איך תמיד הרוח נושבת בימים של מוות?

המוות משותף לכולנו. כשהוא נוגע בנו, זאת גם הזדמנות להתעורר אל החיים, לבחון את עצמנו, את סביבתנו, את המרחב האנושי והפיזי שלנו
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

הייתי בהלוויה. אדם מבוגר שבקושי הכרתי, שבילה את שנותיו האחרונות במחלקה הסיעודית בדיור מוגן. החיבור שלי אליו היה עקיף, דרך אישה שמאוד אהבתי, שהלכה גם היא לעולמה לפני מספר שנים. בגב החזן שהתפלל לעילוי נשמת המת, צבעוניות עשירה של פרחים וצמחים נזרקו מצד לצד על קיר בטון אפור, בגלל רוח חזקה. מצד שמאל, היה מעין צינור אוויר שניתב את כל הרוח באזור לאותה נקודה בדיוק במרחב. החזן ופמלייתו גלגלו את עגלת התכריכים המעציבה לעבר מקום הקבורה. אני זוכרת איך במקום להיטמע בעצבות שסביבי, כל מה שיכולתי לחשוב עליו, היה הצורה המשונה שבה קוברים היום אנשים – בתוך קיר בטון, עם מכסה ריבועי שנאטם על ידי חומר מונע נזילות ודליפות. כמו להכניס עוף תנור. מעפר באת ואל בטון תשוב.

הוא מת, ואני חשבתי רק על זה. על זה – ועל הרוח. הרוח שמתגנבת דרך צינורות אוויר ואינה מפסיקה לנשב ולהניע את המתאבלים לכל כיוון שבו היא חפצה. אנשים חווים חיים שלמים, מנסים, משיגים, נכשלים, נלחמים – ובסוף, זה מה שנשאר מהם. כשחבר טוב של סבתא שלי נפטר, אמא שלי ביקשה שאם לא תספיק בעצמה, שאשרוף את כל הניירות שהשאירה אחריה. היא אמרה שבסוף מה שנשאר מאתנו, זה ערימה של ניירות. ערימת ניירות ועוף בתנור.

אבל יש חשיבות לחיים. ימים ספורים לאחר ההלוויה הגיע לידיי מכתב שכתבה ידידה של המת, שהכירה אותו מגיל 16. היא היום בת 90. במכתב סיפרה על אדם נועז, שלחם במלחמות המדינה, עוד לפני שהייתה מדינה. אדם שהשאיר חותם בשוק העבודה, עוד לפני שהיינו "אומת הסטרטאפ". אדם שהיה חבר מסור מבלי שאהב לדבר. אני קוראת את המכתב ומתרגשת. וחושבת, מה יאמרו עליי אחרי שאמות? ומי יעמוד לצדי בנתיבה של הרוח המנשבת, אם מישהו מקרוביי ימות פתאום?

בסיפורה "עננים", מספרת דליה רביקוביץ' על הנערה נורית, שכל תחושותיה הפנימיות מקבלות ביטוי מידי במזג האוויר, שממצב שאמור להיות חיצוני לחייה ולבחירתה, הופך לאיטו לתעתיק מוחשי של נפשה. תנועת העננים בשמים מאורגנת בקשר הדוק יחד עם תנועת רגשותיה של נורית. פנים וחוץ מתבלבלים, סיבה ותוצאה מאבדים במידה רבה מחשיבותם – ולבסוף, נותרת נורית במצב שבו כל עולמה הנפשי והפיזי פועל בהרמוניה, להעצמת הקונפליקטים איתם היא מתמודדת ברגע נתון זה.

הגוף משחרר קיטור, ובתגובה, השמים מתמלאים בעננים ומייצרים רוחות חזקות שנשיבתן סוחפת אחריה את האנשים כולם, העצובים והשמחים

כשמישהו מת, זה עצוב. כשמישהו קרוב ואהוב מת – יכולה להתכונן עצבות טוטאלית כל כך, עד שנדמה שכל העולם כולו שותף ליגון ההרסני שממלא את הגוף. כאילו תחושות העצב והבדידות חזקות מכדי להישאר כלואות בתוך גוף אחד, והן מוכרחות למצוא נתיב בריחה החוצה, אל העולם הגדול. הגוף משחרר קיטור, ובתגובה, השמים מתמלאים בעננים ומייצרים רוחות חזקות שנשיבתן סוחפת אחריה את האנשים כולם, העצובים והשמחים. העצב הופך להיות של כולם, והוא יכול לבוא לביטוי כעת בגופים שונים, באופנים שונים. כשהגוף שוב שקט, העננים מתנדפים לטובת שמים בהירים, והרוח שוככת ומוחלפת בקרני השמש. הסדר שב על כנו.

