אלכסון קלאסיק איך תוכל לקום וללכת?

איך נדע שהגיע הזמן לקום וללכת?

אחת המיומנויות החשובות ביותר שאנחנו יכולים לטפח היא היכולת לשים לדברים סוף. לדעת שהגיע הזמן לעזוב. לקום וללכת, להותיר מאחור מערכת יחסים, קריירה, תשוקה – כשהן אינן טובות לנו. בלי להביא דברים לסיום, איננו יכולים להתחיל משהו חדש, נכון?
לדעת מתי לקום וללכת זה דבר פשוט. אנחנו מסבכים את זה שלא לצורך. משהו עמוק בתוכנו תמיד אומר לנו להישאר, או ללכת, בלי שאנחנו אפילו שואלים את השאלה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להקשיב. והשאלה האמיתית היא: מדוע איננו מסוגלים לכך?
כי אנחנו כבר מקשיבים למשהו אחר. אותו "משהו אחר" הוא השכל. הפטפוט הפנימי שלנו, הדיבור. אנחנו תמיד חושבים, נכון? אז במקום להקשיב לחלק בנו שצועק "זה לא בסדר!", אנחנו עסוקים במחשבות שלנו, שקועים בהן לחלוטין.

המחשבות שלנו שואלות: "האם באמת הגיע הזמן לעזוב? אולי כדאי לי לתת לזה עוד סיכוי. בסופו של דבר, אני לא ממש יודע שבאמת הגיע הזמן..." ואז אנחנו מתחילים לחפש עוד מידע. אבל הרי לעולם לא יוכל להיות לנו מספיק מידע. לא משנה כמה "מידע" יש לנו, הוא לעולם לא יאמר לנו בוודאות האם ללכת או להישאר. מידע פשוט לא יכול לעשות דבר כזה. אף אחד לא יהיה מסוגל לומר לנו בוודאות, ואפילו אם יאמרו לנו, השכל שלנו תמיד יחפש עוד פיסת מידע כדי לסתור את הדברים שנאמרים לנו. ואז אנחנו חושבים יותר מדי ואנחנו שוקעים בשאלה. במקום למצוא תשובה, אנחנו רק מחפשים אישור. וזה לא אותו הדבר. והתוצאה היא שבסופו של דבר אנחנו משותקים, לא בטוחים, אכולים חרדה.

הסימן שאתם מחפשים לא בא מן החוץ, הוא בא מתוככם.

כדי לשמוע אותו, אתם חייבים לשחרר את השכל. תעזבו את התהליך הקטן הזה שנקרא "חשיבה". ואז תראו שהתשובה שחיפשתם נמצאת שם. היא הייתה שם כל הזמן. יש כבר משהו בתוכם שאומר לכן האם להישאר או לעזוב, בלי שאפילו תשאלו את השאלה. והשכל שלכם שואל את השאלה רק כיוון שמשהו כבר אומר לכם את התשובה לכתחילה.

כיצד זה יתכן?

אותו "משהו" בתוככם שתמיד אומר לכם האם להישאר או לעזוב הוא בסך-הכול הצופה הפנימי שלכם. החלק בכם שמתבונן, צופה, שומר, ומקשיב כשהשכל שלכם חושב. אם תרצו, אתם יכולים לקרוא לזה "רוח". מדובר במודעות טהורה. כך שכשאתם משחררים את השכל, זה מה שקורה. אתם סוף-סוף יכולים לחוות את מה שהמודעות כבר רואה.

מה היא ראייה?

כשהיא אומרת לכם "תעצרו עכשיו, הגיע הזמן ללכת", היא כבר ראתה שאנשים לא באמת רואים אתכם. הרי היא מודעות טהורה, נכון? לכן היא יכולה לראות באנשים מה שהשכל אינו מסוגל לראות. היא יכולה לראות את הנפשות שלהם, או את הצופים שבתוכם, וגם לדעת האם הם עצמם רואים. השכל חושב. תהליך החשיבה מונע ממנו מלראות באמת.

אנשים תמיד רואים אתכם באמת, או שהם לא רואים אתכם באמת. הם רואים את המאבקים שלכם, את החלומות שלכם, את העולם שלכם, את ההוויה שלכם – או שהם לא רואים. אם הם אינם רואים את כל אלו, מה הם רואים? הם בסך-הכול רואים מה שהם רוצים לראות בכם. בין אם זאת גרסה אידאלית מדומיינת שלכם, או גרסה מופחתת שלכם – בכל מקרה מדובר בגרסה שבורה שלכם, אלא אם כן הם באמת רואים אתכם גם בנפש שלהם.

כשאנשים אינם רואים אתכם, האהבה אינה עולה וצומחת.

