבוע, המשתנה והנצחי, המלאכותי והטבעי. האמת, כבודה במקומה מונח, אבל בזמן שהיא נחה, האמן רץ קדימה – לשקר יש רגליים, איזה מזל.

מאיה קציר היא דוקטור להיסטוריה של העת החדשה המוקדמת, מלמדת היסטוריה וכתיבה, כותבת על אמנות ומתרגמת מאיטלקית.

תמונה ראשית: מתוך "אמנות הציור" (1666-1668), יאן ורמיר, Google Art Project, תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מאיה קציר.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על איך נראה שקרן במאה ה-16?