פרחים, מרפסת, מעקה עץ

שבים לפרוח, תמיד. תצלום: ג'רי וונג

אפשר להסביר את הרוחניות השואבת בימיו העצובים של המוות, גם לפי אופני ארגון המרחב. באופן היסטורי ומסורתי, בתי קברות נבנו בגבולות טריטוריאליים של הקהילה החברתית. המוות נפרד מהחיים, אבל הוא תמיד נושף בעורפנו, פוקד את גבולותינו האנושיים והחברתיים. בתי הקברות בארץ מאורגנים לפי שתי שיטות סידור עיקריות – קבירה לרוחב: בתוך האדמה, קבר על יד קבר; או קבירה לגובה: בתוך כוורות מבטון, זה מעל זה, זה לצד זה, או זה מתחת לזה. הפוליטיקה של אדמה ונדל"ן הביאה לכך שהיום קוברים פחות ופחות לרוחב, בגלל שטחי האדמה הרבים שהדבר מצריך, ויותר ויותר קהילות מעדיפות לנצל את שטחיהן לטובת החיים, ולא לטובת המוות. כפי שניתן לראות היום ריבוי של בנייה לגובה, כך ניתן לראות גם ריבוי של קבירה לגובה. שתי צורות הארגון מאפשרות לקהל היעד שלהן לגעת בשמיים – ההבדל נעוץ, אולי, בסוג השמיים שבהם רוצים לגעת.

כשאתה מת, אתה מת. אבל עד אז, אתה חי. והשאלה היא, מה עושים עם כל החיים האלה?

האמונים על הסבר הארגון המרחבי, יאמרו בוודאי כי הרוח פוקדת את המתים והמתאבלים – פשוט כי כך בנוי בית הקברות. במובן זה, קבורה לרוחב האדמה מזמנת רוחות מהמרחבים הפתוחים בגבולותיהם היא מתהווה, וקבורה לגובה הבטון, מזמנת רוחות מצינורות האוויר שמאפיינים את בנייתה. במהלך ההלוויה, פניתי לבן זוגי ושאלתי אותו, איך תמיד הרוח נושבת בימים של מוות? תשובתו הייתה כי זוהי אותה רוח מרחבית, המדגישה את אופני העיצוב של בית הקברות. בעודי חושבת על התשובה, נתבקשתי על ידו לפנות הצידה ולהתבונן לראיה, בעמודים ובחורים במבנה, אשר מייצרים הלכה למעשה, את צינור האוויר באותו בית קברות שבו היינו. בן זוגי הוסיף, כיאה לאופיו ההגיוני כל כך, שלפחות לא יורד עלינו גשם.

כשאתה מת, אתה מת. אבל עד אז, אתה חי. והשאלה היא, מה עושים עם כל החיים האלה? אחד המיזמים החשובים ביותר שמקדם המודל החברתי של מוגבלויות, הוא שינוי המרחב החברתי של החיים – כל צורות החיים. המודל מצביע על האופן שבו המרחב החברתי מגביל אנשים עם גופים שונים. כך למשל, אנשים היושבים בכיסא גלגלים, לא בהכרח ייחשבו "מוגבלים", אם במקום מדרגות, היו בעולם רק רמפות, מישורים משופעים. ואנשים נמוכי קומה אולי לא היו נחשבים לחריגים, אם כל דלפקי השירות, המטבחים ושולחנות עבודה, שולחנות וכסאות במסעדות ובתי קפה, היו נמוכים בעשרים סנטימטרים. במצב כזה, דווקא אנשים המתנשאים לגובה של מטר ותשעים, הנחשבים היום לאידיאל הגובה והיופי, היו מתקשים להתנהל במרחב החברתי, ואולי אפילו היו מוגדרים בעצמם כמוגבלים.

בתגובה להגבלה החברתית של גופים "שונים", טבע ג'יימס צ'רלטון (James I. Charlton) את המנטרה: "nothing about us without us" – שום דבר עלינו בלעדינו. המשמעות הרווחת למנטרה זו היום, היא שכל שינוי חברתי שעושים עבור אנשים בעלי מוגבלות כלשהי, צריך להיערך, או לפחות להיות מוסכם, על ידי אותה קהילה של אנשים שעבורה מיועד השינוי. במובן זה, תהליכי החקיקה של תקנות נגישות והנגשת מבנים, הניכרים גם בישראל בשנים האחרונות, צריכים לא (רק) לשאוף לשינוי המרחב למען שילוב אוכלוסיות אלו, אלא לשאוף לשילוב אוכלוסיות אלו למען שינוי (נכון יותר) של המרחב. מה שנראה כמו תיקון תחבירי קל, מתברר כשינוי מהותי באורח החיים של רבים מאתנו.