בואו נהיה כנים לרגע. אנחנו נכנסים לכל מערכות היחסים האלו, לכל ענייני המסעות, הקריירות, התשוקות, המשרות – הכול מתוך תקווה לאהבה. כמובן, אנחנו צריכים גם להתקיים. אבל מה שאנחנו באמת מקווים להשיג, בין אם בסתר או בגלוי, הוא אהבה. באמת לאהוב את מה שאנחנו עושים ואת מי שאנחנו נמצאים איתו.

אהבה היא בסך הכול מודעות. אהבה היא המצב שבו אנשים באמת רואים זה את זה. רואים זה את זה רואים זה את זה. לא רק "מביטים" בזולת באמצעות השכל, אלא רואים זה את זה בלי ההפרעה מצד הזכוכית השבורה של השכל. המצב שבו לצופה שלי יש מודעות טהורה ביחס אליך, ולשלך יש מודעות טהורה ביחס אלי. רק אז יכולה באמת להיות לנו חמלה, חיבה ואפילו צורך זה בזה, נכון? וכך, רק במודעות טהורה יכולה האהבה להיוולד באמת.

אבל אם בני-אדם אינם רואים זה את זה, אין שם אהבה. הצופה הפנימי שלכם נמצא תמיד במודעות טהורה. הוא תמיד רואה אתכם. והוא תמיד רואה גם מי באמת רואה אתכם. כשאנשים לא רואים אתכם, אין הרבה סיכוי לאהבה.

וכעת, אנחנו יכולים לעשות את הטעות הגדולה. אנחנו יכולים לקוות "לגרום" לאנשים לראות אותנו.

זה מה שאנחנו מנסים לעשות, נכון? אנחנו מנפחים את הגוף ומייפים את פרצופנו ומתמרקים עד שאנחנו בוהקים לגמרי. אנחנו בסך-הכול מקווים נואשות שיראו אותנו. אנחנו מנסים לגרום לאנשים לראות אותנו. ואולי אנחנו מרחיקים לכת עוד יותר. ואנחנו מתחילים להיצמד, לעשות מניפולציות, להשתמש באשמה ובבושה כדי לגרום לאנשים להבחין בנו.

אבל הרי אף-אחד לא יכול באמת לראות אותנו בצורה הזאת. כל מה שהם יראו יהיה אשמה ובושה, פחד וחרדה – מה שיצרנו בעצמנו. ה"אנחנו" שאנו רוצים שהם יראו אבד בינתיים.

למעשה, השכל פונה לעשות שימוש בטקטיקות המניפולטיביות הללו רק כשאין אהבה בעניין. אילו הייתה שם אהבה, לא הייתם צריכים לגרום לאנשים לראות אתכם, נכון? הרי הם כבר היו רואים אתכם. המקרה היחיד שבו אנחנו מתחילים לנסות להיראות הוא כשאיננו נראים. במקרה כזה, השכל שלנו נכנס לפעולה ומנסה נואשות למצוא איזו טקטיקה כדי שניראה. ואנחנו מתחילים לנסות לעורר אהבה בקרב אנשים שלא באמת יכולים לקבל אותה, או להשיב לנו אהבה.

במלים אחרות: אנחנו לעולם לא יכולים לגרום לאנשים לראות אותנו.

או שהם מוכנים לראות, או שלא. הם מוכנים לראות כשהם פתוחים לאהבה. והם פתוחים לאהבה כשהם כבר לא נמצאים רק בשכל. אלא שאנשים רבים אינם פתוחים לאהבה, כי הם אינם פתוחים, כי הם לכודים ברעיון הקטן הזה של ה"אני". הם עדיין רואים רק שכל, אז הם לא באמת יכולים לראות בכלל. ו... כיצד הם יוכלו לראות אתכם?

אין סיבה לנסות לגרום לאנשים לראות אתכם. אין כל אפשרות לגרום להם לראות אתכם. אז כשאתם מפסיקים להסתכל ומתחילים לראות, רק אז תדעו מיד האם הם גם רואים אתכם באמת. ברגע שתשחררו את השכל, הרוח שלכם, הצופה שלכם, יאמר לכם מיד: "הגיע הזמן ללכת הלאה" או "ראו אתכם. האהבה כאן. הישארו".

ראו אתכם. האהבה כאן. הישארו.

כשאתם שומעים את זה, עמוק בפנים, אתם נמצאים בדרך. הדרך המובילה אתכם הביתה. לכו בה. היא הנהר הזורם בחזרה אל הים.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד עבור אלכסון על ידי אדם הררי.

המחשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המחשבה התפרסמה לראשונה ב"אלכסון" ב-12 ביולי 2016