ברזלים, גדר, יושב

המרחב הציבורי הוא של כולנו. תצלום: Banter Snaps

נכון, אף אחד אינו שואל את המתים איך הם חושבים שהמרחב החברתי של מותם צריך להיות מאורגן. אבל האמת היא, שגם כשאנחנו חיים, לא שואלים אותנו מה אנחנו חושבים על המרחבים השונים של חיינו. הקבלן שבונה בית ספר, פועל לפי הנחיות רבות, אך אלו כנראה אינן כוללות את המחשבות של הילדים – המשתמשים העיקריים במרחב. כשאני נוהגת בכביש, אני נוהגת במרחב שסללו עבורי, באופן שהם חושבים שאני חושבת שהוא הנכון ביותר בשבילי. אפילו בתכנון של בית פרטי, המדינה והעירייה מגבילות את אפשרויות המניפולציה שלי על המרחב סביבי. הגבלות אלו אולי גורמות לי לאי נוחות, או לבזבוז זמן של נסיעה או עבודה, אבל הן לרוב לא ימנעו ממני להשתלב בחברה. כשאין רמפה בכניסה לבניין – זה כן מונע.

אולי, בעזרת הרוח, המוות מנסה להעיר אותנו משנתנו, ולהניע אותנו לפעולה

היופי במוות הוא, שהמוות אינו מפלֶה. כולם מתים בסוף. הוא מקבל אתכם בין אם את יושבת בכיסא גלגלים, בין אם אתה עיוור ובין אם אתם לקויי שמיעה או למידה. לנו, החיים, יש הרבה מה ללמוד מהמוות.

כשיצאתי מבית הקברות, חשבתי על העננים והרוח והמרחב. גם בחוץ, אחרי שהשתחררתי ממוקד הפעילות הערה של צינורות האוויר, הרוח המשיכה לנשב בחוזקה. נסעתי באוטו ונזכרתי בימי זיכרון קולקטיביים למיניהם שבהם סערו הרוחות, חברתיות כמו מזג-אוויריות. יום הזיכרון לרצח רבין –  נובמבר, בוודאי קר ורוחני. גם יום השנה לסבתא רבתא שלי יוצא בחורף. אבל מה לגבי ימי הזיכרון לחללי צה"ל או לשואה ולגבורה, שמתקיימים לרוב בחודש מאי האביבי, ובכל זאת תמיד קודרים כל כך? ומה לגבי היום ההוא, מזמן, שבו חברתי לכיתה נרצחה בפיגוע איבה? זה היה בחודש יוני, ולמרות זאת, השמים כעסו והרוחות סערו. אם זכרוני אינו מטעה אותי, כל אותו השבוע, הרוח החזקה לא שככה.

איני יודעת איך זה, שהרוח תמיד נושבת בימים של מוות. אולי המוות יודע לחלחל במיוחד במרחבים שבהם לרוח יש מאיפה להתגנב. אולי, בעזרת הרוח, המוות מנסה להעיר אותנו משנתנו, ולהניע אותנו לפעולה. ואולי, הוא כבר נואש מאתנו, ובליבו מקווה, שאם יכניס רוח חזקה מספיק לחיים, המרחב החברתי ישתנה מעצמו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ליאור טל היא דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן, החוקרת את תחום האבחון בגיל מבוגר של הפרעות קשב וריכוז בישראל. בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בלימודי תרבות ומגדר מהאוניברסיטה העברית.

תמונה ראשית: רוח מנשבת. תצלום: מרטין קסטרו, unsplash.com

Photo by Martin Castro on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ליאור טל.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על איך תמיד הרוח נושבת בימים של מוות?

08
משה

גם לי בתור ילד סיפרו שמזג האויר בלוויות גרוע ,
ושבשבתות השמש מאירה יותר מבשאר השבוע .
עד שקראתי את קישונה של יצחק בן נר
(אולי קראו לספר שקמונה , 40 שנה , לך תזכור...) .
ספר ילדים נפלא , לכו תקראו .
לפחות תיפטרו מהאמונה התפלה בעניין מזג האויר .